מחרוזת? 17 שנה ומחרוזת? אתם צוחקים עליי נכון? סגרתם חטיבה,
גייסתם את כולם לחצי יום ולא יכולתם לארגן שיר אחד או שניים שלמים? רוצים להספיק
כמה שיותר בכמה שפחות זמן? חבל שעכשיו אתם נזכרים לספר לי על הקונספט הזה. דווקא
אחרי שאני משתחרר. הייתי יכול לאמץ אותו בכל הפעמים שקראתם לי למילואים, הייתי
מגיע, מתחייל, יורד רגע למטווח, מאפס את הנשק, עולה לש.ג. שומר. עובר למטבח, מקים
מחסום בכניסה למקלחות, בודק תעודות של כמה עוברי אורח ויאללה זיכויים. יום אחד.
מחרוזת של חודש מילואים. חבל.
בינתיים ה"חיילים" סיימו את המחרוזת ומנחה הערב מזמין
את משמר הכבוד של הטקס שמורכב מ-12
"חיילים" שהולכים בשמאל ימין, לעלות לבמה.
מתח אופף את האוויר, משמר כבוד עובר לנח.
מנחה הערב מזמין מלא מלא ראשי תיבות להגיע לבמה.
משמר כבוד בדום.
ראשי התיבות הגיעו ועלו על במה קטנה ומוזרה שמוקמה במרכז
הבמה הגדולה של האמפי בלטרון.
הם דיברו. המון. בגדול הם סיפרו לי שחטיבה 600 נסגרת ויש לה
היסטוריה מדהימה ומורשת קרב מפוארת וחוץ מהמצאת המנורה הם פחות או יותר היו
מעורבים בהכל.
זה היה נחמד כי אף פעם לא ידעתי שאני בחטיבה 600 והייתי בטוח
עד עכשיו שאת המנורה המציא המח"ט הראשון, טוב שעשו לי סדר בדברים.
האמת שאני לא כל כך הבנתי את ההתרגשות, אולי בגלל שאני בחור
אדיש או בגלל שאני אחד מאלה שהגיעו לכל קו או אימון ובגדול מורשת קרב שאני משאיר
אחריי חוץ מאבנים פה ושם, ירי קל מנגד, מעצר מבוקשים ומחבל חמאס שנתפס היא העובדה
שהגדרתי לעצמי ולכמה אחרים קווים מנחים מאוד ברורים.
הגעה בשעה הכי מאוחרת שניתן ביום הראשון למילואים.
הליכה איטית לכל מקום.
אי השתתפות בתרגיל או מטווח שיש בו יותר מ – 7 כללי בטיחות,
שידוע הרי שכללי הבטיחות נכתבו בדם ואתה לא רוצה שכלל הבטיחות הבא יהיה על הדם
שלך.
לא שמירה, הכל, רק לא שמירה. מארבים, הליכות, מעצרים, רק לא
שמירה.
ביצוע העבודה על הצד הטוב ביותר במינימום זמן או במקסימום,
תלוי מה המשימה הבאה.
את הסעיף האחרון נראה שלי שגם הדובר הנוכחי בטקס מיישם
וכנראה המשימה הבאה שלו היא לא משהו.
"מי מדבר?" שאלתי את המשועמם שלידי. " אלוף
כלשהוא" , זה אלוף זה? זה תת אלוף!
בשעה טובה ראשי התיבות סיימו לדבר ועכשיו על הבמה מתבצע הטקס
השגרתי שאנחנו רואים בכל יום ובכל מקום, טקס העברת מטה החטיבה.
מדובר במקל ארוך שעליו מתנוסס סמל החטיבה והחייל שמחזיק אותו
מעביר אותו לאלוף הראשון שלידו שהעביר אותו לראשי התיבות שלידו והוא מצידו בחר לא
להשאיר את המטה אצלו והעביר אותו בצורה מעוררת כבוד לאיש עם הדרגות שנמצא ממש לידו
שמבחינתו להשאיר את המטה אצלו לא הייתה אופציה אז הוא העביר את המטה למישהו שפתאום
נכנס לבמה. טקס מרשים, שוקל לאמץ אותו.
אגב,החייל שהיה אחראי על המקל עד עכשיו שוחרר מהצבא מיד לאחר
הטקס. התייעלות. למזלו השוק האזרחי צמא לאנשים עם ניסיון בהחזקת מקלות, הוא עוד
יצליח בחיים.
שרנו התקווה וזהו, תם הטקס.
מהאמפי הלכנו למפגשים הפלוגתיים שם קיבלנו תעודת שחרור
ומדליה, סיפרנו בדיחות מילואים, ירדנו אחד על השני התחבקנו והלכנו הביתה.
תכלס, יש מצב שאני אתגעגע לכל העסק הזה למרות שבכלל לא אהבתי
את זה, לא הרגשתי בחופש כמו שכולם מספרים, זה תמיד הגיע בזמן הכי גרוע ומשום מה
למרות כל הקווים המנחים שהגדרתי לעצמי הייתי יוצא לכל פעילות אפשרית. ולפעמים במקביל.
הילדים של חורף 73 לא קיבלו יונה, הילדים של קיץ 75 משתחררים
ממילואים לא עם עלי זית בפה אלא בגלל קיצוצים, אני מקווה שלילדים שלי, קיץ 2000
וצפונה לא תהיה הרבה עבודה ואם כן ובמידה והם לא יחזיקו מקל של אף חטיבה, יש לי
בשבילם כמה קווים מנחים.
( בפרק הבא תיאור מאורעות וקרבות )
