יום כיפורים

זה היה ערב יום הכיפורים ובאמת שהגעתי בכוונה לכפר על חטאיי, הייתי חדור אמונה שהנה, אני והקב"ה יוצאים קפיטים, אבל איפה? הכל התחרבן .

זה התחיל כשנכנסתי לבית הכנסת , התיישבתי במקום שתפסתי עוד במנחה. לידי ישב בחור עם בעיות רגליים קלות (לא יכול ללכת) הוא שאל אם אני יכול להעביר לו את הקביים, קפצתי בשמחה על המצווה הראשונה שנקרתה בדרכי ביום הקדוש, העברתי לו את הקביים ואמרתי לו "בשמחה! שאני לא אעזור לנכה אומלל ביום הכיפורים? "

הייתי מבסוט, הוא קצת פחות, לא ייחסתי לזה חשיבות, קשה לו .

אחרי התפילה יצאתי שמח וטוב לב לכיוון הבית, בדרך פגש אותי בחור מלא ( שמן מאוד ) ששאל אותי אם אני יכול להגיד לו מתי מתפללים שחרית, זינקתי על המצווה ואמרתי לו "בשמחה, שאני לא אגיד לבחור כל כך שמן שלא מסוגל לסגור את הפה שלו לרגע ואפילו ביום כיפור הוא כנראה אוכל בין התפילות מתי תפילת שחרית?

ב–7."

הוא הסתכל עליי בצורה עקומה, אבל חשבתי שזה בגלל שקשה לו לייצב את כל המשקל אז הוא תמיד נשען על רגל אחת .

ממש לפני הבית ישבו להם חבורת נערים (קופי אדם) מהשכונה ליד (פארק הקופים) וצחקו להם, הם שאלו אותי אם יש לי במקרה סידור ספייר לתפילה מחר (היה מחסור בסידורים בבית כנסת) , אמרתי להם , "בוודאי שיש לי! שאני לא אתן לחבורת קופי אדם שאם מרכזים את כל האייקיו שלהם בתוך קליפה של פיסטוק, נשאר מקום לפיסטוק, סידור? בהחלט, בואו, קחו"

לא לקחו, טוב, הוא היה בלי ניקוד.

הרגשתי שהם לא כל כך אהבו את התגובה שלי, לא הבנתי למה, סך הכל היו לי כוונות טובות, הם קמו מהספסל והתקרבו אליי, הגברתי מהירות והתקרבתי לבית, בדרך אחת השכנות שמספרים עליה שיש לה הרבה חברים התקרבה ושאלה אם אפשר טלית לחבר שלה למחר בבוקר, הסתערתי על המצווה ואמרתי לה "בוודאי! שאני לא אתן טלית לחבר של פרוצה? בטח, בואי קחי"

היא פרצה בבכי, כנראה מהתרגשות, בכל זאת, יום קדוש וזה.

בינתיים הקופים סגרו עליי, חמקתי הביתה, נעלתי את הדלתות וניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר. הכל היה מכוונות טובות, באמת שרציתי לעזור, רציתי לצאת אליהם עם סידור וטלית ועם סליחה כנה מעומק הלב אבל הגברת ביקשה שאת הכוונות הטובות שלי אני אשאיר בבית, היא צריכה אותי חי ביום כיפור.

באסה, רק התחיל יום כיפור וכבר יש לי עוד חטאים לכפר עליהם, אין סיכוי שאני יוצא עם הקדוש ברוך הוא קפיטים, אני במינוס עמוק.

אין ברירה, אמרתי לעצמי, מחר בשחרית אני מסתער על התפילה ומכפר על הכל, כל היום אני אעשה רק מצוות ומעשים טובים, מתפלל מוסף כאילו זאת התפילה האחרונה שלי. קורא את סדר העבודה כאילו אני בעצמי הכהן הגדול שנמצא בקודש הקודשים, משתחווה מנחה, קורא את הפטרת יונה כאדם שנמצא במעי ליויתן ומייחל לגאולה. בנעילה אני אקרע את מיתרי הקול ואת חדרי הלב והתפילה שלי תבקיע את עצמה עד כסא הכבוד. ואז לא תהיה לו ברירה, הוא יכפר. בטח שיכפר. רחום וחנון הוא.

בתנאי שחבורת הקופים תיתן לי לצאת החוצה. נבלות. סליחה.