הרבה
אנשים אומרים לי, בחייאת ישי, זה יום נישואין, תרשום משהו, פעם אחת תהיה רגיש, פעם
אחת תכתוב מהלב ואני עונה להם השתגעתם? זה מטורף. הרי מגיל 19 אנחנו ביחד
עוד
כששיער חזה היה שמועה מבחינתי.
הרבה
הרבה לפני ששערות אוזניים היו חלק מההכנות לשבת.
עוד מערד
93 בהופעה של משינה ועד לפני שבוע בגני התערוכה בהופעה של אותה להקה. ביחד. רוקדים
ומשתוללים כאילו רק עכשיו גמרנו בגרויות, כאילו רק עכשיו ביקשנו מההורים חמישים
שקלים בשביל להסתדר, חמישים שקלים שהיינו חיים עליהם שבוע בחצרות של בניינים בערד
עם שק שינה, שוקו, לחמנייה, הופעות וטרמפים ועכשיו מוציאים אותם על חנייה במרכז
הירידים. כן כן, מאז ערד 93 ועד למרכז הירידים 2015 ותאמיני לי כפרה חיפשתי כבר
בכל הירידים ואשכרה. את, כמו תמיד, לא כמו כולם.
21 שנים
שאת הולכת במסדרונות נפשי,
17 מהן
עם תעודות וזוכר שעוד ב 93 לא יכולנו להפסיק לזוז גם שהמוזיקה נגמרת, לא יודעים
עדיין שמשהו בחיינו עומד להשתנות.
21 שנים.
יותר ביחד מלבד. צבא, מילואים, לבנון, חתונה, ילדים, דלהי, מנאלי, מסוממים מהנוף
ואומרים להתראות לנעורים ושלום לאהבה, תואר ראשון. תואר שני. בנגקוק, נגענו
בשמיים, הנדסת תוכנה. עבודות בפסיכולוגיה. בתי חולים. צלעות שבורות. אצבעות
מרוסקות. בת מצוות. ״שבו. יש לי משהו להגיד לכם.״ הכלבה כתם. הכלב פסח. ששון.
בדיקות גנטיות. החיים.
21. יותר
ביחד מלבד.
והיא? לא
כמו כולם.
מריתוק
לריתוק הגיעה אליי לצבא.
עד
לזרעית, בגבול לבנון אחרי שביקשתי בקשר מגלעד שטגר שיטה את הראש הצידה כדי שכל
האייקיו יתרכז במקום אחד. משפט אחד מיותר. משפט אצל המח״ט.
עד
לאל-פורן בגולן, בטרמפים, אדוני ישמור, עם ערימות של אוכל אחרי שהחלטתי שמסדרים,
בעיקר כאלה של צהריים, הם מחוץ לתחום בשבילי.
לבית
ליד, כשכבר כולנו ירדנו מלבנון ומשם הביתה לרגילה ורק אני בריתוק כי סירבתי למלא
שקי פקל במוצב ההזוי ביותר בעולם, יריקה מהבופור.
ועוד
ריתוק אחד, במקביל(!) באותו מקום אחרי שבסוף הם הבינו שלא באמת מילאתי שקים אלא
לקחתי אותם מהעמדה המערבית. ת׳כלס היה משתלם.
ואת? לא
כמו כולם, כשחום כלבים בחוץ ואביך על פני האדמה את באה לבקר. בטרמפים.
ביחד עוד
מאז שהעמסנו פתקים מהכותל ועשינו השוואה בין עזרת נשים לגברים ולא, כפרה, לא
התקשרתי לזאת שהשאירה טלפון לאלוהים. אני צריך צרות עם אלים?
עוד מאז
שהבהלנו את הזוג החביב בלילה, בבית הקברות בעין הנצי״ב. חצופים. ישבו על המצבה הכי
נוחה.
עוד מאז
שהסתובבנו בעיר ונכנסנו לחתונה מזדמנת. בנפרד. רק כדי להפגש שם שוב ליד הבופה.
מאוד טעים לשמח זרים.
עוד מאז
שהקמצנים היו פרסים והתימנים היו סתם עדה עם שמחת חיים.
אז, בימי
פעם כשאני הייתי הראשון שזיהה את הפוטנציאל. והיום, בימי עכשיו כשהיא יפה מתמיד.
ומאז. 4
ילדים, הליכה בערב, להכין את הגן, לא לשכוח את נטע, סמינר פה, טיול שם, טבעונות,
מרתון, אין רגע דל. מכילה כל שגעון. מירוץ של חיים שלמים ביחד.
21 שנים
שלפעמים הכל נראה בהם אותו דבר ולפעמים. פתאום. יש רגע מאושר.
21 שנים ועדיין
חוטפים התקפות צחוק ברגעים שהם רק שלנו וגם כשלא, רואה אותך צוחקת מבפנים.
ומאז,
אנחנו שניים. בטח לא לבד. ואיך לבד? ארבעה ילדים, שניה אחת לא נותנים לנוח שיהיו
בריאים, אפילו את זה אני כותב מהשירותים.
21.
פרופיל של פטור אבל לא,
לא אל
תדאגי כפרה.
מחכה. איפה
שתהיי
את. לקחת
את נשמתי,
את תמיד.
אינשאללה. תמיד תהיי איתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה