גבורות

זה לא סוד שאני מכיר את אבא שלי עוד מאז שאני קטן,

אני לא מתבייש בזה ואני לא חושב שאני צריך להסתיר את זה, בטח לא עכשיו כשהוא הגיע לגבורות.

שמונים שנה חיכינו לזה והנה זה קרה. בשעה טובה. אבל עוד הרבה לפני שמונים אני מכיר אותו.

עוד מכיתה ו' כשאמרתי לו, קצת מבוייש ומפוחד, שקניתי שקשוקה ברבע לחם בקיוסק ליד בית ספר. ידעתי שהוא לא יאהב את זה כי אבא שלי ואכילה מחוץ לבית זה כמו עידן יניב ומשמעות. לא הולך ביחד. בתגובה למהלך שלי, למחרת, שש וחצי בבוקר, אבא שלי מעיר אותי כמו תמיד "קום, קום מוח'ר, שבע ורבע" ידעתי שלא שבע ורבע ולא מאוחר אבל משהו בנחישות שלו בכל זאת גרם לי להזדרז ולגרור את עצמי למטבח רק כדי לגלות שהשעה שש שלושים וחמש והלחם השחור הטרי חצוי ומוכן לבלוע אל תוכו את מחבת השקשוקה שכבר מבעבעת על הגז. "מה זה אבא?" שאלתי. ארוחת עשר. במקום קיוסק. שלי יותר טעים, אל תאכל בחוץ. היה באמת יותר טעים.

אחרי השקשוקה הלכתי לקנות ארטיק, קינוח, את זה כבר לא גיליתי לו, כבר דמיינתי בעייני רוחי את המפעל ויטמן שהוא יפתח לי בבית אם הוא ישמע על זה.

הוא איש מצחיק אבא שלי. נולד בשנת תרצ״ה והתחתן עם תרצה. הגיע מטוניס ב 55 של המאה שעברה.

במלחמת העולם השניה עוד הספיק לברוח מהנאצים רגע לפני שהניחו עליו את היד. היה יו״ר ועד העובדים של מחסן העצים באשקלון. מנע במו ידיו, הפגנותיו וחסימות כבישיו פיטורים המוניים. היה בהג״א. מעולם לא עשה פזצט״א, אבל מתוך עיקרון כי אם יש משהו שהוא ממש לא אוהב, חוץ ממזון מחוץ לבית, זה להירטב.

מורשת הקרב שלו מבוססת על הסיפור המיתולוגי שבהקפצה אחת בהג״א, בחורף, המפקד צרח לכולם לעשות פזצט״א. כולם כמובן השתטחו אל תוך השלוליות רק אבא שלי, מתוך עקרון, נשאר לעמוד. המפקד צעק לו ״פרץ! מה אתה עושה?! אתה מת!״ ואבא שלי, מתוך תחושת שליחות אמיתית ענה לו ״מת מת. אבל יבש.״

ועכשיו הוא שמונים. גיבור. גאון מתמטי. היחיד בהיסטוריית ליטוש היהלומים שהקים עמדה בבית מתוך עקרון ומתוך סלידה מהרעיון שמישהו יגיד לו מה לעשות. זה רק לאמא מותר. אופה מדופלם. עוגות היומהולדת שלו הן לפנתיאון ואין יום שישי שאין כיכרות ״לחם מרקו״ על השולחן. אני יכול לכתוב ספר רק על השירים בערבית, צרפתית ועברית שהוא לימד אותנו. שפה שלמה הוא המציא. הוגה וממציא שיטת קריאת השעון ההפוכה. ״מה השעה אבא?״ חמש פחות רבע. גאוני. ומוריס בטיטו. האיש שגרם לי להבין מי זה באמת אבא שלי.

