זה לא סוד שאני מכיר את אבא שלי עוד מאז שאני קטן,
אני לא מתבייש בזה ואני לא חושב שאני צריך להסתיר את זה, בטח
לא עכשיו כשהוא הגיע לגבורות.
שמונים שנה חיכינו לזה והנה זה קרה. בשעה טובה. אבל עוד הרבה
לפני שמונים אני מכיר אותו.
עוד מכיתה ו' כשאמרתי לו, קצת מבוייש ומפוחד, שקניתי שקשוקה
ברבע לחם בקיוסק ליד בית ספר. ידעתי שהוא לא יאהב את זה כי אבא שלי ואכילה מחוץ
לבית זה כמו עידן יניב ומשמעות. לא הולך ביחד. בתגובה למהלך שלי, למחרת, שש וחצי
בבוקר, אבא שלי מעיר אותי כמו תמיד "קום, קום מוח'ר, שבע ורבע" ידעתי
שלא שבע ורבע ולא מאוחר אבל משהו בנחישות שלו בכל זאת גרם לי להזדרז ולגרור את
עצמי למטבח רק כדי לגלות שהשעה שש שלושים וחמש והלחם השחור הטרי חצוי ומוכן לבלוע
אל תוכו את מחבת השקשוקה שכבר מבעבעת על הגז. "מה זה אבא?" שאלתי. ארוחת
עשר. במקום קיוסק. שלי יותר טעים, אל תאכל בחוץ. היה באמת יותר טעים.
אחרי השקשוקה הלכתי לקנות ארטיק, קינוח, את זה כבר לא גיליתי
לו, כבר דמיינתי בעייני רוחי את המפעל ויטמן שהוא יפתח לי בבית אם הוא ישמע על זה.
הוא איש מצחיק אבא שלי. נולד בשנת תרצ״ה והתחתן עם תרצה.
הגיע מטוניס ב 55 של המאה שעברה.
במלחמת העולם השניה עוד הספיק לברוח מהנאצים רגע לפני שהניחו
עליו את היד. היה יו״ר ועד העובדים של מחסן העצים באשקלון. מנע במו ידיו, הפגנותיו
וחסימות כבישיו פיטורים המוניים. היה בהג״א. מעולם לא עשה פזצט״א, אבל מתוך עיקרון
כי אם יש משהו שהוא ממש לא אוהב, חוץ ממזון מחוץ לבית, זה להירטב.
מורשת הקרב שלו מבוססת על הסיפור המיתולוגי שבהקפצה אחת
בהג״א, בחורף, המפקד צרח לכולם לעשות פזצט״א. כולם כמובן השתטחו אל תוך השלוליות
רק אבא שלי, מתוך עקרון, נשאר לעמוד. המפקד צעק לו ״פרץ! מה אתה עושה?! אתה מת!״
ואבא שלי, מתוך תחושת שליחות אמיתית ענה לו ״מת מת. אבל יבש.״
ועכשיו הוא שמונים. גיבור. גאון מתמטי. היחיד בהיסטוריית
ליטוש היהלומים שהקים עמדה בבית מתוך עקרון ומתוך סלידה מהרעיון שמישהו יגיד לו מה
לעשות. זה רק לאמא מותר. אופה מדופלם. עוגות היומהולדת שלו הן לפנתיאון ואין יום
שישי שאין כיכרות ״לחם מרקו״ על השולחן. אני יכול לכתוב ספר רק על השירים בערבית,
צרפתית ועברית שהוא לימד אותנו. שפה שלמה הוא המציא. הוגה וממציא שיטת קריאת השעון
ההפוכה. ״מה השעה אבא?״ חמש פחות רבע. גאוני. ומוריס בטיטו. האיש שגרם לי להבין מי
זה באמת אבא שלי.
למרות 25 השנים שעברו מאז, אני זוכר את זה כאילו זה היה מזמן.
