חיזוק מתונים

תיעוד מצמרר. חשוב מאוד לקרוא!!

״ברוכים הבאים לסדנת חיזוק המתונים.

בסדנה זו אנחנו נעבוד ביחד על שליטה עצמית, דחיית סיפוקים ודיכוי האינסטינקט הרצחני.״

גיבריל: המורה, יש מבחן בסוף?

המורה: לא, מה שחשוב זה שתצאו עם כלים שאיתם תוכלו להגיע מתונים יותר למשא ומתן עתידי עם ישראל

עבאס: המורה, אני יכול להמשיך להכחיש את השואה או שכדאי להתאפק גם עם זה?

המורה: תתפאק אבו-מאזן,תתאפק. תכחיש בסוף, תכחיש כפול.

״יופי, עכשיו כשכולנו מוכנים נתחיל במספר משפטי מפתח שחובה עליכם לחזור עליהם לאורך כל המשא ומתן, לאחר שיגמר המתן, תוכלו לזרוק את הדף.

1. אתם פרגמטיים

2. צעדים חד צדדים פוגעים בתהליך השלום.

3. מנגנוני ביטחון פלסטינאיים חזקים וחמושים טובים לישראלים לא פחות מאשר לכם.

4. הסרת מחסומים ואפשור מרקם חיים תקין הן חובה בלי קשר לתהליך מדיני או מצב בטחוני.

5. הנרטיב הפלסטינאי הוא חלק חשוב מהבנת הקונפליקט 6. הפלסטינאים רוצים לממש את ההגדרה העצמית שלהם כעם על בסיס גבולות 67 7. ברווחה כלכלית.

משהו לא ברור?״

גיבריל: מה זה ברגמטי?

המורה: פרגמטי. ערבי שיכול לשבת בפגישה עם יהודי בלי לנסות להוריד לו את הראש מול כולם, הוא פרגמטי.

עבאס: ולא מול כולם?

המורה: לא כרגע אבו! לא כרגע! זאת סדנה לחיזוק המתונים.

עבאס: אבל אף אחד לא רואה...

המורה: אתה רוצה עוד צוק איתן? עוד יצוקה? מה יש לכם?

עבאס: ומה זה נרטיב?

המורה: זה הסיפור הזה שלכם, עם כל הרגש וההגזמה והנכבה ועצי הזית והתרבות והאללה הוא אכבר והעובדה שטיטוס גירש איתכם ולא את היהודים ו..

עבאס: והאפשרות להרוג יהודי כל פעם שבא לי.

לא! לא! תקשיבו, אתם נכנסים לישיבת מו״מ ולא מנסים לערוף לאף אחד את הראש שמעתם!

גיבריל : אולי עם אבן?

לא!

מולוטוב?

לא!

סכ..

לא! לא!

אז סתם ככה נשב?

"סתם ככה. תנסו להקשיב, להגיע לפשרה."

בשרה? מה בשרה עכשיו? מאיפה?

"לא יודעת מאיפה. דברו איתם על האח הגדול, על דה וויס."

אההה, אח גדול זה יפה. איך זאתי שלא אוכלת צלעות כבש ניצחה, ראית מה זה?

"כן, טל גלבוע."

גלבוע, גלבוע. מג'נונה זאתי לא אוכלת חיות, לא אוכלת ביצים, לא שותה חלב, רפורמית.

"לא רפורמית, גיבריל, טבעונית."

יענו אשכנזייה? צריך לסקול אותה. לסקול מותר?

"לא סוקלים."

אותנו סוקלים.

"אתכם מסכלים."

אה, עם כ'.

"יפה גיבריל, אתה יודע עיברית טוב."

בטח יודע, כלא ישראלי.

"אז יש לי שאלה, בוגי נכנס לחדר המשא ומתן ומתיישב לידך , מה אתה עושה?"

בוגי? הרמטכ"ל?

"כן."

פואתח לו את הראש.

"לא פואתח, פותח. חשבתי שאתה יודע עיברית, בגד כפת בראש מילה."

בטח כפת, שלא יזוז.

"ואז מה?"

ואז? אני מכריח אותו לקבל את הנרטיב הפלסטינאי ולהודיע לכל העולם שאני ברגמטי.

"ואם הוא לא ? מזכירה לך אנחנו בסדנת חיזוק המתונים."

אז משחרר אותו, אני ברגמטי, לא טבעוני.

"יפה.עבאס, אתה מכנס מסיבת עיתונאים, חשוב לי שתזכור את משפטי המפתח שאותם אתה צריך להציג.

אחד, זה לא הזמן לפעולות חד צדדיות, שתיים,זה הזמן לחזור לשולחן המשא ומתן שלוש, לשחרר אסירים כמחווה וכהצגת מחוייבות לתהליך המדיני וארבע, אחרון, לחזק את המנגנונים הבטחוניים הפלסטינאיים."

עם הרבה נשק שבו נוכל להרוג יהודים ככה בכייף.

"עבאס! אתה מתון! לא הורג יהודים ככה סתם!"

לא כייף לי הסדנא הזאת.

"לא כייף לך הסדנא הזאת? בכיין! שנים אתה מבטיח מדינה לעם שלך! שנים! ואנחנו עשינו הכל בשביל שתקימו מדינה. הסכמנו להעביר לכם כמעט את כל השטח. הכנסנו לכם נשקים. התעלמנו מההסתה. שיחררנו אלפי רוצחים. התעלמנו מזריקות האבנים שלכם על המתיישבים, התעלמנו מבקבוקי תבערה. הכלנו את כל האלימות שלכם, גנבנו את דעתו של הציבור הישראלי בהפחדה ושקר, איימנו שאם לא יהיה הסכם מדיני יהיה גרוע, הכרזנו על ילדים שמרססים ספריי טרוריסטים למרות שידענו שרוב התג מחיר נעשה על ידי ערבים. פינינו את גוש קטיף, הרסנו בתים בהתנחלויות, בג"ץ בעדכם, קרן חדשה, העולם תומך בשקר שלכם, התקשורת אימצה מזמן את הנרטיב הערבי, את הנשמה נתנו לכם! את הנשמה! וזה מה שאתה אומר? שלא כייף לך בסדנא הזאת? תתבייש לך! ככה אתה מוקיר תודה? "

בוא בוא גיבריל, התחרפנה לגמרי, נראה לי היא רפורמית, כבשים היא לא אוכלת אבל את הראש? חופשי.

"לאן אתם הולכים? פחדנים!"

עזבי ציפי, מתי תביני שזה לא ילך בינינו? מתי תביני שזה לא את זה אנחנו? חראם על המדינה שלכם, דווקא מדינה יפה הקמתם ובשישים שנה בלבד, סחתיין, אנחנו באלף שנה לא היינו עושים את זה. תכל׳ס, עצה ממוסלמי, אם את רוצה שהיא תישאר ותצמח את חייבת לזנוח את תהליך השלום ולהשקיע בעצמך אבל בשביל זה את חייבת להבין שאת צריכה להיות..

"מה? מה ? "

להיות...

"מה עבאס מה?"

ברגמטית, ציפי. ברגמטית.

חינוך ילדים

אני לא רוצה להרגיז אתכם או לזרות לכם מלח של חלות שבת על פצעים של יום חול אבל הילדים שלי בדיוק מסיימים עכשיו את השיעורים לחופש. גם במהלך שנת הלימודים הם בדרך כלל לומדים בלי שאני אציק להם, איך זה קרה אתם שואלים? ניסוי וטעייה, ניסוי ותהייה ואז הארה.

אז לקראת שנת הלימודים הממשמשת וקרבה חשוב לי לחזור ולתת להורים הצעירים עצה חשובה, עצה שנוסתה בזמן אמת על ילדים. שלי.

השיטה עובדת. בדוקה ומחוברת בעבותות של ברזל לפחדים הגדולים ביותר שלהם, סביר הדבר שאני לא הראשון שהשתמש בשיטה זו אך אני לא בטוח שמי שעשה זאת עשה זאת  באופן מודע וממוקד כמוני.

השיטה יחסית פשוטה אך מחייבת דבקות, כח רצון והבנה שייתכן ויש סיכוי שהכל יתפקשש ואז יש סיכוי שהילד ייסע לעיראק, ירשם לבית ספר של דעא"ש ויעשה חמש יחידות בעריפת ראשים, בקיצור, להיות עם האצבע על הדופק, כי זה יכול להוביל לאסון ברמה המשפחתית ואז דופק כבר לא יהיה רלוונטי.

אז איך מייצרים היום ילדים טובים, לכאורה?

התשובה פשוטה. איום בפאדיחה .

הפחד הקמאי של ילדים מפאדיחה של הוריהם מבוססת על אלפי שנים של היסטוריה עקובה משטויות שהורים עשו ליד ילדיהם ואלו לא יכלו לשאת זאת.  נח השיכור, לוט השיכור, יעקב הנעבך, יוסף ואחיו.

ההבנה שזאת השיטה ואין בילתה נתגלתה לי במקרה. כמו פופקורן, כמו ביצה קשה, יום אחד זרקתי את זרעי הפאדיחה לאש והחשש קפץ לכל עבר, זה לא היה בכוונה אבל המבט של הבכורה אמר הכל, רק לא זה אבא, רק לא זה, ואני הבנתי שאם רק לא זה, אז זה יהיה זה, או זה אחר, או זה ליד, כי בסך הכל זה בשבילי, זה בשבילך, זה בשבילם. 

את השיטה יש להתחיל ולממש כבר בכיתה א' וב' כאשר הילד רך בשנים ובדרך כלל לא קיימת בעיה של פגיעה במרות או ניסיונות מרד, עם זאת, ניתן לממש אותה גם כאשר הילד מגיע לכיתה ג' או ד' או כאשר מתחילים לצוץ ניצני המרד הראשונים, במקרים אלו יש לתקוף את הבעיה בנחישות אך עם זאת ברגישות .

זה אולי נשמע מסובך אך במקרה שלי לא הייתי צריך יותר מכובע כלב ומבטא רוסי בכדי לגרום לילדה להבין שאם היא לא מכינה את שיעורי הבית אני מגיע בשיעור השני לכיתה חבוש בכובע הכלב ומבקש במבטא רוסי כבד מהמורה שתקרא רגע לבת שלי כי יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לה.

כמובן שברגע שהוצאתי מהמגירה את כובע הכלב הילדה כבר רכנה על הספרים ופתרה את שיעורי הבית בחשבון.

חשוב לציין שאת האיום בפאדיחה יש לבצע ליד שאר הילדים בבית בכדי שלא נצטרך לחזור על התרגיל שוב ושוב.

כמו בכל תהליך גם בתהליך האיום בפאדיחה ישנה רגרסיה והילד צריך לקבל תזכורות ,במקרה שלי פשוט הוספתי לפאדיחה קורקינט של דורה ורכבתי עליו בבית עם כובע הכלב שלי בעודי צועק במבטא רוסי "מי כאן המנהלת? אני עלה חדש! תחי מדינת ישראל! "

המסר נקלט .

השיטה באמת פשוטה וניתן להשתמש ברכיבים שנמצאים בכל בית. במקרים קשים ניתן לקנות בובה של בוץ' או חטפני ולדובב אותה בכל מבטא שתבחרו . חשוב להתקשט גם בכובע טיפשי כלשהוא ואם אפשר גם תכשיט קטן. לא הייתי הולך על איפור זה הופך את העניין לגרוטסקי מדי ויכול לגרום לתוצאה ההפוכה, הילד ירגיש שאין לו כבר מה להפסיד ויעשה דווקא  ואז דעא"ש , עריפת ראשים וכל השיט הזה, לא כדאי.

היום ברוך השם אני במצב שאם אני מזהה התנגדות אני מחייך חיוך טיפשי או פולט גיחוך קל, כאילו לעצמי , והמסר עובר בצורה חלקה .

והילדים? ממש טובים, מחונכים, הם בדיוק מכינים שיעורי בית , אושר גדול. אבל הכי חשוב, הם לא נוגעים לי בקורקינט של דורה. הוא רק שלי .

תחנון

אָנָּא ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. תָּבא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ. וְאַל תִּתְעַלַּם מַלְכֵּנוּ מִתְּחִנָּתֵנוּ.

שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָנִים וּקְשֵׁה ערֶף לומַר לְפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ וְלא חָטָאנוּ.

אֲבָל חָטָאנוּ. עָוִינוּ. פָּשַַעְנוּ. 

אֲנַחְנוּ וַאֲבותֵינוּ וְאַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ.

אשמנו.

ביתרנו, ביקשנו שיצאו לנו מהצלחת.

גדענו קרניים, גרסנו 15 אלף אפרוחים ביום, גיהינום עלי אדמות הקמנו.

דקרנו, דחפנו לכלובים קטנים במשאית.

הזרענו בכח, הרבענו, הפרדנו תינוק ואם מיד לאחר המלטה, הלעטנו אווזים, התעלמנו והרעבנו לולים שלמים שבוע להגדלת תפוקת הביצים.

זרקנו, זלזלנו, זיהמנו, זירזנו גדילה של עופות עם חומרים כימיים מסרטנים.

חנקנו אפרוחים שנולדו זכרים. חישמלנו לולים שלמים לאחר שירדה תפוקת הביצים.

טעמנו את טעמו של המוות ורצינו עוד, טבענו בדם יצורים אחרים והתרחצנו.

ידענו ובכל זאת המשכנו, ידענו והתעלמנו, ידענו ותירצנו.

כלאנו חזירות בכלובי הריון קטנים ממידותיהן, למדנו על צער בעלי חיים ולא הפנמנו, מרטנו, מָרִינוּ דְבָרֶיךָ.

ניתצנו,

סגרנו עגלים חודשים ללא יכולת לזוז, סירסנו ללא הרדמה, עקרנו שיניים ללא הרדמה, פיטמנו, פשטנו עורות, פגמנו, פסחנו על סבלם של בעלי החיים.

צרבנו מספרים ללא אילחוש, צופפנו והסענו בתנאים מחפירים, ציקצקנו בלשוננו ובכל זאת אכלנו. ציקצקנו בלשוננו ובכל זאת שילמנו. ציקצקנו והשתתפנו.

קטמנו מקורים ללא הרדמה, קיצצנו זנבות ללא הרדמה, קיימנו בדביקות ארבע מיתות בית דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק.

רשענו, ראינו והתעלמנו.

שקענו ברוע עד צוואר. שיקענו עצמנו בדם של חיים אחרים.

תרי״ג מצוות קיבלנו ומאחת מהן התעלמנו.

תורה ניתנה לנו ואנו בגדנו.

קברי צדיקים

לקחתי תנופה. הפעם אין מצב שהתפילה שלי לא תתקבל.

התחלתי לרוץ, צברתי מהירות ורגע לפני שהשתטחתי חסם לי את הדרך איש גדול עם זקן ופיאות. זה היה שומר הקבר .

"מה אתה עושה?" הוא שאל אותי, אמרתי לו שבאתי להשתטח בשביל זיווג הגון.

"ומי אלה באוטו?" הוא המשיך, אלה? האשה והילדים עניתי.

"אז למה באת? לא מבסוט?״ מבסוט, מבסוט, בטח מבסוט. זה לא בשבילי, בשביל חבר.

"אה, בשביל חבר. מצטער. אין השתטחות בשביל חבר ללא יפוי כח, יש יפוי?"

לא, אין יפוי עניתי, אם הייתי מספר לו, לחבר שלי, הוא לא היה מסכים שאלך להשתטח בשבילו, המשכתי להסביר לשומר הקבר, רציתי לנטרל את האנטי של החבר, שלא ילחץ, שזאת תהיה הפתעה, וככה פתאום הוא יכיר אותה, את האחת. בלי הכנה מוקדמת, כאילו במקרה, בלי השתטחויות. שידוך אלוקי פר-אקסלנס.

"זה לא עובד ככה״ השומר התעקש, ״לא כל אחד יכול להגיע ולהשתטח כאוות נפשו, זה לא שכונה פה"

נו בחייאת, הגעתי מרחוק ואף אחד לא ידע שזה בשביל מישהו אחר, אני רוצה לעשות לו הפתעה.

הסברתי לו שזה לא מקרה רגיל, מדובר במקרה מיוחד. מה לא ניסינו איתו? ברכות, קמיעות, החלפת מזוזות, תיקון 40 שופרות, תיקון 1000 שופרות. מים קדושים, מים כבדים, יין ששתו ממנו רבנים חשובים, קריסטל תותית.

ברכות מהרב הראשי גם האשכנזי וגם הספרדי, שאריות בורקס תפוחי אדמה של מקובלים. תרמנו לקבר רחל, לרנטגן, לרשב"י, לבעל הנס, קיבלנו כאפות על הלחי מהרב יוסף וצ'אפחות על הגב מהבבא ברוך. יש לנו חוטים אדומים מכאן ועד אומן. היינו באומן, בקבר רחל, יונתן בן עוזיאל, הר הזיתים, הר גריזים, הר עיבל, אביטל, בנטל. קראנו תהילים, שרנו פיוטים, זימרנו מזמורים. קנינו חיתולים לתינוקות של בית רבן, קנינו מגבונים למשפחות ללא מגבונים. עשינו לו תיקון מלח, תיקון עופרת, תיקון כללי. טבלנו במקווה, טבלנו במקווה כלים, הפרשנו חלה, הפרשנו תרומות ומעשרות, הפרשנו קצת לקרן פנסיה, שיהיה משהו לילדים שעוד יבואו, אינשאללה. הדלקנו נרות. נשמה. ניסינו אפילו להכיר לו בחורות למען השם! אבל כלום! כלום לא הולך איתו! תן לי גליץ' אחד! גליץ' אחד!

"טוב טוב, בסדר, גליץ' אחד, רק תרחיק את המכונית שלא יראו שהם איתך ואז כולם יתחילו להשתטח לי כאן, רק זה חסר לי כאן עכשיו, ימית 2000.״

הזזתי את האוטו אל מאחורי העצים ולקחתי תנופה, הפעם אין מצב שהתפילה שלי לא תתקבל.

התחלתי לרוץ, צברתי מהירות והשתטחתי. באותו רגע עטף אותי שקט. דממה דקה. ראיתי את שערי השמיים נפתחים, ראיתי מלאכים מנפנפים בכנפיהם ומסתובבים במעגלים, ערפל דק כיסה אותי. אור בוהק סינוור אותי. היה לי חם. היה לי קר. שערות סמרו. צמרמורת לפתה את גופי. ניגשתי אל מאחורי הערפל וראיתי כלה בשמלה לבנה צועדת אל האופק על שביל אינסופי שמואר באלפי נרות מלווה במלאכי השרת בכבודם ובעצמם. הרגשתי שהפעם התפילה שלי מתקבלת. הרגשתי שהיא הגיעה היישר אל המקום שאליו כיוונתי והיא עכשיו נוחתת ברכות על השטיח הקטן שלמרגלות כסא הכבוד, מחכה שהמלאך גבריאל ירים אותה וישים אותה במגירת "דואר נכנס-תפילות שהתקבלו". 

קולות ענוגים של כינור מילאו את חלל האוויר ואז משום מקום, יצתה בת-קול וקראה בקול פעמונים "פלוני...״

״קום! קום! שומע אותי! בן נעוות המרדות! מה אתה עושה?" לא הבנתי מי זה קורא לי פתאום, ניסיתי לשמוע מה הבת-קול אומרת אבל לא הצלחתי, כל מה ששמעתי היה רעש "קום! קום! טמבל, אתה עושה לי פה שעטנז?" זה היה שומר הקבר.

תן לשמוע! צעקתי לו. עד שיוצא לי לפגוש בת-קול. תהיה רגע בשקט.

״מה בת-קול עכשיו? איזה בת-קול? קום כבר. כולך מדמם."

מסתבר שהתעלפתי. מהתנופה נתקעתי עם הראש בקיר של הקבר ואיבדתי את ההכרה.

קמתי וניערתי מעליי את האבק והקוצים. הראש כאב, הברכיים דיממו אבל זה היה שווה את זה, הרי ראיתי את זה קורה. במו עיניי. שמעתי אותה קוראת. את הבת-קול, במו אוזניי. ואז הבנתי. הבנתי שהשנה הוא מתחתן, אין מצב שלא.

ואם לא? אז לא נורא. שנה הבאה נבוא שוב. גליץ' אחד. 

אבל הפעם עם קסדה.

אומן?

קחו אותי לדוגמא, תמיד בזתי לאנשי אומן של ראש השנה.

תמיד הטלתי ספק בכנות המעשה.

דווקא בראש השנה לעזוב את הכל ולטוס למדינה המגעילה הזאת?

דווקא בראש השנה להסתלק מהמשפחה ולפרנס מלא מלא איוואנים שבטח רצחו איזה יהודי או שניים ואם לא הם אז בטח אבא איוואן או סבא איוואן?

תמיד התביישתי בשבילי ובשבילם כששמעתי על כל תעשיית השנור מסביב לעניין.

תמיד נחרתי בבוז כששמעתי על עוד מישהו שנוסע לפסטיבל ערד של המגזר התמהוני.

ועכשיו אני יודע גם למה אני עושה את זה.

אני קצת מקנא. מקנא בדביקות הזאת. הרב אמר אז הם שם.

הרב הבטיח למשוך אותם מהשאול אז הם מגדלים פיאות וטסים, ככה יהיה יותר קל לרב למשוך. ממלמלים את הפסוקים הקבועים. קוראים תיקון כללי ומתפללים ללא לאות.

אני מקנא כי גם אני רוצה דביקות. היא חסרה לי. חסרה לי בתפילה שלי. היומיומית, בשחרית. בערבית. תפילה שעושה רושם שאף פעם לא בוקעת שערי רקיע.

תמיד בערך, תמיד קרוב אבל לא מספיק, כמה סנטימטרים ליד המטרה, לפעמים ריקושט תועה מגיע ליד כסא הכבוד ומיד מלאך ניקיון מתעופף אליו ומטאטא אותו לפח הזבל הגדול שליד כף הקלע בואכה גיהינום.

והפח הזה מלא בתפילות מגומגמות של טקסטים שכבר קשה לי לקרוא אותם, ממלמל אותם אוטומטית ובין לבין משחיל את התפילה שלי. מתפלל בין השורות.

בלי דביקות. מערבב בין התפילות. קצת משלי, קצת מהסידור. שואף קצת קדושה אבל אף פעם לא לוקח לריאות.

אז כן, אני קצת מקנא בתחושת הדביקות. מקנא, מקווה שגם לי תהיה דביקות. במשהו. קצת מקנא אבל ממשיך לנחור בבוז כששומע על בזבוז הדביקות הגדול של הנוסעים לאומן.

כל כך הרבה דביקות והכל לפח. פח אחד ליד הפח שלי עם התפילות המגומגמות.

בטוח אפשר היה לעשות עם הדביקות הזאת משהו הרבה יותר טוב, הרבה יותר גדול. לנצל את הדביקות הזאת למשהו קדוש באמת, לא לבזבז את כל הדביקות הזאת על אדמה חרבה בארץ זרה. על עבודה זרה. פוסעים על קברים של אחים שלי בדרך לקבר של הרבי. מתבוססים בשלוליות של דם בדרך לטבילה בנהר הגדול. משאירים מאחור אשה וילדים ונטמעים בקהל האקסטטי. הלוואי עליי דביקות. אבל לא דביקות של עבודת אלילים. משהו פשוט, בלי תמונה של אף אחד בראש, בלי קבר להישען עליו. בלי שלטים שצועקים עליי מכל מקום לאן לסוע ומתי כדי לגעת בקדושה. לא דביקות שמתודלקת בהבטחות לגאולה אם רק כך או אחרת וזאת הדרך ואין בילתה. לא דביקות של מגלי קיצין. של חוטים מזיעים על ידיים אדומות. רוצה דביקות בסיסית, אמונה טבעית ללא יחסי ציבור ושים לי כאן ח״י שקלים בצד. מתאימה לי שנה חדשה עם דביקות,  בכל מה שאני עושה, עד הסוף. בעבודה, בלימוד, במשפחה. שהתפילות שלי, של בין השורות, ירגישו לי טוב ושהטקסטים בסידור יאירו לי פנים. שארגיש שהתפילות שלי נכנסות, כמו חץ, בדיוק לתוך האדום הקטן שבעיגול הגדול. שהכיפה שאני שם בכניסה לבית הכנסת תשקול כמו חתיכת בד ולא חצי טון. דביקות. דביקות פשוטה. בלי למשוך לאף אחד בפיאות. בלי להתחרט. בלי למה.

כאן. ולא שם. עכשיו. וגם אחר כך. עם היושב במרומים. עם הילדים. עם האשה. עם עצמי.

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.