הטבע,
היקום, טיול לברצלונה, וירוס מרושע וריצה מסכמת שנעשתה בלחץ
והסתיימה שבעה קילומטרים מוקדם מהמתוכנן צעקו לי באוזן ״ישי! אתה לא מוכן למרתון
הזה! שב בבית תאכל חמוצים״
ת׳כלס, אני מת על חמוצים אבל
שילמתי על המרתון הזה למען השם! אז נרוץ אותו.
לפני החודש וחצי שהלכו לאיבוד הייתי
בכושר לא רע, ריצה טובה אחרונה הייתה 33 ק״מ בקצב 4.55. היה אחלה.
זה מרתון שני והחלטתי שאני אתחיל
בקצב 5, זכר לימים הטובים ואם נצליח להחזיק, סבבה, אם לא, נוריד ונגיע קצת אחרי.
זאת הייתה החלטה שבדיעבד התבררה כגרועה.
גם מספר החזה שלי, 328 שזה
בגימטריה ״מה לעזאזל אתה עושה?״ ו ״ברור לך שזאת החלטה מטופשת, עדיף שתשב בבית
תאכל זיתים״ התריעו על כך. אני מת על זיתים אבל החלטתי להתעלם. אני גבר גבר, נפנפתי הצידה כל ספק שנקרה בדרכי
ודבקתי בתוכנית שלי, קצב
12, עד שלא.
יום שישי בבוקר, קמתי נרגש ומיד
לבשתי חג. זה היה רעיון טיפשי אז עליתי על בגדי ריצה. זו גם לא היתה הברקה. התלבשתי.
קו זינוק, פוגש את צ׳ארלי ידידי
רגע לפני הזינוק, אנחנו מקללים אחד את השני לשלום ויוצאים לדרך.
42 מסעות
עברו בני ישראל ממצרים עד לארץ המובטחת. 42 מסעות שהתפרסו על 40 שנה. ביהדות מקבילים
זאת ל 42 מסעות שאדם יעבור בימי חייו, מסעות נפשיים. רגשיים. על כמה יתפרסו 42
הקילומטרים שלי? זה יהיה אחד מהמסעות שלי? עוד כמה שעות אני אדע את זה.
צמוד לפייסר של 3:30,
אני מרגיש מצויין, 10 ק״מ כמו כלום, 15 סבבה, 20 אחלה, ק״מ 27, לקחתי ג׳ל והרגשתי
שאני נחלש, בכל זאת, עד ק״מ 30 הצלחתי להידבק לדבוקה של 3:30 וזהו.
משם והלאה ראיתי אותם מתרחקים. הגוף לא החזיק. כאן התחלתי להבין שאת גברת מרתון אי
אפשר לרמות. אפשר לסיים, בקושי, אבל אי אפשר לעשות תוצאה.
הדבוקה
מתרחקת ואני ממשיך לדשדש בנסיונות האצה. הבנתי שאם אני לא מוריד קצב יש סיכוי שאני
גם לא אסיים.
בכל
מקרה, זה לא היה נתון להחלטתי. הגוף האט. זרמתי איתו אחרי עוד מספר נסיונות כושלים
להגביר. נתתי לו להוביל אותי. החלטתי להקשיב לו. הרגעתי רגע את הנשימות והצמדתי את
האוזן לכתף, הקשבתי . ״ישי. אתה טמבל. היה יותר עדיף שתישאר בבית. תאכל
שיפקה״ אני אוהב שיפקה עניתי, אבל אנחנו כאן ביחד, קילומטר 34. איך זה עוזר לי?
הוא לא ענה. סנוב.
קילומטר
35. שש דקות לקילומטר.
קילומטר
36. שש וחצי.
קילומטר
37 זקנה עם הליכון בדרך למכולת עוקפת אותי.
קילומטר
38. שתי ילדות קטנות רצות להנאתן. עוקפות אותי. אדם ללא רגליים מחייך אליי ועוקף
אותי. איש עם שמלה, מגיש חדשות, צב, דב קואלה, ביל קוסבי, הרצל ושתי פטריות
הזיה. נכון. עוקפים אותי.
אני מבין
שעכשיו אין שעון. אין תוצאה. הקרב היחידי הוא נגד השדים שבראש שלי. השדים האלה
שרוצים שאני יעצור. קרב איתנים. והשדים האלה, השם יקום דמם, לא מבינים כלום.
לא מבינים שהניצחון היחיד שעוד נשאר לי זה לסיים את המרתון ואין מצב שאני מפסיד
בקרב הזה.
בשלב
מסויים עברתי לריצה מינימליסטית. מינימום ריצה במקסימום זמן. עוד צעד, עוד מטר.
התחיל גשם. התחילה רוח. מעודדים בצד הדרך צועקים בשמי וזה מעלה לי חיוך. שד אחד
מת. עוד מטר ועוד צעד ועוד שד שנשאר חלל על אדמת טבריה.
קילומטר
40. זה טיפשי לעצור עכשיו.
קילומטר
41. אין ברירה צריך להגיע לאוטו.
קילומטר
42. 200 מטרים איטיים שממלאים אותי בתובנות.
אני צריך
חוויה מתקנת בטבריה שנה הבאה.
אני הולך
להכות את השיא שלי בטבריה שנה הבאה.
גברת
מרתון הולכת לקבל את כל הכבוד הראוי לה והיא תחזיר בחזרה. היא אוהבת שלוקחים אותה
ברצינות.
42 ועוד
כמה מאות. סיימתי. הורדתי שבב. קיבלתי מדליה. הקאתי את הנשמה. שתיתי כוס מים
והלכתי לאוטו. חוזר הביתה.
נו. אז
בקרב על התוצאה הפסדתי. בגדול. 3:44.
בקרב נגד
השדים. ניצחתי. בענק. גדודים של שדים לא עצרו אותי מלהגיע לקו הסיום וכן, ללא ספק
זה היה אחד מ 42 המסעות שלי. ואחד
מהקשים.
ומה עכשיו? מה הלאה? שבוע חופש ונגבש תוכנית רצינית אבל לא לפני שאני בכל זאת עושה משהו אחד שהשדים אמרו
לי לעשות. יורד על צלחת טובה של חמוצים. לחיים.
