מחוניתה

אם גם שיער גופך הוא כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד באיזור החזה. 

או אתם שקוֻצּוָֹתיכם תְּלַתִּלּים שׁחֹרוֹת כָּעוֵֹרב, אבל על הגב.

או שמא אתם מאלה, שמרוב שהצמיחו, גם אם ינסו להסתיר אזי, רֹּאשֲׁם יִמְלָא בְּטַל וקְוֻצּוֹתַיהֶם, מה לעשות, בִּרְסִיסֵי לָיְלָה

ואם, לא עלינו, החברים שלכם קוראים לכם עֵשָׂו ולא בגלל שלאח שלכם קוראים יעקב אז זה בדיוק הזמן להגיע למחוניתה!  המכון של חניתה.

דווקא היום! כשהמצב לא פשוט, עם המיסים, והאנטישמים, חיזבאללה, ציפי לבני, דעא"ש, ליאור נרקיס, והמטפלות במעון דווקא עכשיו זה הזמן להזדכות על הפלומה.

(המשך מונולוג)

את העניין של השיער, כמו כל דבר בחיים, צריך לבחון לגופו, בדיוק כמו עם תאורה, יש אנשים שבתאורה מסוימת נראים טוב ובאחרת פחות, אני למשל, בחושך מוחלט, נראה מצוין, יפיוף.

אבל בינינו, אני כבר בגיל של השרת שיער ולא של הסרת שיער, תמיד כשאני הולך להתקלח אני מרגיש לחמש דקות כמו רופא שיניים. נכנס ומשאיר סתימה. 

אולי בכלל כל המסירים רוצים להידבק בזכות אבות, כי הרי בבראשית כז' פסוק יא' כתוב במפורש "ויֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק". כך כתוב. חד וחלק. ועל פסוק זה אף אחד לא חלק.     

לאורך השנים שבהן שהיתי לא מעט בחברת הנשים במשפחתי, כבן, נער, בעל ואבא הבנתי שהקשר בין הסרת שיער לקמיעות, צדיקים וחסידים הוא הדוק.

איך? לא חסרות דוגמאות. פעם הגברת הלכה לכותל וחזרה עם חוט אדום שמיועד לברכה, הצלחה ומעשים טובים, היא קיבלה אותו מקבצן שקר כלשהוא שקיבל אותו, כך לפי טענתו מהרנטגן, שקיבל אותו, כך לפי טענתו, מהאולטראסאונד שקיבל אותו, לפי טענתו בלבד, מה mri שמצא אותו, כך לפי עדותו, על הרצפה בבית חולים אסותא. למחרת, כמובן שלכבוד השבת, תפסתי אותה עושה איתו שפם. לא עם הקבצן. עם החוט האדום ואז הבנתי שהקבצן צדק, החוט בהחלט היה הצלחה ולי באה ברכה.
ושעווה? סתם כל אשה ובת מדליקה נרות שבת? סתם? לא סתם. זכר לימים בהם ברית מילה היו עושים עם אבן צור ושחי היו עושים עם נרות נשמה.

ולייזר? כאן בכלל הקשר הדוק. זה לא נראה לכם קצת מוזר שלמכשיר חשמלי שמשמש להורדת שיער יש שם של חרדי? לייזר? אני תמיד מדמיין רב חמור סבר עם שטריימל שמתקרב אליי עם חרב ירוקה ומנסה להסיר ממני את השיער.

My name is Rabi Nachman , You ate my Kigelle prepare to die .

ומי זה הלייזר הזה לעזאזל? ולמה הוא, במקום לשקוד על לימודו, הוא מתעסק, לא עלינו רחמנא לצלן, בהבלי העולם הזה? 

ואיך הוא מפרסם את עצמו? פה לאוזן? שביס לפאה? עמוד אמצעי ב"יתד נאמן"? מה הוא ירשום שם?

"בוא אלינו, למרכז להסרת שיער עם לייזר.

לייזר, הבן של גיטל, אברך מוסמך, יסיר לך את הפלומות המיותרות וישווה לעורך מראה רענן ומתחשב קצת יותר.

לייזר! בוגר מוסמך של ישיבת ״עור חדש״  מומחה להרחקת שיער רחוק ככל שאפשר.

לייזר! ועכשיו במבחר טיפולים לכבוד החג ״כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר״ או ״כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים".

לייזר! אם צימחת. לא שילמת! 

לייזר! במבצע מיוחד לראש השנה, הזמן טיפול באיזור אחד וחסוך לעצמך מבוכה בטבילה השנתית בנהרות אוקראינה. 

לייזר! הבן של גיטל! ודווקא עכשיו! כי במקווה של אומן לא יהיו לכם שום הנחות."

בקיצור, עזבו אתכם מלייזר, הבן של גיטל, כאן ממש, אצלנו . בית חורון, תוצרת הארץ, חמש דקות מהקראוונים ושבע מבית הקהילה. מחוניתה. ועכשיו במבצעים מאוורים לקיץ.

פולה

(גרסת מידעון בית חורון)

וכשפולה הייתה יוצאת מהצריף שבשדה בוקר ותולה את הסדינים הלבנים, כל הקיבוץ היה מגיע.
השמועה, כיאה לקיבוץ, התפשטה כמו פוגרום בקישינב והחברים היו מגיעים אל מאחורי הצריף של סבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, והיו מסתכלים על פולה, איך שהיא מוציאה את הסדין מהסל, מקפלת אותו לשניים, מנערת שלוש פעמים ותולה. אטבי הכביסה ברי המזל, שמוללה לפני רגע באצבעותיה ננעצו בבדים הנקיים, אחד מימין והשני, בעדינות הראויה לסדינים מעין אלו, משמאל.
היא הייתה מקפלת והם היו מסתכלים, היא הייתה מנערת והם היו סופרים, בלב, לעצמם, כל ניעור. אחת. שתיים. שלוש. ואז היו תולים איתה, במבטם, אטב אחד מימין ושני לשמאל. מגניבים חיוך גאה אחד לשני ובלי מילים מהנהנים איש לרעהו כאומרים "זאת פולה שלנו, אשה אמיתית, עם שיער שמתבדר וחזון."
פולה הרגישה בהם אך לא אמרה דבר, הייתה עושה עצמה כלא יודעת ותולה. מעבירה יד רכה על הסדינים, מיטיבה קמט סורר ומיישרת קפל. מבינה, שגם לימים אלו נועדה, ימים בהם הישוב היהודי זקוק לא רק למנהיגות חזקה ולערכים רבי משמעות אלא גם לקצת חמלה.

והישוב היהודי כולו, כמחפש נחמה מאחורי הצריף של סבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, היה סופג אל תוכו את חמלתה של פולה. מתיקות הקיפול השכיחה מהם את מרירות היומיום ואת עול הקמת המדינה, והייתה כמים חיים על שפתותיהם הסדוקות מיובש.

תנועת ניעור הסדין ערבבה את האוויר ושלחה משב רוח רענן שהפיס, במעט, את צריבת החמה של חודש אב, וכשהידקה, בעדינות, את האטבים אל החבל, כמו טפחה, אחת לימין והשניה לשמאל, על כתפיהם השחוחות של החברים וזקפה קומתם כאומרת "קומו, נשמו מלוא ריאותכם, התמלאו. ראויים אתם לחמלת הסדינים הלבנים".
גם סבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, היה מסתכל עליה אבל לא עם כולם, היה מציץ מן החרכים ומקנא לה, מקפל את הסדין יחד איתה ועם הניעור היה סופר בלב, לעצמו ועם כל הישוב היהודי, אחת. שתיים. שלוש. ותולה איתה, במבטו, אטב אחד לימין ושני לשמאל.
כשקיפלה היה מקלל חרש את שכנו שזכה בה וכשניערה, קינא ברוח שמתלטפת על הבדים הלבנים, אותם בדים שיראה רק מרחוק, כגנב, ולעולם לא יחוש. וכשהידקה לבסוף את האטבים אל החבל הקשור בין העצים, הצטנף אל תוך עצמו, נסגר, כתף ימין ואז כתף שמאל. כמבין, שוב, שאהבתה נתונה לאחד בלבד.
והוא, אותו אחד, לא היה סופר איתם ולא היה נותן דעתו באטבי הכביסה שמוללה באצבעותיה, היה מחכה על הספה שבצריף החשוך וכשנכנסה, עם סל הסדינים הריק והשיער המבודר, היה מחייך וקם אליה.

צל גופה שחמק פנימה, כמו ניגן על קרני השמש הקייצית שחדרו מבעד לתריסים המוגפים, ואותו אחד שאהבתה היתה נתונה לו ורק לו, התקרב אליה ונשק לה, לא שם דעתו על שקורה מחוץ לדלת או על הסבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, כי אותו אחד, כשראה את פולה היה מהרהר בה בלבד, כאילו רצה להרגיש את כל שחמק ממנו עד עתה, להספיק את כל אשר גזלה ממנו כובד המשימה.
"כל הישוב היהודי בחוץ דוד" הייתה צוחקת אליו כשידו גיששה דרכה אל עבר קווצת שיער סוררת שהסתירה את עינה "צא, תגיד משהו" אך הוא לא עצר בעד ידו שפילסה דרכה, לא הפעם, ועיניו, עיניו שחקו אליה "הישוב היהודי יכול לחכות פולה" לחש לה "הישוב היהודי יכול לחכות".