ז׳ול ורן מספר על אדם בשם פיליאס פוג שהקיף את כדור הארץ בשמונים ימים ושמונים לילות ולכן זה יהיה טפשי אם גם אני אעשה זאת, אני, לעומת זאת, אספר לכם על הערס המצוי.
נכון, רבות כבר דובר כבר על הנושא וכנראה שלא אחדש לכם כלום כשאספר לכם שעונת הנדידה בעיצומה וכולם כאן, איתי באילת.
כן, נכון, אתם לא טועים, גם לא הילד רחבעם פדהצור שחוזר ברגעים אלו הביתה מחוג טיסנאות ולא עושה את העיקוף הרגיל. בתקופה הזאת של השנה הוא לא מפחד. כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות, הן כולן שלו. העורף, לפחות שלו, בטוח.
גם השכונה שלכם שקטה יותר השבוע. הכל שלו יותר. רגוע. הברזלים מיותמים. הרצפה חפה מקליפות של שחורים. הציפורים מצייצות. באילת לא. הכל עורבים.
אם מישהו חשב על להיפטר מהבעיה הזאת אחת ולתמיד אז שידע שכולם מרוכזים עכשיו במקום אחד, כאן, איתי, בבריכה. מינימום בגדים, מקסימום טמטום והמון המון שמחת חיים .
זה לא שאני מתנשא, ממש לא, אני בעצמי ערס. צעצוע. ואיך לא? אחרי שנים של אימונים בעיר האם שלי גם אני הפכתי ערס.
באשקלון אתה לומד איך לפתח חסינות ומסגל לעצמך שיטות עבודה, אני הייתי עובד בשיטת "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
כשמישהו ניסה להציק לי הייתי פשוט מסנן לעברו "סע סע לפני שאני מסיע אותך" בדרך כלל זה עבד, במקרה הפחות טוב, הוא היה מסיע אותי .
כל אשקלוני יודע שאם נקלעים לעימות עם ערס ישנם מספר כללים בסיסיים שחייבים לנהוג לפיהם. כלל ראשון, כמו עם כלב, אל תשדר פחד, ערסים מריחים את זה, הכלל השני הוא, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה ולסיום והכי חשוב, תוודא שיש לך גיבוי כי ערס זה כמו חצ'קון, אתה מפוצץ אחד באים עשר(ה).
אני יכול לזהות ערסים מקילומטרים. תנו לי שלוש דקות עם ילד בן ארבע ואני יכול לבשר להורים שלו אם הולך להיות לו מוהק בתקופה הקרובה או לא. בכלל העניין עם תספורת מוהוק קיבל תפנית מעניינת, בימי פעם, כשאני עשיתי מוהוק זה היה כדי למשוך תשומת לב ולהכריז שאני לא כמו כולם. היום, ערס מצוי עושה מוהוק כדי להכריז שהוא כמו כולם.
אתמול בערב, כשהסתובבתי בטיילת ונחילי הערסים חתכו אותי מכל כיוון, שמתי לב, תוך כדי החיתוך, לעניין חשוב. הערס המצוי הוא כמו חגב. כפרט, הוא נער חביב סך הכל. אבל כאשר הוא מתאגד לקבוצה הוא הופך לערס מכח אותה קבוצה, בדיוק כמו הארבה. בקיצור, מכה .
אז החלטתי לעשות מעשה ולא רק להתלונן והוצאתי מונית שתסתובב בכל העיר ותכרוז שיש מבצע חסר תקדים על מכנסונים קצרצרים במיוחד ב"דיוטי מוטי" במחיר שווה לכל נשששמה .
התוכנית שלי הייתה שכל נקבות הערסים יעוטו על החנות ובעקבותיהם יגיעו נחילי הזכרים וירוכזו שם .
מבעוד מועד החלפתי את הדיסק במערכת של ״דיוטי מוטי״ מעומר אדם לאוסף המחומש האחרון של חווה אלברשטיין ולדיסק הנפלא של חיים טופול קורא מכתבי דוד אבידן.
להפתעתי הרבה, העניין הצליח מעל המשוער והמונים מהם, סומכים על העובדה שהחול יזכור, עזבו את החוף והחלו להציף את החנות, המתנתי עד ש"דיוטי מוטי" התמלא, סגרתי את הדלתות והדלקתי את המערכת.
הרעיון היה מצויין, הביצוע קצת פחות, סגרתי בטעות מבפנים ונשארתי יחד איתם ומה אומר לכם? לונדון לא חיכתה לי. גם אילת לא. כדי לצמצם נזקים ניסיתי להיטמע בתוך ההמון ואכן, בהתחלה זה הצליח לי עד שהבחור החלק שעמד לידי קלט אותי עם מכנסונים קצרים ביד, גופיה של המותג "קובי בי גוד" וכל זאת תוך כדי שאני מזמזם את "חד גדיא", זאת הייתה טעות ואתא שונרא וכמעט אכלה לגדיא ותוך כדי שאני נס לשירותים ניסיתי לא לשדר פחד. זה לא עבד, גם לא היה לי גיבוי. בשארית כוחותיי הגעתי לשירותים ונעלתי את עצמי בפנים.
ניסיתי להתקשר אבל הקווים קרסו. חובבן שכמוני, אחרי כל השנים האלה באשקלון קרסתי ברגע האמת, שידרתי פחד ולא דאגתי לגיבוי. צעקתי להם מהשירותים שהם לא מפחידים אותי ושייסעו לפני שאני מסיע אותם, גם זה לא עזר .
הם סגרו עליי והחליפו את הדיסקים .
לחן יווני עממי מילא את חלל האוויר. הרגשתי כמו בטרגדיה וידעתי שכבר אין מה לעשות כי דיסק של עומר אדם שמופיע במערכה הראשונה מנגן במערכה השלישית .
"רק אל תישברי לי את הלב כי בניתי עלייך לפני שפגשתי אותך חלמתי עלייך". כנראה שלבנות על לצאת מכאן כבר לא ממש רלוונטי, אני נעול ובחוץ מהפכה של שמחה. צעקתי להם שכולנו משפחה, גם זה לא עזר. בחוץ זורנה. תופים. חפלה ואני?
כנראה שמחר אני אהיה כה רחוק, אל תחפשו אותי .
הזמן ישקיט הכל, אני הולך לי לדרכי .
סגור ב"דיוטי מוטי", לבד, מבוהל, כנראה עד סוף אוגוסט .
כמו צמח בר .
נכון, רבות כבר דובר כבר על הנושא וכנראה שלא אחדש לכם כלום כשאספר לכם שעונת הנדידה בעיצומה וכולם כאן, איתי באילת.
כן, נכון, אתם לא טועים, גם לא הילד רחבעם פדהצור שחוזר ברגעים אלו הביתה מחוג טיסנאות ולא עושה את העיקוף הרגיל. בתקופה הזאת של השנה הוא לא מפחד. כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות, הן כולן שלו. העורף, לפחות שלו, בטוח.
גם השכונה שלכם שקטה יותר השבוע. הכל שלו יותר. רגוע. הברזלים מיותמים. הרצפה חפה מקליפות של שחורים. הציפורים מצייצות. באילת לא. הכל עורבים.
אם מישהו חשב על להיפטר מהבעיה הזאת אחת ולתמיד אז שידע שכולם מרוכזים עכשיו במקום אחד, כאן, איתי, בבריכה. מינימום בגדים, מקסימום טמטום והמון המון שמחת חיים .
זה לא שאני מתנשא, ממש לא, אני בעצמי ערס. צעצוע. ואיך לא? אחרי שנים של אימונים בעיר האם שלי גם אני הפכתי ערס.
באשקלון אתה לומד איך לפתח חסינות ומסגל לעצמך שיטות עבודה, אני הייתי עובד בשיטת "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה".
כשמישהו ניסה להציק לי הייתי פשוט מסנן לעברו "סע סע לפני שאני מסיע אותך" בדרך כלל זה עבד, במקרה הפחות טוב, הוא היה מסיע אותי .
כל אשקלוני יודע שאם נקלעים לעימות עם ערס ישנם מספר כללים בסיסיים שחייבים לנהוג לפיהם. כלל ראשון, כמו עם כלב, אל תשדר פחד, ערסים מריחים את זה, הכלל השני הוא, ההגנה הכי טובה היא ההתקפה ולסיום והכי חשוב, תוודא שיש לך גיבוי כי ערס זה כמו חצ'קון, אתה מפוצץ אחד באים עשר(ה).