למרות 25 השנים שעברו מאז, אני זוכר את זה כאילו זה היה מזמן. שבת בבוקר, אבא, אחי הקטן ואני בדרך לבית כנסת. קצת אחרי שאנחנו עוברים את הבית כנסת האשכנזי, איפה שנסגרות כל הקומבינות, אני רואה מולנו את מוריס בטיטו, ה״משוגע״ של העיר. איש גבולי עם הרבה בעיות שהיה מסתובב כל היום בעיר עם שקים של עיתונים, מקלל כל מה שזז ולפעמים גם מה שלא ובעיקר, מקלל את המשטרה. היה לו פה ג׳ורה שגם סבא של אושרת, בת דודה שלי, מהביוב של העירייה לא היה יכול לסתום. שגם ברוך, המתחרה הגבולי מהבניין ממול שהיה מוכר קרטונים חתוכים לריבועים קטנים לכל המרבה במחיר ואפילו לממעיט, לא לפני משא ומתן קשוח, לא היה מתעסק איתו. אין אחד באשקלון של אותה תקופה שלא הכיר אותו. מוריס בטיטו היה הוגה וממציא המשפט הידוע לשמצה ״פוצץ משטרה שישים בלטה״. בכל אופן, מוריס ידידינו מתקרב לעברנו ואני מתחיל להתכווץ, לא מתאימה לי פאדיחת מוריס עכשיו. הרעיון עם מוריס היה לא להגיד לו כלום, אם רק זרקת מילה זכית לנאום קללות שהר עיבל זה יומולדת בגן רבקה לעומתו, אך רצה הגורל ואין לאן לברוח כי השמיים, דווקא עכשיו, בדיוק כמו שמוריס בטיטו יעשה עוד מעט החליטו לפתוח את הפה הגדול שלהם ולהתיז עלינו גשמי ברכה רגע לפני הקללות של מוריס. וככה נכנסנו כולנו אל מתחת לבניין ברחוב הקיקיון בדרך לבית הכנסת. בעוד אחי היה אדיש, אבא שלי נזהר לא להירטב ומוריס מארגן במח את הקללות בשורות מסודרות, אני, קצת מבוהל, נשאתי תפילה קטנה לשמיים הפעורים וביקשתי שמוריס לא יקלל שמוריס לא יקלל שמוריס לא יקלל שמוריס... ואז אבא שלי שואל אותו מה נשמע ומוריס כמו מוריס פותח בנאום ״פוצץ משטרה שישים בלטה״ ואבא  ״למה?״ ומוריס ״פוצץ משטרה״ ואבא ״מה? עושים לך בעיות?״ ומוריס, שלא רגיל לשיחה, מביט באבא במבט מבולבל וקצת מופתע, מבט שאומר ״אתה לא רוצה שישים בלטה? איזו פוצץ משטרה קטן? איזה קללה על אחותו של חיים בלאגן?״ פתאום מוריס, לא צריך לספק את ההצגה הרגילה. פתאום מוריס כאחד האדם מספר לאבא על ״חיים בלאגן״ מהעירייה ועל מה שעשו לו במשטרה ואבא מקשיב ועונה ונותן עצה והשמיים סותמים את הפה שלהם והשניים ממשיכים לדבר, והשמש יוצאת כדי לייבש את הדרך למוריס ולאבא שלי ואבא מברך אותו בשבת שלום ואנחנו ממשיכים לבית כנסת ומרחוק אני שומע את מוריס אומר לעצמו ״שבת שלום״ ומתחיל לצחוק ושוב "שבת שלום" וצוחק. מגלגל את צמד המילים השגורות כל כך כאילו זאת פעם ראשונה שהוא נתקל בהן ואולי באמת זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו דיבר איתו. דיבר איתו באמת.

באותו רגע, כשנפרדנו ממוריס, רק נשמתי לרווחה. שמחתי שמוריס לא הציג את הרפרטואר הרגיל. אחר כך, בתפילה, כבר הפנמתי את הגדולה. איזה איש האבא הזה. בן אדם. וככה עם כל אחד. טף ונשים, מנער ועד זקן וגם עם המוריס בטיטואים. בגובה העיניים. דיבור פשוט. חכמה. שכל ישר. גיבור. ועכשיו באופן רשמי.  

כשהשמאל יהיה בשלטון

כשהשמאל יהיה בשלטון הוצאות מעון ראשי הממשלה כל כך יקטנו שכבר לא יהיה לנו נעים ואנחנו נכריח את ראשי הממשלה החדשים לעבור מהאוהל ברוטשילד אל מעון ראש הממשלה.
כשהשמאל יהיה בשלטון הוצאות מוסד הנשיאות יקטנו כל כך שנשיאים לא יעזו לחשוב על עריכת יום הולדת במיליוני דולרים.
כשהשמאל יהיה בשלטון הוא יחתור לשלום ולכן הכל יהיה כאן טוב. כי כשיש תהליך מדיני הכל פורח.
כשהשמאל יהיה בשלטון ויהיה תהליך מדיני כולם יהיו בריאים, בעזרת השם ומפא״י, והזקנים היחידים שיהיו במסדרון בית החולים יהיו המתנדבים מהמתנ״ס שיבואו לנקות את מה שהיה פעם בית חולים והיום הוא מוזיאון המחלות הלאומי, זכר לתקופה העקובה מחיידקים שהייתה בזמן שלטון הימין.
ואז, רק אז, כשכולם כבר יהיו בריאים, ראשי הממשלה החדשים יחתמו על הסכם שלום עם הערבים ואז שלום. שלום בכל פינה. כולם ירוצו לפתחנו כשהשמאל יהיה בשלטון. לא יהיו שטיחים בצבע לא אדום.
יצוא הפרחים לארצות ערב יגדל דרמטית בעקבות החלטת געבת אל נוסרה להניח את נשקם ולהעניק ורד אדום לכל אזרח בישראל.
דעאש יחדלו מעריפת ראשים ויגיעו להתנדב בהמוניהם בקיבוצים של השומר הצעיר.
שדות המוקשים ברמת הגולן יפונו ובמקומם ישתלו טורים ארוכים של עצי דובדבן. ילדים סורים וישראלים יפזזו עם סלסלאות כשיכורים ששתו ממיץ השלום שניגר מכל מקום שבו הייתה פעם מלחמה. חמאס יארגן ערב התרמה לנשות ויצו ופת״ח יצטרף באופן קבוע לריקודי העם שמארגנות נשות הדסה במתנ״ס השכונתי החדש בטול-כרם.
חיזבאללה יחפור מנהרות שלום עד לאצבע הגליל ולאורך כל הדרך יהיו חומוסיות ושווארמה טופו על מצע של חסה ושלום עולמי ואיראן, סוף סוף, תחזור בה מההכרזות על רצונה בהשמדת ישראל, תכריז על זניחת רעיון הנשק הגרעיני והפניית כל התקציב שלו לפיתוח איראן עצמה.
כשהשמאל יהיה בשלטון יבינו כולם שאחרי שלום והעברת שטחים לא כדאי להתעסק איתנו, אנחנו משוגעים אנחנו, טיל אחד עלינו ויש לנו את הזכות להגיב בכל העצמה. אבל רק בזמן ובמקום שנמצא לנכון לעשות זאת ובלי לנסות לחמם ולהסלים כי מלחמה כבר ניסינו ותמיד יש עוד לחי.
כשהשמאל יהיה בשלטון לא רק אנחנו נשתנה, כולם סביבנו יעשו זאת. אני מת כבר שזה יקרה.

אם כבר

שבת. שבע בבוקר. שכונת רמות. ירושלים.
כבר קמתי אז לא נעשה איזו ריצה קטנה בשביל הכייף? בטח שנעשה. בתכנון ריצה לכיוון היציאה מהעיר ובחזרה, אמור לקחת בערך בערך שעה ורבע ומשם לתפילת שחרית בבית הכנסת של הספרדים הליטאים ליד הבית של חמותי.
מזג האוויר מעולה. אמנם קר מאוד אבל בלי רוח וסוף סוף יש שמש בשמיים אחרי שבוע של אובך ורוח. לכבוד השבת אני בלי שעון ריצה ובלי אייפון אז הכל בערך. הכל לפי תחושה. קצב. זמן. מרחק. אין לחץ. אני מתחיל בירידה די תלולה של 2, 2.5  ק"מ עד לצומת רמות, משם מתחילה עלייה תלולה לכיוון הפניה לבגין. בפנייה אני מחליט לעלות לסנהדריה במקום ליציאה מהעיר. נראה לי יותר מעניין. הרחובות די שוממים, על רכבים באיזור החרדי הזה אין מה לדבר. עובר את הר חוצבים, העלייה קורעת אז אני מוריד קצב. הופ. אני בסנהדריה. הכבישים ריקים וחסומים. תענוג. אם אני כאן אז לא נמשיך לשמואל הנביא? בטח נמשיך. הרחובות מתחילים להתמלא ברעש של אנשים שקטים שצועדים לבית הכנסת ובותיקין שהקדימו להתפלל ועכשיו סיימו שחרית של שבת, מסתכלים על האיש המוזר עם הקצר, הכפפות והחמצוואר שרץ להם בשכונה. אני משגר מדי פעם שבת שלום ונענה בחזרה. הגעתי לשמואל הנביא אז לא נקפוץ רגע לשבטי ישראל? בטח שנקפוץ. ריצה קלה במזג אוויר מצויין והנה אני בשבטי ישראל. רגע. תיכף העיר העתיקה ואני כבר כאן אז זה יהיה מאוד טפשי לא להמשיך. המשכתי. חמש דקות, חוצה כביש והנה אני על החומות. חמש דקות נוספות מסתובב לכיוון שער יפו ועולה על הטיילת. מדהים. הנוף מטריף. אני פתאום בארץ אחרת. תיירים. חרדים. ערבים ואיש אחד שרץ. מעולם לא חוויתי את העיר העתיקה כמו בשבת הזאת. אין מקום כזה בארץ ומעטים המקומות בעולם שיכולים להשתוות ליופי הלא מוסבר של העיר השסועה והמדממת הזאת. עוד שבע דקות בסמטאות. מסביב לרובע היהודי. לאורך טיילת החומות. מגב"ניקים. בוקר טוב לכם. אני כבר כאן אז לא נגיד תודה לבורא עולם על הריצה הנהדרת הזאת? בטח שנגיד. ירידה תלולה מאוד. הנה כיפת הזהב. הר הבית. שער כניסה. שום דבר לא מצפצף. אני בכותל. מיישר את החמצוואר על הראש ומתקדם ממוקד מטרה ונחוש לעבר הקיר. מאות המתפללים עטופי הטליתות זוכים לראות את המחזה המוזר שלהם לאותו יום, איש עם בגדי ריצה שממהר אל האבנים בלי להביט ימינה ושמאלה. בטח חשבו לעצמם על עוד משוגע שחטף את סינדרום ירושלים ישר לתאומים. נשעתני על האבנים, מרטיב אותן עם הרבה זיעה, לא משהו שאמור לגרום להן להתרגש אחרי כל הדם והיזע שכבר נשפכו עליהן. הודיתי לבורא עולם על הכח שנתן לי לרוץ עד לכאן ומבקש ממנו כח גם לחזור. שעון על האבנים אני מתפלל שחרית קצרה ועוד כמה ברכות ליתר ביטחון וקולט בזווית העין את הילד החרדי שלידי מסתכל עליי בתימהון, לא מאשים אותו, בשוטף אני קצת מוזר, בטח עכשיו קצת יותר. מתחיל ברוורס לכיוון היציאה. יוצא. גונב כמה שלוקים מהקולר ומתחיל בריצה חזרה. כל הדרך אבל הפוך. הרחובות כבר מלאים. בדרך אני פוגש חרדי שרץ גם הוא מרמות לכיוון סנהדרייה, צועקים אחד לשני שבת שלום וממשיכים הלאה. אני מסיים בעלייה תלולה של כל רמות עד לשיא הגובה. בחרו להם מקום לגור ההורים של הגברת. הנוף גלויה. נבי סמואל על רקע כחול לבן. אני יודע שהארבע ראשי שלי יצעקו לעזרה בלילה אבל אני מחוייך מאוזן לאוזן, ללא ספק אחת הריצות המהנות שהיו לי. אין לי מושג כמה ק"מ רצתי, זה היה בערך שעתיים ורבע, אבל זה לא חשוב, הפעם באמת חשובה הדרך וחשובה ההרגשה שהנה, אחרי שנתיים וחצי של אימוני ריצה כולל 2 מרתונים וכל מיני מירוצים מוזרים אני יכול לרוץ לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה. אחרי שנתיים וחצי אני מבין שכשאני רץ הכל קרוב ואין באמת מקום שהוא רחוק מדי. כייף.

ספרדים?

