החמין של בוזימני

מרץ 1996, לבנון, מוצב חודר "תל קבעא", 15 חיילים שעסוקים בעיקר בלהעביר את הזמן, לנסות להיזכר איך נראות כפות רגליים ולחלום על מקלחת שבוא תבוא בעוד 16 יום.

הנוף מדהים. צפונית מזרחית אלינו הבופור, ממערב וממזרח, כפרים פסטורלים ומאחורינו רכס רמים והמקום שאליו נחזור, לא כולל ריתוקים, בעוד שבועיים שלושה.
אך לא ניתן לפסטורליה להטעות אותנו, "תל קבעא" היה ללא ספק, המקום ההזוי ביותר שהייתי בו בצבא עד אז והייתי בהרבה, כבר אז הבנו את גודל הביזיון ואני, באופן אישי, זרמתי איתו. עמדות שמירה מאולתרות, ערבים שמסתובבים כל היום בין הרגליים בטענה ,שלא תמיד הייתה לה בסיס, שהם מצד"ל ושומר צדלני"ק, קצת גבולי, על כביש מתחת למוצב, שהיה מדבר עם עצמו במשך רוב היום ומדי פעם וכשהיה מבחין בנו, היה מבקש מאיתנו "תלת צ'וקולטה ואבוקדו".
"תל קבעא" היה המוצב היחיד בלבנון שהיה יכול להיכבש על ידי עוברי אורח שנקלעו לאיזור המוצב בדרך לבקר דודים מהחיזבאללה. ב"תל-קבעא", כשביקשו ממני למלא שקי פק"ל לעמדה המזרחית, העברתי את כל השרים מהמערבית מזרחה ולמחרת, כשאחד ממפקדי המוצב הציץ מערבה וביקש ממני ( איך שוב אני?! שאלתי את עצמי) למלא שקי פק"ל גם בשבילה. החזרתי את כל שקי החול מהמזרחית. גם לזה הוא לא שם לב. את ענבי זעם ראינו בשידור חי וחטפנו פה ושם, אבל ב"תל קבעא" הכל רגיל. שיגעון.

מפקדי המוצב היו 2 דרוזים רדומים שרוב הזמן חיו להם בתוך ה"צוללת" שלהם מתחת לאדמה ורק כאשר היו מוכרחים, מפאת משימה זו או אחרת, לצאת, היינו רואים אותם. משכבר יצאו מפקדינו הנערצים החוצה, רצו הצמד לבצע את המשימה בצורה המהירה ביותר וזאת בכדי לחזור בצורה המהירה ביותר לתוך הצוללת ולהמשיך למלמל "גולני גולני".
לדאבון ליבם של מפקדינו, מדי יום היינו צריכים לפתוח ציר מהמוצב אל כפר מטונף וזה ממש שיבש לצמד את מנוחת יומם ולכן, בין מלמול "גולני גולני" אחד למשנהו, היו הצמד, כל אחד בתורו, עולים איתנו על הנגמ"ש ועוברים לנוהל "בוא ניסע כמה שיותר מהר על הכביש כך שאם יתפוצץ עלינו מטען, הכדוריות לא ישיגו אותנו ונוכל לחזור למוצב ולא לראות אור יום עד המשימה הבאה". חשוב לציין שהמהירות המרבית של הנגמ"שים העלובים שהיו לנו הייתה 30 קמ"ש ביום טוב, כך שגם אם היה רץ אחרינו צב מתאבד היינו נפגעים.

בתוך כל הכאוס המאורגן הזה היו גם שני טבחים שהתחלקו לפי הנוהל שבוע שבוע.

טבח אחד, שוקרון, היה טבח מעולה. היה מכין לנו מטעמים מכלום והיינו מלקקים את האצבעות. שוקרון היה המק'גייור של הטבחים, מקופסת פטריות הוא היה מכין לנו ארוחת ערב 3 מנות + קינוח, בשבוע שהוא היה במוצב הרגשנו כמו בקלאב בשוויץ ממתינים לציוד הסקי בלובי כשבתפקיד מדריכת הסקי היה דרוזי שמלמל "גולני גולני" בתדריך מוצב .

הטבח השני, לעומת זאת, שקרא לעצמו בשם הקוד "בוזימני", היה בחור קווקזי עם כבוד, מבטא ומודעות עצמית של מחוגה והוא לא ידע לבשל כלום. מאומה. שום דבר. לא חביתה, לא אורז, שלא נדבר על פתיתים. בוזימני טבחינו היה כישלון קולינרי לפי כל קנה מידה. בשבוע שלו במוצב היינו גוועים ברעב, אוכלים במבה, מחסניות, שקי פק"ל. ומילה לא הוצאנו. מילה. שלא יפגע. איש עם כבוד. בשעות המעטות שבהן בוזימני היה ער הוא העדיף לדבר על הפעילות האפילה שלו בארץ. הוא ניסה לשוות לעצמו דימוי של איש פשע אך הוא לא ממש הצליח לשכנע אותנו שהוא כזה, עם 2 ידיים שמאליות שלו וקשיחות בוז'י הרצוג הוא היה חונק את עצמו בטעות עוד לפני שהוא היה מצליח לחסל מישהו .

אבל דבר אחד בוזימני ידע לעשות.

יום שישי, בוזימני ידידינו היה קם כמו תמיד לפנות צהריים ובעודו מרתיח לעצמו את הקפה של הבוקר היה ממלא סיר במים ומשליך לתוכו מכל הבא ליד. זרק תפוחי אדמה, השליך בצלים. הטביע תבלינים מכל המינים והסוגים, רגם את הסיר בשעועית, חומוס, עוד תבלינים, הדליק סיגריה, הוסיף מים, השליך בשר, זרק עוד תבלינים והוסיף שעועית, הנמיך את האש, כיסה את הסיר, התעייף וחזר לישון. היה ברור לכולנו שאין לבוזימני מושג מה הוא עושה אבל כל עוד הוא הקפיד לא לאפר לתוך הסיר, לא היו לנו אכפת. 

בזמן שבוזימני כיסה את הסיר וחזר לישון, היה מתרחש נס, התערובת שהוא רקח הייתה מתחממת לאיטה, המים החמים היו מרככים את תפוחי האדמה, הבצלים התפרקו והמתיקו את התערובת, השעועית והחומוס הסתובבו להם עד שנחתו להם ברכות בתחתית הסיר וכאילו נתנו את האות לתבלינים לבצע את זממם. פפריקה מתוקה וחריפה שטו להן בסיר וחיפשו על מי להתרפק, פלפל שחור ולבן רקדו במעגלים בהרמוניה מופלאה וניפחו את השעועית. אבקת שום ומלח, כמון וכורכום נכנסו לבין קפליו של הבצל וחדרו לתוך נקבוביות תפוחי האדמה ונתנו בהם את טעמיהן והבטטות, כל כך התמוגגו שהן כמעט ונמסו. 

החמין היה כל כך טוב שכבר במשמרת של 12 בלילה החיילים ההלומים היו לוקחים איתם צלחות מלאות לאין עמדה של המוצב.

החמין היה כל כך טוב שבכוננות עם שחר עמדנו כל החיילים על תילי המוצב עם צלחות חמין ולא היה אכפת לנו ששוב פעם השמש לוקחת את הזמן ועולה לאט, כאילו הפעם אומרת לנו, שבו, תאכלו, תיהנו, אין מה למהר היום, זאת שבת של בוזימני.

החמין היה כל כך טוב שצמד מפקדי המוצב היו יוצאים בשבת לעיתים יותר מפעם אחת.

החמין היה כל כך טוב שצמחוניים אכלו בסתר, דתיים לפני קידוש, חילונים בירכו ברכת המזון והצדלניקים סתם המשיכו להסתובב ולנסות לשכנע אותנו לקנות את הקאלצ'ניקוב שלהם תמורת מימייה, אבוקדו ושתי קופסאות שוקולד בובו.

החמין היה כל כך טוב שסיר צבאי ענק, היה נגמר עוד לפני ארוחת הצהריים.

אני בטוח שבוזימני עצמו כאשר הקיץ לו משנתו ולא ראה את הסיר היה בטוח שזרקנו את הכל, לא מודע לפלא שהתרחש בזמן שהוא ישן.

עד היום, כשאנחנו נזכרים ב"תל קבעא" ומדברים על החמין של בוזימני אנחנו קצת מתגעגעים, אין לנו שום מושג מה גרם לחמין שלו להיות החמין הטוב ביותר שאכלנו אבל לכולנו היה ברור שבכל יום שישי בצהריים, במוצב "תל קבעא" בלבנון, בין ענבי זעם לסתם מארב בטן היה מתרחש נס קטן, נס החמין של בוזימני.