שבת בבוקר, אבא, אחי הקטן ואני בדרך לבית כנסת. קצת אחרי שאנחנו עוברים את הבית
כנסת האשכנזי, איפה שנסגרות כל הקומבינות, אני רואה מולנו את מוריס בטיטו,
ה״משוגע״ של העיר. איש גבולי עם הרבה בעיות שהיה מסתובב כל היום בעיר עם שקים של
עיתונים, מקלל כל מה שזז ולפעמים גם מה שלא ובעיקר, מקלל את המשטרה. היה לו פה
ג׳ורה שגם סבא של אושרת, בת דודה שלי, מהביוב של העירייה לא היה יכול לסתום. שגם
ברוך, המתחרה הגבולי מהבניין ממול שהיה מוכר קרטונים חתוכים לריבועים קטנים לכל
המרבה במחיר ואפילו לממעיט, לא לפני משא ומתן קשוח, לא היה מתעסק איתו. אין אחד
באשקלון של אותה תקופה שלא הכיר אותו. מוריס בטיטו היה הוגה וממציא המשפט הידוע
לשמצה ״פוצץ משטרה שישים בלטה״. בכל אופן, מוריס ידידינו מתקרב לעברנו ואני מתחיל
להתכווץ, לא מתאימה לי פאדיחת מוריס עכשיו. הרעיון עם מוריס היה לא להגיד לו כלום,
אם רק זרקת מילה זכית לנאום קללות שהר עיבל זה יומולדת בגן רבקה לעומתו, אך רצה
הגורל ואין לאן לברוח כי השמיים, דווקא עכשיו, בדיוק כמו שמוריס בטיטו יעשה עוד
מעט החליטו לפתוח את הפה הגדול שלהם ולהתיז עלינו גשמי ברכה רגע לפני הקללות של
מוריס. וככה נכנסנו כולנו אל מתחת לבניין ברחוב הקיקיון בדרך לבית הכנסת. בעוד אחי
היה אדיש, אבא שלי נזהר לא להירטב ומוריס מארגן במח את הקללות בשורות מסודרות,
אני, קצת מבוהל, נשאתי תפילה קטנה לשמיים הפעורים וביקשתי שמוריס לא יקלל שמוריס
לא יקלל שמוריס לא יקלל שמוריס... ואז אבא שלי שואל אותו מה נשמע ומוריס כמו מוריס
פותח בנאום ״פוצץ משטרה שישים בלטה״ ואבא ״למה?״ ומוריס ״פוצץ משטרה״ ואבא
״מה? עושים לך בעיות?״ ומוריס, שלא רגיל לשיחה, מביט באבא במבט מבולבל וקצת מופתע,
מבט שאומר ״אתה לא רוצה שישים בלטה? איזו פוצץ משטרה קטן? איזה קללה על אחותו של
חיים בלאגן?״ פתאום מוריס, לא צריך לספק את ההצגה הרגילה. פתאום מוריס כאחד האדם
מספר לאבא על ״חיים בלאגן״ מהעירייה ועל מה שעשו לו במשטרה ואבא מקשיב ועונה
ונותן עצה והשמיים סותמים את הפה שלהם והשניים ממשיכים לדבר, והשמש יוצאת כדי
לייבש את הדרך למוריס ולאבא שלי ואבא מברך אותו בשבת שלום ואנחנו ממשיכים לבית
כנסת ומרחוק אני שומע את מוריס אומר לעצמו ״שבת שלום״ ומתחיל לצחוק ושוב "שבת
שלום" וצוחק. מגלגל את צמד המילים השגורות כל כך כאילו זאת פעם ראשונה שהוא
נתקל בהן ואולי באמת זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר איתו. דיבר איתו באמת.
באותו רגע, כשנפרדנו ממוריס, רק נשמתי לרווחה. שמחתי שמוריס
לא הציג את הרפרטואר הרגיל. אחר כך, בתפילה, כבר הפנמתי את הגדולה. איזה איש האבא
הזה. בן אדם. וככה עם כל אחד. טף ונשים, מנער ועד זקן וגם עם המוריס בטיטואים.
בגובה העיניים. דיבור פשוט. חכמה. שכל ישר. גיבור. ועכשיו באופן רשמי.