ועכשיו, הדמעות שוטפות את הירוק שבעיניו, מתנדנדות להן על הריסים, ממאנות לצנוח, מבקשות להישאר עוד קצת, לשמוע עוד מהסיפור לפני שיספגו על פורמייקת השולחן הדהויה והוא? אפילו לא טורח למחות אותן, הן לא מפריעות לו להמשיך ולספר, מתנדנדות אבל לא מפריעות לזכרון, עכשיו זה הזמן שלהן, הן כאן כדי להישאר.
הוא בוכה, אבל לא עליו, בוכה על אמא. לא מצליח להבין איך הצליחה למרות הכל לשרוד את הכל.
רק עכשיו, אחרי שיותר משבעים שנה כבר מאחוריו, כשהשיקום עוד לפניו וכסא הגלגלים, שלפני רגע לא היה ועכשיו ניצב במרכז החדר מכריז בשתיקתו הרועמת ״כאן יש מישהו שזמנית לא הולך״ נמצא מתחתיו, רק עכשיו הוא מבין את העצמה. מבין את הכח והנחישות שלה, מספר ודומע אבל לא על עצמו.
והן זולגות. על הרעב הנוראי שחיו בו ביאזד, הכפר הקטן והלא פסטורלי שבאיראן. על הקשה של הלחם שהתייבש ונאסף ביראת קודש לשקית של אמא כדי שיהיה מה לאכול מחר ומחרתיים. על הימים שרק רצה להריח פרוסת לחם וכשכבר הייתה אחת על השולחן, הוא הריח. הריח והחזיר, שיהיה לאמא.
היא הייתה נמוכה ויפה, הוא מספר, שיער צבוע חינה ומחייכת כל הזמן, שמה את מבטחה ביושב במרומים ומתעלמת מהקושי שלא מתעלם ממנה.
מתעלמת מהיומיומי הבלתי נסבל, רואה את הטוב ושומרת על המשפחה שלה.
ועכשיו, גם אני רואה אותה בעיניי רוחי וגם את הנערה שיושבת לידינו, בקפיטריה של המחלקה הנוירולוגית בעין כרם, עושה עצמה כאילו לא שומעת, כאילו פותרת תשבץ אבל כל כולה מקשיבה, מסתירה דמעה שירדה גם לה ומגניבה חיוך בזמן הנכון, אולי מחפשת תשובה ״17 מאוזן, רצון להיות עם מישהו או משהו, חמש אותיות״ והיא תרשום געגוע.
ומן הקפיטריה, על תה ועוגיות בוטנים ממשיכים לעלות הדי הזכרונות ורסיסי הקולות של ילדותם. והעיניים הירוקות שעכשיו נקיות ומבריקות מדמעות, בוכות על היום שהוא ואחיו חפרו קצת ליד הבית, מפנים אדמה מלוכלכת ומוציאים אדמה טריה רק כדי למלא את הבטן בקצת חול טרי, להשתיק את הצעקות שעולות ממנה.
הם לא הצליחו לבלוע את החול הוא דואג לדייק אבל הם צחקו כמו משוגעים, מבינים את הטירוף והצחוק הזה שצחקו ביאזד, מתגלגל עכשיו בקפיטריה של עין כרם וסוחף איתו גם אותנו וגם את נערת התשבץ, שבטח חושבת, מאונך, ״רגש חיובי, סיפוק״ ארבע אותיות, כן, שמחה, וגם צחוק, צחוק של ילדים, למרות הכל.
וכאילו לא עברו כמעט שבעים הוא ממשיך את הסיפור שהתחיל באיראן, המשיך בישראל ועדיין לא נגמר, הסיפור שממשיך להתגלגל, כמוהו, על החבר החדש שלו, כסא גלגלים. הוא נזכר וממאן להבין.
איך? הוא שואל את עצמו, איך היא הסתדרה? הוא שואל אותנו. איך היא כיבסה וניקתה ובישלה עם הנכות הזאת שלה, איך? והדאגות? מה איתן? איך היא יכלה לדאגות? מאוזן, ארבע אותיות, אומץ.
ואז בטהרן, אחרי שהבן הגדול קנה כרטיסים לאוטובוס ונסעו חמשה ילדים קטנים, אמא ומזוודות של חיים שלמים אל מחנה העולים שאליו לא יכנסו בשנתיים הקרובות כי היו עניים והיא הייתה נכה והישוב היהודי צריך ידיים עובדות ולא נטל נוסף, ואמנם לא נכנסים הם בשעריו וגרים צמוד לגדרות בתוך בית הקברות היהודי אך מסרבים לעזוב, מפחדים שההזדמנות תחלוף והנה היושב במרומים שמע את צעקתם וזימן חום וזיהום ומחלה לילד שמספר עכשיו את הסיפור ובזכות החיידק שזימן ריבונו נהיה חולה מספיק קשה כדי לא להשאיר לאלה מהסוכנות, השליחים, ברירה ונכנסו פנימה אל המחנה וממנו הכיוון היה אחד, ארץ ישראל.
הם לא ידעו מתי זה יקרה אולי מחר או עוד שבוע, אולי עוד חודש או שנה אבל זה בכלל לא שינה לו ולאחיו הקטנים שהחליטו שהם בינתיים בונים בית ולקחו חול ויצקו מים וערבבו. הוסיפו קש ועשו טיט וליבנו לבנים ויבשו אותן משל היו במצרים ומחכים שתעלה שוועתם אל האלוקים וישלח להם את המשה רבינו שלהם שיוציא אותם לחופשי.
ומן הלבנים בנו בית, בית מחימר בגודל חדר וגרו בו כמה חודשים ואפילו הזמינו משפחה נוספת, שהייתה זרוקה וחסרת כל כמותם ל״גור״ איתם. את הגג הם כיסו ביריעת הבד שמתחו עד לא מזמן מהגדר אל בית הקברות שנותר בחוץ ונערת התשבץ מתיישרת ומוצאת את המילה מיד, חמש אותיות, תושיה. והוא, בעיניים בורקות מדמעות והערצה ממשיך לספר עליה ואנחנו, הילדים שלו ואני, דומעים וצוחקים יחד איתו וכל הזמן הזה הוא גם דואג שנאמין לסיפורים שלא יאומנו ומוסיף ״נשבע לך ישי״ ו״אתה לא תאמין״ כי באמת איך אפשר ו״אתה לא יודע מה זה עוני״ ואני? חשבתי שידעתי, אבל מסתבר שלא היה לי מושג והם היו ״יחפים בשלג של מטר״ בקור כלבים וכשהגיעו, ברוך השם, אל המובטחת שבארצות, נלקחו אחר כבוד במשאית סוכנות לקרית מלאכי ושם, בשם ההתיישבות העובדת, פרקו עצמם מהמשאית שנעלמה תוך רגע אל החושך והשאירה אותם עם עוד כמה משפחות, חול, אוהל מגולגל ואמא נכה, שעשתה הכל בשביל הילדים שלה, לבד, בלי בעל שעזב, עם רגליים שבקושי מתפקדות אבל עם לב ענק ומסירות שלא יודעת גבולות, ועכשיו, כמעט 60 שנה לאחר מכן, אחרי שהפסיק פתאום ללכת וקיבל בהכנעה את כסא הגלגלים, כן, עכשיו, עד שהניתוח שיגיע אולי ישחרר אותו מכבלי האין אונים הוא מספר ומציף בדמעות את כל מי ששומע את הסיפורים הקטנים גדולים האלה והנערה, שכבר עברה למאוזן והתקרבה אלינו רושמת לעצמה, ״נחישות ואומץ למרות הסכנה״, חמש אותיות, גבורה.
וככה, עם התה, בין הפרסומות, שישים שנה אחרי והאשה הזאת, אמא שלו, עדיין מרגשת את כל מי שמקשיב, שישים שנה אחרי ועכשיו הוא מבין מה שלא הבין קודם, רק עכשיו, על הגלגלים שהיו לו לרגליים, רק עם הקושי, רק אחרי שהספיק לבינתיים לחיות חיים של עשרה אנשים לפחות והקים משפחה לתפארת, רק עכשיו הוא מבין באמת. רק עכשיו, רגע לפני שיתחיל בשיקום שלבטח עם הכח והאופי שטמונים בו גם יצליח לו הוא בוכה עליה ואנחנו איתו וגם הנערה עם התשבץ, שלא הכירה אותה לפני שהתיישבה בקפיטריה של המחלקה הנוירולוגית של עין כרם, מוחה דמעה, עכשיו היא כבר מכירה אותה, עכשיו היא כבר מבינה במה בעצם מדובר, יודעת שגם אחרי שבעים, גם כשאמא כבר שנים לא כאן, גם כשאתה סבא, אתה לפעמים מתגעגע. לומד להעריך את הענקים שהיו פה לפניך עם שיער צבוע חינה וחיוך שלא יורד מהפנים שהשאירו אחריהם עולם ומלואו.
עכשיו היא מבינה שהחיים שלנו הם גם מה שנשאיר אחרינו ומבינה, שהתשבץ הזה פתור שאין כבר קוביות ריקות ובסופו של דבר, גם אם אתה סבא או ילד בן שש עם אמא שנמצאת או כבר לא, במאונך או מאוזן זה תמיד מתחיל בא׳ ולא נגמר אף פעם, גם לא אחרי שבעים שנה.
ארבע אותיות.
אהבה.
הוא בוכה, אבל לא עליו, בוכה על אמא. לא מצליח להבין איך הצליחה למרות הכל לשרוד את הכל.
רק עכשיו, אחרי שיותר משבעים שנה כבר מאחוריו, כשהשיקום עוד לפניו וכסא הגלגלים, שלפני רגע לא היה ועכשיו ניצב במרכז החדר מכריז בשתיקתו הרועמת ״כאן יש מישהו שזמנית לא הולך״ נמצא מתחתיו, רק עכשיו הוא מבין את העצמה. מבין את הכח והנחישות שלה, מספר ודומע אבל לא על עצמו.
והן זולגות. על הרעב הנוראי שחיו בו ביאזד, הכפר הקטן והלא פסטורלי שבאיראן. על הקשה של הלחם שהתייבש ונאסף ביראת קודש לשקית של אמא כדי שיהיה מה לאכול מחר ומחרתיים. על הימים שרק רצה להריח פרוסת לחם וכשכבר הייתה אחת על השולחן, הוא הריח. הריח והחזיר, שיהיה לאמא.
היא הייתה נמוכה ויפה, הוא מספר, שיער צבוע חינה ומחייכת כל הזמן, שמה את מבטחה ביושב במרומים ומתעלמת מהקושי שלא מתעלם ממנה.
מתעלמת מהיומיומי הבלתי נסבל, רואה את הטוב ושומרת על המשפחה שלה.
ועכשיו, גם אני רואה אותה בעיניי רוחי וגם את הנערה שיושבת לידינו, בקפיטריה של המחלקה הנוירולוגית בעין כרם, עושה עצמה כאילו לא שומעת, כאילו פותרת תשבץ אבל כל כולה מקשיבה, מסתירה דמעה שירדה גם לה ומגניבה חיוך בזמן הנכון, אולי מחפשת תשובה ״17 מאוזן, רצון להיות עם מישהו או משהו, חמש אותיות״ והיא תרשום געגוע.
ומן הקפיטריה, על תה ועוגיות בוטנים ממשיכים לעלות הדי הזכרונות ורסיסי הקולות של ילדותם. והעיניים הירוקות שעכשיו נקיות ומבריקות מדמעות, בוכות על היום שהוא ואחיו חפרו קצת ליד הבית, מפנים אדמה מלוכלכת ומוציאים אדמה טריה רק כדי למלא את הבטן בקצת חול טרי, להשתיק את הצעקות שעולות ממנה.
הם לא הצליחו לבלוע את החול הוא דואג לדייק אבל הם צחקו כמו משוגעים, מבינים את הטירוף והצחוק הזה שצחקו ביאזד, מתגלגל עכשיו בקפיטריה של עין כרם וסוחף איתו גם אותנו וגם את נערת התשבץ, שבטח חושבת, מאונך, ״רגש חיובי, סיפוק״ ארבע אותיות, כן, שמחה, וגם צחוק, צחוק של ילדים, למרות הכל.
וכאילו לא עברו כמעט שבעים הוא ממשיך את הסיפור שהתחיל באיראן, המשיך בישראל ועדיין לא נגמר, הסיפור שממשיך להתגלגל, כמוהו, על החבר החדש שלו, כסא גלגלים. הוא נזכר וממאן להבין.
איך? הוא שואל את עצמו, איך היא הסתדרה? הוא שואל אותנו. איך היא כיבסה וניקתה ובישלה עם הנכות הזאת שלה, איך? והדאגות? מה איתן? איך היא יכלה לדאגות? מאוזן, ארבע אותיות, אומץ.
ואז בטהרן, אחרי שהבן הגדול קנה כרטיסים לאוטובוס ונסעו חמשה ילדים קטנים, אמא ומזוודות של חיים שלמים אל מחנה העולים שאליו לא יכנסו בשנתיים הקרובות כי היו עניים והיא הייתה נכה והישוב היהודי צריך ידיים עובדות ולא נטל נוסף, ואמנם לא נכנסים הם בשעריו וגרים צמוד לגדרות בתוך בית הקברות היהודי אך מסרבים לעזוב, מפחדים שההזדמנות תחלוף והנה היושב במרומים שמע את צעקתם וזימן חום וזיהום ומחלה לילד שמספר עכשיו את הסיפור ובזכות החיידק שזימן ריבונו נהיה חולה מספיק קשה כדי לא להשאיר לאלה מהסוכנות, השליחים, ברירה ונכנסו פנימה אל המחנה וממנו הכיוון היה אחד, ארץ ישראל.
הם לא ידעו מתי זה יקרה אולי מחר או עוד שבוע, אולי עוד חודש או שנה אבל זה בכלל לא שינה לו ולאחיו הקטנים שהחליטו שהם בינתיים בונים בית ולקחו חול ויצקו מים וערבבו. הוסיפו קש ועשו טיט וליבנו לבנים ויבשו אותן משל היו במצרים ומחכים שתעלה שוועתם אל האלוקים וישלח להם את המשה רבינו שלהם שיוציא אותם לחופשי.
ומן הלבנים בנו בית, בית מחימר בגודל חדר וגרו בו כמה חודשים ואפילו הזמינו משפחה נוספת, שהייתה זרוקה וחסרת כל כמותם ל״גור״ איתם. את הגג הם כיסו ביריעת הבד שמתחו עד לא מזמן מהגדר אל בית הקברות שנותר בחוץ ונערת התשבץ מתיישרת ומוצאת את המילה מיד, חמש אותיות, תושיה. והוא, בעיניים בורקות מדמעות והערצה ממשיך לספר עליה ואנחנו, הילדים שלו ואני, דומעים וצוחקים יחד איתו וכל הזמן הזה הוא גם דואג שנאמין לסיפורים שלא יאומנו ומוסיף ״נשבע לך ישי״ ו״אתה לא תאמין״ כי באמת איך אפשר ו״אתה לא יודע מה זה עוני״ ואני? חשבתי שידעתי, אבל מסתבר שלא היה לי מושג והם היו ״יחפים בשלג של מטר״ בקור כלבים וכשהגיעו, ברוך השם, אל המובטחת שבארצות, נלקחו אחר כבוד במשאית סוכנות לקרית מלאכי ושם, בשם ההתיישבות העובדת, פרקו עצמם מהמשאית שנעלמה תוך רגע אל החושך והשאירה אותם עם עוד כמה משפחות, חול, אוהל מגולגל ואמא נכה, שעשתה הכל בשביל הילדים שלה, לבד, בלי בעל שעזב, עם רגליים שבקושי מתפקדות אבל עם לב ענק ומסירות שלא יודעת גבולות, ועכשיו, כמעט 60 שנה לאחר מכן, אחרי שהפסיק פתאום ללכת וקיבל בהכנעה את כסא הגלגלים, כן, עכשיו, עד שהניתוח שיגיע אולי ישחרר אותו מכבלי האין אונים הוא מספר ומציף בדמעות את כל מי ששומע את הסיפורים הקטנים גדולים האלה והנערה, שכבר עברה למאוזן והתקרבה אלינו רושמת לעצמה, ״נחישות ואומץ למרות הסכנה״, חמש אותיות, גבורה.
וככה, עם התה, בין הפרסומות, שישים שנה אחרי והאשה הזאת, אמא שלו, עדיין מרגשת את כל מי שמקשיב, שישים שנה אחרי ועכשיו הוא מבין מה שלא הבין קודם, רק עכשיו, על הגלגלים שהיו לו לרגליים, רק עם הקושי, רק אחרי שהספיק לבינתיים לחיות חיים של עשרה אנשים לפחות והקים משפחה לתפארת, רק עכשיו הוא מבין באמת. רק עכשיו, רגע לפני שיתחיל בשיקום שלבטח עם הכח והאופי שטמונים בו גם יצליח לו הוא בוכה עליה ואנחנו איתו וגם הנערה עם התשבץ, שלא הכירה אותה לפני שהתיישבה בקפיטריה של המחלקה הנוירולוגית של עין כרם, מוחה דמעה, עכשיו היא כבר מכירה אותה, עכשיו היא כבר מבינה במה בעצם מדובר, יודעת שגם אחרי שבעים, גם כשאמא כבר שנים לא כאן, גם כשאתה סבא, אתה לפעמים מתגעגע. לומד להעריך את הענקים שהיו פה לפניך עם שיער צבוע חינה וחיוך שלא יורד מהפנים שהשאירו אחריהם עולם ומלואו.
עכשיו היא מבינה שהחיים שלנו הם גם מה שנשאיר אחרינו ומבינה, שהתשבץ הזה פתור שאין כבר קוביות ריקות ובסופו של דבר, גם אם אתה סבא או ילד בן שש עם אמא שנמצאת או כבר לא, במאונך או מאוזן זה תמיד מתחיל בא׳ ולא נגמר אף פעם, גם לא אחרי שבעים שנה.
ארבע אותיות.
אהבה.
