לקחתי
תנופה. הפעם אין מצב שהתפילה שלי לא תתקבל.
התחלתי
לרוץ, צברתי מהירות ורגע לפני שהשתטחתי חסם לי את הדרך איש גדול עם
זקן ופיאות. זה היה שומר הקבר .
"מה
אתה עושה?" הוא שאל אותי, אמרתי לו שבאתי להשתטח בשביל זיווג הגון.
"ומי
אלה באוטו?" הוא המשיך, אלה? האשה והילדים עניתי.
"אז
למה באת? לא מבסוט?״ מבסוט, מבסוט, בטח מבסוט. זה לא בשבילי, בשביל חבר.
"אה,
בשביל חבר. מצטער. אין השתטחות בשביל חבר ללא יפוי כח,
יש יפוי?"
לא,
אין יפוי עניתי, אם הייתי מספר לו, לחבר שלי, הוא לא היה מסכים שאלך
להשתטח בשבילו, המשכתי להסביר לשומר הקבר, רציתי לנטרל את האנטי של החבר, שלא
ילחץ, שזאת תהיה הפתעה, וככה פתאום הוא יכיר אותה, את האחת. בלי הכנה מוקדמת,
כאילו במקרה, בלי השתטחויות. שידוך אלוקי פר-אקסלנס.
"זה
לא עובד ככה״ השומר התעקש, ״לא כל אחד יכול להגיע ולהשתטח כאוות נפשו, זה לא שכונה
פה"
נו בחייאת,
הגעתי מרחוק ואף אחד לא ידע שזה בשביל מישהו אחר, אני רוצה לעשות לו הפתעה.
הסברתי
לו שזה לא מקרה רגיל, מדובר במקרה מיוחד. מה לא ניסינו איתו? ברכות, קמיעות,
החלפת מזוזות, תיקון 40 שופרות, תיקון 1000 שופרות. מים קדושים, מים כבדים, יין
ששתו ממנו רבנים חשובים, קריסטל תותית.
ברכות
מהרב הראשי גם האשכנזי וגם הספרדי, שאריות בורקס תפוחי אדמה של מקובלים. תרמנו
לקבר רחל, לרנטגן, לרשב"י, לבעל הנס, קיבלנו כאפות על הלחי מהרב
יוסף וצ'אפחות על הגב מהבבא ברוך. יש לנו חוטים אדומים מכאן
ועד אומן. היינו באומן, בקבר רחל, יונתן בן עוזיאל, הר הזיתים, הר גריזים, הר
עיבל, אביטל, בנטל. קראנו תהילים, שרנו פיוטים, זימרנו מזמורים. קנינו חיתולים
לתינוקות של בית רבן, קנינו מגבונים למשפחות ללא מגבונים. עשינו לו תיקון מלח,
תיקון עופרת, תיקון כללי. טבלנו במקווה, טבלנו במקווה כלים, הפרשנו חלה, הפרשנו
תרומות ומעשרות, הפרשנו קצת לקרן פנסיה, שיהיה משהו לילדים שעוד
יבואו, אינשאללה. הדלקנו נרות. נשמה. ניסינו אפילו להכיר לו בחורות למען
השם! אבל כלום! כלום לא הולך איתו! תן לי גליץ' אחד! גליץ' אחד!
"טוב
טוב, בסדר, גליץ' אחד, רק תרחיק את המכונית שלא יראו
שהם איתך ואז כולם יתחילו להשתטח לי כאן, רק זה חסר לי כאן עכשיו, ימית
2000.״
הזזתי את
האוטו אל מאחורי העצים ולקחתי תנופה, הפעם אין מצב שהתפילה שלי לא תתקבל.
התחלתי
לרוץ, צברתי מהירות והשתטחתי. באותו רגע עטף אותי שקט. דממה דקה. ראיתי את שערי
השמיים נפתחים, ראיתי מלאכים מנפנפים בכנפיהם ומסתובבים במעגלים, ערפל
דק כיסה אותי. אור בוהק סינוור אותי. היה לי חם. היה לי
קר. שערות סמרו. צמרמורת לפתה את גופי. ניגשתי אל מאחורי הערפל וראיתי כלה
בשמלה לבנה צועדת אל האופק על שביל אינסופי שמואר באלפי נרות מלווה
במלאכי השרת בכבודם ובעצמם. הרגשתי שהפעם התפילה שלי מתקבלת. הרגשתי
שהיא הגיעה היישר אל המקום שאליו כיוונתי והיא עכשיו נוחתת ברכות על
השטיח הקטן שלמרגלות כסא הכבוד, מחכה שהמלאך גבריאל ירים אותה
וישים אותה במגירת "דואר נכנס-תפילות שהתקבלו".
קולות
ענוגים של כינור מילאו את חלל האוויר ואז משום מקום, יצתה בת-קול
וקראה בקול פעמונים "פלוני...״
״קום!
קום! שומע אותי! בן נעוות המרדות! מה אתה עושה?" לא הבנתי מי זה קורא לי
פתאום, ניסיתי לשמוע מה הבת-קול אומרת אבל לא הצלחתי, כל מה ששמעתי היה רעש
"קום! קום! טמבל, אתה עושה לי פה שעטנז?" זה היה שומר הקבר.
תן
לשמוע! צעקתי לו. עד שיוצא לי לפגוש בת-קול. תהיה רגע בשקט.
״מה בת-קול
עכשיו? איזה בת-קול? קום כבר. כולך מדמם."
מסתבר
שהתעלפתי. מהתנופה נתקעתי עם הראש בקיר של הקבר ואיבדתי את ההכרה.
קמתי
וניערתי מעליי את האבק והקוצים. הראש כאב, הברכיים דיממו אבל זה היה שווה את זה, הרי ראיתי
את זה קורה. במו עיניי. שמעתי אותה קוראת. את הבת-קול, במו אוזניי. ואז הבנתי.
הבנתי שהשנה הוא מתחתן, אין מצב שלא.
ואם
לא? אז לא נורא. שנה הבאה נבוא שוב. גליץ' אחד.
אבל
הפעם עם קסדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה