יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

פסח

הכלב שלי, פסח, איך נגיד? לא חיית המחמד הכי חכמה ביקום.
נובח על נמלים, קופץ על יתושים, רודף אחרי מכוניות חונות ובשאר הזמן ישן.
פסח, לא מחוסן מטעמי מצפון וטיפש מטעמי טמטום, כשהיה יוצא לטיול היה נותן שתן פעם אחת בלבד.
כשיצא לטיול לא תבע טריטוריה, לא סימן שטחים, רק רחרח ונבח, אחושלינג נבח, נבח וברח ואז נבח שוב ואז ברח ואז נבח ולפעמים הגיע אליי להתלונן ונבח ואז ברח. ואז הוא נח. והנה חתול. וברח.
כשפסח היה עושה איתי את השמירה החודשית בש.ג ומתוקף תפקידי בדקתי את זהות הנכנס, פסח היה נובח כמו משוגע, עליי! משל היה נשות ווטש.
חוץ מהסימפטומים השמאלניים המובהקים פסח סבל גם מבעיה קשה בזהות המגדרית. הכאלב, למרות העובדה שהיה עמוס לעייפה בציוד שלא מותיר ספק לגבי מגדרו, התעקש להשתין בכריעה. רחרוח קצר, כריעה, מבט מטופש לצדדים ונוזל.
עמודי החשמל לא עניינו אותו, גלגלי מכוניות לא משכו אותו, היה שמח לקראת כלבים ללא הבדל גזע ומין, בקיצור, כאילו לא הספיקו הסממנים השמאלניים המובהקים של פסח ,הוא גם סיגל לעצמו ג׳סטות של דרמה קווין. בחצר הוא היה זכר ובטיול נקבה, או איך שהגברת אמרה, אוי ווי, הכלב גיי.
וזה לא שיש לי עם זה בעיה, ההיפך, בארבעים שנותיי יצא לי להיתקל בעבודה ובצבא בכמה גאים שבהחלט היו אנשים ראויים אבל בכלב גיי, טרם יצא.
בקיצור, פסח על שלל סממניו השמאלניים והגאים יצא איתי בבוקרו של יום שבת האחרון לטיול ובעודי משוטט עם הכלב להנאתו, הרים הדוגלך את הרגל ונתן שתן על שיח תמים. חשבתי שפסח, בטמטומו חסר הגבולות, לא מצא תנוחה נכונה וברחה לו לרגע הגבריות אבל אחרי כמה מטרים עוד פעם, מרים רגל, כמעט נופל, כל כך תמים וחסר נסיון ונותן שתן. וכך עוד מטר ועוד אחד והאדמה פורחת ועוד דונם ופתאום קראוון קטן על גבעה ועוד אחד ובית כנסת והנה קו חשמל ועכשיו כביש גישה ומים זורמים ועוד משפחות וועדת קבלה ומעון ופעוטון וישוב. פסח משתין וההתיישבות פורחת, פסח נותן קיבה וההתיישבות מתפתחת ועוד מצפה ועוד מעלה, פסח מפריח את השממה והארץ מתמלאת בישובים, והערבים, באורח פלא, לא מוחים ולא מיידים, לא רוצחים ולא משסים, מקבלים ומבינים, יודעים שעם בחירתו של כלב כנעני לא ניתן להתווכח.
שתן טהור של כלב כנעני מעורב שמחובר בזנבנבי נשמתו לארץ הזאת. כלב בן כלב שבכל מקום שבו הוא מרים את רגלו אף אחד לא מעיז מרים את היד.
ותמיד חשבתם שיונה תביא את השלום ולא היא. כלב כנעני מעורב עם בעיה בזהות המגדרית ושמחת חיים של תימני זה מה שיביא את השלום. יונה רק מסריחה את הלמעלה של המזגן. כלבה.
ואני, קטן האמונה, נדבקתי בחיידק הויתור וחשבתי למסור אותו, בפזיזותי חשבתי שיש לי בבית כלב שמאלני ומסתבר שזמביש ישן אצלי במלונה.
ופסח, כמו פסח, לא נובח, עסוק בעשייה. מרחרח, מרים רגלו ומטיל את מימיו ואת צילו הגדול על אדמת הטרשים הגדולה וכבמעשה פלא צומחת התיישבות מפוארת. עוד מטר ועוד דונם, עוד קרקע ועוד קראון. ופה מתן בסתר ושמה קצת קיבה ופה רחרוח טוסיק של כלבה שרק עברה. פסח. כלב כנעני גאה.
פסח, הכלב שלי. כלב טמבל.

יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

הרהורים א'

אתמול דיברתי עם הקב"ה. זה תמיד קורה לי אחרי שאני אוכל הרבה מנגו.
הפעם הוא זה שפנה אליי. ״מה שלומך?״
כאילו שאתה לא יודע אמרתי לעצמי.
״אני יודע אבל גם אל צריך לשמור על נימוס בסיסי, בכל זאת אני המצאתי את זה.״
אני מרגיש סך הכל בסדר, חשבתי לעצמי
״אז למה כל כך הרבה מנגו? אני די עסוק בזמן האחרון״ 
כן ממש. הרהרתי ביני לבין זה שהמציא גם את הציניות.
״נעשה כאילו לא שמעתי״ 
נעשה ונשמע, בהיתי. עוד מעט גן חובה אתה יודע, מלמלתי לזה שהמציא את המחלות הגנטיות.
״אני יודע.״
ואני חושב שהגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. הגיע הזמן לדבר, אבל לדבר באמת. בלי רמזים, בלי ניואנסים, פשוט להגיד, טוב או רע. בלי כל הפירוטכניקה המיותרת הזאת, בלי MRI , EEG, CT, אולטראסאונד. בלי טלפון מהגן שיסביר שהילדה עדיין משתדלת. פשוט רוצה לדעת, טוב או רע?
הרי אתה הוא אלוהי המחלות הגנטיות,
אלוהי הילדים הקטנים והנפוחים מסטרואידים,
אלוהי הפרכוסים והניתוקים.
אלוהי ההורים המהורהרים, היושבים במסדרון, מחפשים תשובה בפלורוסנט.
אלוהי הטפסים והבדיקות, האבחנות וההשערות.
אלוהי חדרי המיון,
אלוהי המקופלת והבמבה והשחור בלי הסוכר.
אלוהי מחלקות הנוירולוגיה,
אלוהי התרופות
אלוהי המינונים וטיפה יותר וקצת פחות.
אלוהי בדיקות הדם,
אלוהי האחיות שלא מוצאות את הוריד.
אלוהי הדנ״א
אלוהי התקלות ברצף הגנטי.
אלוהי ההתחייבות לבית חולים והביטוחים הרפואיים ותחתום לי כאן.
אלוהי מנהלי המחלקות היודעים כל, המעריכים והמנבאים.
אלוהי הרופאים הטובים. הטובים באמת
אתה.
אלוהי המרפסות המעשנות והמאפרות המלאות בבדלי סיגריות של שאכטה אחת.
אלוהי הטוב והרע, הברכה והקללה.
אלוהי הפתרונות. אלוהי הדברים על השולחן.
אלוהי הליצנים הרפואיים.
אלוה כל הבריות.
טוב או רע? דבר. בלי רמזים. בלי להתחבא מאחורי חלוקים ירוקים בחדרים קטנים עם תמונות גדולות של הנסיך הקטן. פשוט. מה כל כך קשה?
״ונגיד שאני אגיד לך, מה אז ישאר לך? תדע הכל. מה ישאר לכולם? בלי חוסר הוודאות לא ישאר מהעולם הזה כלום, כלום. גם ככה בראתי מלא מטורפים בשנתונים האחרונים, אז לבטל את המנגנון של שכר ועונש? השתגעת? אלוהים ללא ספקות? אל נטול חוסר וודאות? הכל על השולחן? אלו שאין להם מה להפסיד לא יבזבזו רגע. יאכלו אותך חי, העולם יתפרק לגמרי, תוכל לעשות עם הבלאגן של היום ימי הולדת, זאת תהיה בדיחה. חוסר הוודאות והספיקות הן מנגנון ההגנה הטוב ביותר שקיים. בסופו של דבר, טוב או רע זה אתה תקבע. תעשה את זה טוב״
אוף, מה כבר ביקשתי? ביקשתי פשוט.
"תתמודד"
אלוהים אדירים.
קמתי
״הולך לשוק, אה?״
כן...
״מנגו?״
זיבי מנגו. ענבים.