אני יכול לזהות ערסים מקילומטרים. תנו לי שלוש דקות עם ילד בן ארבע ואני יכול לבשר להורים שלו אם הולך להיות לו מוהק בתקופה הקרובה או לא. בכלל העניין עם תספורת מוהוק קיבל תפנית מעניינת, בימי פעם, כשאני עשיתי מוהוק זה היה כדי למשוך תשומת לב ולהכריז שאני לא כמו כולם. היום, ערס מצוי עושה מוהוק כדי להכריז שהוא כמו כולם.
אתמול בערב, כשהסתובבתי בטיילת ונחילי הערסים חתכו אותי מכל כיוון, שמתי לב, תוך כדי החיתוך, לעניין חשוב. הערס המצוי הוא כמו חגב. כפרט, הוא נער חביב סך הכל. אבל כאשר הוא מתאגד לקבוצה הוא הופך לערס מכח אותה קבוצה, בדיוק כמו הארבה. בקיצור, מכה .
אז החלטתי לעשות מעשה ולא רק להתלונן והוצאתי מונית שתסתובב בכל העיר ותכרוז שיש מבצע חסר תקדים על מכנסונים קצרצרים במיוחד ב"דיוטי מוטי" במחיר שווה לכל נשששמה .
התוכנית שלי הייתה שכל נקבות הערסים יעוטו על החנות ובעקבותיהם יגיעו נחילי הזכרים וירוכזו שם .
מבעוד מועד החלפתי את הדיסק במערכת של ״דיוטי מוטי״ מעומר אדם לאוסף המחומש האחרון של חווה אלברשטיין ולדיסק הנפלא של חיים טופול קורא מכתבי דוד אבידן.
להפתעתי הרבה, העניין הצליח מעל המשוער והמונים מהם, סומכים על העובדה שהחול יזכור, עזבו את החוף והחלו להציף את החנות, המתנתי עד ש"דיוטי מוטי" התמלא, סגרתי את הדלתות והדלקתי את המערכת.
הרעיון היה מצויין, הביצוע קצת פחות, סגרתי בטעות מבפנים ונשארתי יחד איתם ומה אומר לכם? לונדון לא חיכתה לי. גם אילת לא. כדי לצמצם נזקים ניסיתי להיטמע בתוך ההמון ואכן, בהתחלה זה הצליח לי עד שהבחור החלק שעמד לידי קלט אותי עם מכנסונים קצרים ביד, גופיה של המותג "קובי בי גוד" וכל זאת תוך כדי שאני מזמזם את "חד גדיא", זאת הייתה טעות ואתא שונרא וכמעט אכלה לגדיא ותוך כדי שאני נס לשירותים ניסיתי לא לשדר פחד. זה לא עבד, גם לא היה לי גיבוי. בשארית כוחותיי הגעתי לשירותים ונעלתי את עצמי בפנים.
ניסיתי להתקשר אבל הקווים קרסו. חובבן שכמוני, אחרי כל השנים האלה באשקלון קרסתי ברגע האמת, שידרתי פחד ולא דאגתי לגיבוי. צעקתי להם מהשירותים שהם לא מפחידים אותי ושייסעו לפני שאני מסיע אותם, גם זה לא עזר .
הם סגרו עליי והחליפו את הדיסקים .
לחן יווני עממי מילא את חלל האוויר. הרגשתי כמו בטרגדיה וידעתי שכבר אין מה לעשות כי דיסק של עומר אדם שמופיע במערכה הראשונה מנגן במערכה השלישית .
"רק אל תישברי לי את הלב כי בניתי עלייך לפני שפגשתי אותך חלמתי עלייך". כנראה שלבנות על לצאת מכאן כבר לא ממש רלוונטי, אני נעול ובחוץ מהפכה של שמחה. צעקתי להם שכולנו משפחה, גם זה לא עזר. בחוץ זורנה. תופים. חפלה ואני?
כנראה שמחר אני אהיה כה רחוק, אל תחפשו אותי .
הזמן ישקיט הכל, אני הולך לי לדרכי .
סגור ב"דיוטי מוטי", לבד, מבוהל, כנראה עד סוף אוגוסט .
כמו צמח בר .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה