פולה

(גרסת מידעון בית חורון)

וכשפולה הייתה יוצאת מהצריף שבשדה בוקר ותולה את הסדינים הלבנים, כל הקיבוץ היה מגיע.
השמועה, כיאה לקיבוץ, התפשטה כמו פוגרום בקישינב והחברים היו מגיעים אל מאחורי הצריף של סבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, והיו מסתכלים על פולה, איך שהיא מוציאה את הסדין מהסל, מקפלת אותו לשניים, מנערת שלוש פעמים ותולה. אטבי הכביסה ברי המזל, שמוללה לפני רגע באצבעותיה ננעצו בבדים הנקיים, אחד מימין והשני, בעדינות הראויה לסדינים מעין אלו, משמאל.
היא הייתה מקפלת והם היו מסתכלים, היא הייתה מנערת והם היו סופרים, בלב, לעצמם, כל ניעור. אחת. שתיים. שלוש. ואז היו תולים איתה, במבטם, אטב אחד מימין ושני לשמאל. מגניבים חיוך גאה אחד לשני ובלי מילים מהנהנים איש לרעהו כאומרים "זאת פולה שלנו, אשה אמיתית, עם שיער שמתבדר וחזון."
פולה הרגישה בהם אך לא אמרה דבר, הייתה עושה עצמה כלא יודעת ותולה. מעבירה יד רכה על הסדינים, מיטיבה קמט סורר ומיישרת קפל. מבינה, שגם לימים אלו נועדה, ימים בהם הישוב היהודי זקוק לא רק למנהיגות חזקה ולערכים רבי משמעות אלא גם לקצת חמלה.

והישוב היהודי כולו, כמחפש נחמה מאחורי הצריף של סבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, היה סופג אל תוכו את חמלתה של פולה. מתיקות הקיפול השכיחה מהם את מרירות היומיום ואת עול הקמת המדינה, והייתה כמים חיים על שפתותיהם הסדוקות מיובש.

תנועת ניעור הסדין ערבבה את האוויר ושלחה משב רוח רענן שהפיס, במעט, את צריבת החמה של חודש אב, וכשהידקה, בעדינות, את האטבים אל החבל, כמו טפחה, אחת לימין והשניה לשמאל, על כתפיהם השחוחות של החברים וזקפה קומתם כאומרת "קומו, נשמו מלוא ריאותכם, התמלאו. ראויים אתם לחמלת הסדינים הלבנים".
גם סבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, היה מסתכל עליה אבל לא עם כולם, היה מציץ מן החרכים ומקנא לה, מקפל את הסדין יחד איתה ועם הניעור היה סופר בלב, לעצמו ועם כל הישוב היהודי, אחת. שתיים. שלוש. ותולה איתה, במבטו, אטב אחד לימין ושני לשמאל.
כשקיפלה היה מקלל חרש את שכנו שזכה בה וכשניערה, קינא ברוח שמתלטפת על הבדים הלבנים, אותם בדים שיראה רק מרחוק, כגנב, ולעולם לא יחוש. וכשהידקה לבסוף את האטבים אל החבל הקשור בין העצים, הצטנף אל תוך עצמו, נסגר, כתף ימין ואז כתף שמאל. כמבין, שוב, שאהבתה נתונה לאחד בלבד.
והוא, אותו אחד, לא היה סופר איתם ולא היה נותן דעתו באטבי הכביסה שמוללה באצבעותיה, היה מחכה על הספה שבצריף החשוך וכשנכנסה, עם סל הסדינים הריק והשיער המבודר, היה מחייך וקם אליה.

צל גופה שחמק פנימה, כמו ניגן על קרני השמש הקייצית שחדרו מבעד לתריסים המוגפים, ואותו אחד שאהבתה היתה נתונה לו ורק לו, התקרב אליה ונשק לה, לא שם דעתו על שקורה מחוץ לדלת או על הסבא של עזרא נאווי, עזרא נאווי, כי אותו אחד, כשראה את פולה היה מהרהר בה בלבד, כאילו רצה להרגיש את כל שחמק ממנו עד עתה, להספיק את כל אשר גזלה ממנו כובד המשימה.
"כל הישוב היהודי בחוץ דוד" הייתה צוחקת אליו כשידו גיששה דרכה אל עבר קווצת שיער סוררת שהסתירה את עינה "צא, תגיד משהו" אך הוא לא עצר בעד ידו שפילסה דרכה, לא הפעם, ועיניו, עיניו שחקו אליה "הישוב היהודי יכול לחכות פולה" לחש לה "הישוב היהודי יכול לחכות".