״ידעתי״

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

יום כיפורים

זה היה ערב יום הכיפורים ובאמת שהגעתי בכוונה לכפר על חטאיי, הייתי חדור אמונה שהנה, אני והקב"ה יוצאים קפיטים, אבל איפה? הכל התחרבן .

זה התחיל כשנכנסתי לבית הכנסת , התיישבתי במקום שתפסתי עוד במנחה. לידי ישב בחור עם בעיות רגליים קלות (לא יכול ללכת) הוא שאל אם אני יכול להעביר לו את הקביים, קפצתי בשמחה על המצווה הראשונה שנקרתה בדרכי ביום הקדוש, העברתי לו את הקביים ואמרתי לו "בשמחה! שאני לא אעזור לנכה אומלל ביום הכיפורים? "
הייתי מבסוט, הוא קצת פחות, לא ייחסתי לזה חשיבות, קשה לו .

אחרי התפילה יצאתי שמח וטוב לב לכיוון הבית, בדרך פגש אותי בחור מלא ( שמן מאוד ) ששאל אותי אם אני יכול להגיד לו מתי מתפללים שחרית, זינקתי על המצווה ואמרתי לו "בשמחה, שאני לא אגיד לבחור כל כך שמן שלא מסוגל לסגור את הפה שלו לרגע ואפילו ביום כיפור הוא כנראה אוכל בין התפילות מתי תפילת שחרית?
ב–7."
הוא הסתכל עליי בצורה עקומה, אבל חשבתי שזה בגלל שקשה לו לייצב את כל המשקל אז הוא תמיד נשען על רגל אחת .

ממש לפני הבית ישבו להם חבורת נערים (קופי אדם) מהשכונה ליד (פארק הקופים) וצחקו להם, הם שאלו אותי אם יש לי במקרה סידור ספייר לתפילה מחר (היה מחסור בסידורים בבית כנסת) , אמרתי להם , "בוודאי שיש לי! שאני לא אתן לחבורת קופי אדם שאם מרכזים את כל האייקיו שלהם בתוך קליפה של פיסטוק, נשאר מקום לפיסטוק, סידור? בהחלט, בואו, קחו"
לא לקחו, טוב, הוא היה בלי ניקוד.

הרגשתי שהם לא כל כך אהבו את התגובה שלי, לא הבנתי למה, סך הכל היו לי כוונות טובות, הם קמו מהספסל והתקרבו אליי, הגברתי מהירות והתקרבתי לבית, בדרך אחת השכנות שמספרים עליה שיש לה הרבה חברים התקרבה ושאלה אם אפשר טלית לחבר שלה למחר בבוקר, הסתערתי על המצווה ואמרתי לה "בוודאי! שאני לא אתן טלית לחבר של פרוצה? בטח, בואי קחי"
היא פרצה בבכי, כנראה מהתרגשות, בכל זאת, יום קדוש וזה.

בינתיים הקופים סגרו עליי, חמקתי הביתה, נעלתי את הדלתות וניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר. הכל היה מכוונות טובות, באמת שרציתי לעזור, רציתי לצאת אליהם עם סידור וטלית ועם סליחה כנה מעומק הלב אבל הגברת ביקשה שאת הכוונות הטובות שלי אני אשאיר בבית, היא צריכה אותי חי ביום כיפור.
באסה, רק התחיל יום כיפור וכבר יש לי עוד חטאים לכפר עליהם, אין סיכוי שאני יוצא עם הקדוש ברוך הוא קפיטים, אני במינוס עמוק.
אין ברירה, אמרתי לעצמי, מחר בשחרית אני מסתער על התפילה ומכפר על הכל, כל היום אני אעשה רק מצוות ומעשים טובים, מתפלל מוסף כאילו זאת התפילה האחרונה שלי. קורא את סדר העבודה כאילו אני בעצמי הכהן הגדול שנמצא בקודש הקודשים, משתחווה מנחה, קורא את הפטרת יונה כאדם שנמצא במעי ליויתן ומייחל לגאולה. בנעילה אני אקרע את מיתרי הקול ואת חדרי הלב והתפילה שלי תבקיע את עצמה עד כסא הכבוד. ואז לא תהיה לו ברירה, הוא יכפר. בטח שיכפר. רחום וחנון הוא.

בתנאי שחבורת הקופים תיתן לי לצאת החוצה. נבלות. סליחה.