עאלק יהדות ספרד. 
ש״ס עשתה הכל חוץ מלקדם את המגזר הספרדי וזה הגיוני בהתחשב בעובדה שהמגזר הספרדי מורכב מספרדים שאם לא יעשו למען עצמם, יען ילמדו, יעבדו וירוויחו את לחמם ואת עושרם ביושר אף אחד לא יעשה את זה עבורם. לאברכים(!) שמגיעים לבית כנסת של אבא שלי כדי לקבץ נדבות(!) אין שום כח שבעולם שיכול לעזור להם לצאת מעוני. 
כאשר הנורמה היא לסמוך על המפלגה שתייצר נדבות בחסות ממשלתית אי אפשר לבוא בטענה למדינה שהיא פתאום הפסיקה. כאשר ילדים סומכים על שקיות מזון שעמותות שולחות להן ובשם איזה סיפור חסידי ישן מייחסים את זה לצדיקותם הבלתי מתפשרת לא נתפלא שבגיל 25 הם ינברו בתוך בטן של דג למצוא יהלום או יגיעו לבית כנסת לקבץ. יהדות ספרד עאלק. זאת לא יהדות ספרד שאני מכיר. יהדות שמקבלת, מכילה, לא קיצונית. הכי לא ליטא. אבל היום. בבית כנסת של חמותי בירושלים
האולם מלא מפה לפה בספרדים ליטאים. מסלסלים בחטא ועין עם התחפושת היהודית פולנית המגוחכת הזאת ומתלוננים שהם שקופים. מנסים להיות ליטא ולא מבינים למה לא סופרים אותם. בטח שאתם שקופים. זה שקוף. נטשתם את המסורת של עצמכם. כל קשר ביניכם לבין ספרדיות מקרי בהחלט. אף פעם לא הייתי שקוף ואם מישהו לא ראה אותי דאגתי להתנפץ לו מול העיניים. במקום להתבכיין תתנפצו. אל תסמכו על הנס, על התחפושת הפולנית שלכם ועל האלוהים שבראתם בצלמכם. תחזרו לשורשים האמיתיים שלכם אלה שהיו לכם לפני שצבעתם לבלונד ושטריימל. ספרדים עאלק.

רבנים יקרים

רבנים יקרים. 
אולי די כבר? אולי מספיק כבר להתחבא מאחורי טיעונים הלכתיים מפולפלים ומסובכים ותגידו כבר את האמת? 
מתי כבר תגידו לציבור שלכם שכל תעשיית הביצים, בשר, חלב בימינו נגועה בצער בעלי חיים עצום?
ממה אתם כל כך מפחדים? בשביל מה צריך להמציא כל מיני תובנות שמוכיחות את הטענה שאכילת התועבה הזאת מותרת.
דואגים שלא יהיה לכם בשר? יהיה לכם, תקימו מערך כשרות שצער בעלי חיים הוא חלק מהשיקולים ויהיה לכם בשר. 
גם יהיו יותר מקומות עבודה למשגיחים, ברפתות וגם בלולים ככה שאת הטיעון על הפסד מקומות עבודה גם ביטלנו.
מה כל כך מפחיד? טיעון יוקר המחייה? לא תופס, יותר זול להיות טבעוני.
איפה הבעיה? הציווי לאכול בשר בשבת? הרי ברור שהציווי לא רלוונטי כאשר הוא מגיע בעבירה.
מה הפחד? מבדיקות הדם? מפחדים מ - b12 נמוך? אל תדאגו, ה - b12 שלכם יהיה מצויין. מניסיון.
מה כל כך מפחיד? מפחדים מתקדים של חמלה? אל תדאגו, ההיסטוריה היהודית רצופה באנשים ומנהיגים שנהגו בחמלה בסביבה שלהם.
למה אתם מפחדים להגיד לציבור שלכם שגריסה וחניקה של 30000 אפרוחים ביום היא אסורה מהתורה?
ואם לא אסורה מבחינה הלכתית אז מבחינת חמלה בסיסית שגם אליה, כיהודים שומרי מצוות, אנחנו מחוייבים.
תגידו את האמת. תפסיקו להתחבא. תגידו להם, לצאן מרעיתכם שקיטום מקורים, גדיעת קרניים, קיצוץ זנבות, לקיחת עגלים מיד לאחר הלידה, כלובי עגלי חלב, כלובי סוללה, הרעבות, חשמול, הלבנה והזרעה הן פעולות שאסורות לפי כל קנה מידה ובטח ובטח מצד צער בעלי חיים.
מתי תגידו לציבור שלכם שהם לא מעלים אף פעם חיים למעלה עם ניצוצות על ידי אכילתו אלא ההיפך.
ממה לעזאזל אתם כל כך מפחדים?
אתם יודעים שזה הדבר הנכון, אין כאן שום מקום לפרשנות הלכתית.
הדבר ברור, ידוע וגלוי, ברוך השם, בימינו לעיני כל.
תפסיקו להתחבא ולפלפל ולהגיד שראוי באמת לבדוק אך לא ניתן להימנע בימינו.
תפסיקו למלמל את המנטרות הקבועות ולפלפל את המח על נזק ישיר או נזק הפיך, על ניצוצות ועל מצוות.
תפסיקו לפלבל בעיניים ולהגיד שטרם הגיע הזמן. הזמן הגיע. הוא פה. השעון מתקתק, זה אתם שלא שומעים אותו.
אתם. רבנים ורבניות, שלוחי הציבור, חייבים להוביל את הדרך ולהראות לציבור את האמת והאמת, במקרה הזה, היא ברורה, חדה וידועה.
בימינו. עם צער בעלי החיים בתעשיות הבשר. ביצים. חלב. שום דבר לא כשר.
תרימו רגע את הראש ותצאו מבית המדרש אל הרפתות ואל הלולים ואל הפחים שמאחורי הלולים, אל החדרים הסגורים בצד הרפתות, תראו את זה במו עיניכם.
אני מבטיח לכם שגם אם תחפשו טוב טוב, לא תראו שום ניצוצות, חוץ מניצוצות הברזל המולבן שקוטם מקורים ומלבין מספרים וגודע קרניים.
לא תראו שום דבר שקשור להעלאת נשמתו של בעל החיים מעלה מעלה. לא תראו שום דבר שקשור ליהדות,
אתם תראו רק סבל, צער, כאב, עוולה, תועבה וזוועה. זה אולי קביל אצל האלוהים שבראתם בצלמכם אבל לא אצל הקדוש ברוך הוא.
תפסיקו להתחבא, תפסיקו להדחיק. תובילו מהלך. תנהיגו את הצאן שלכם. רבאק! תהיו כבר בני אדם, אל תזרו לנו ניצוצות בעיניים.

מרתון - תובנות מקיר לקיר

מרתון. המשך. לאלה שהיו בקיר ולאלה שעוד יהיו. תובנות מקיר לקיר. פוסט ריצה.
---------------------------------------------------

אז למה בעצם? כי ביומיום שלי אני אף פעם לא אגיע לנקודת הכאב הזאת שאליה מתנקזות כל המחשבות ועולות וצפות כל התובנות העמוקות ביותר.
הנקודה הזאת, שזה בסדר אם תעצור בה אבל אם בכל זאת בחרת להמשיך ולסיים זה הופך לעונג צרוף, שאמנם אתה לומד להעריך אותו רק בדיעבד, אבל מעט מאוד אנשים זוכים לו.
אני מדבר על הרגע שכל רץ מרתון מפחד ממנו. הרגע הזה שבו כבר אין עם מה להילחם. הרגע שאתה מרגיש בו ריק. חסר אנרגיה גופנית ונפשית. מרגיש נבגד.

הפחד מהקיר. אתה מבין שנתקלת בו אבל רק אחרי שנלחמת בו ולא הצלחת
להאיץ. רק אחרי שהדחקת אותו והוא עדיין שם. בדיעבד אני עכשיו מבין איך, אולי, מתמודדים איתו. איך גורמים לו לתת לך להמשיך, בקושי, אבל להמשיך. הרעיון הוא שאתה פשוט צריך לדעת ולהבין שהוא עכשיו איתך, שהוא הגיע. אתה צריך לקבל אותו. אתה צריך להבין שאם תמשיך להילחם בו בכח, הוא ינצח. זה מוזר, כי בעצם תוכל לנצח אותו, רק כאשר תפנים שהוא כאן כדי להישאר ורק אחרי שתקבל אותו אלייך ותכיל אותו, רק אז תוכל לו. רק אחרי שתבין שמכאן אתה רץ בזוג, אתה והחבר החדש שלך, מר קיר, רק אז תוכל לרוץ עד הסוף.

וזה לא הולך להיות פשוט כי למר קיר יש דרכים לבדוק אם אתה ראוי לליווי שלו עד שער הסיום או לא.
כי מאותו רגע ועד הסוף
כל אבן היא גבעה.
כל באמפר הוא הר.
כל סדק בכביש הוא בור שצריך להיזהר לא ליפול אליו.
כל כיכר היא סטייה ארוכה מהדרך.
כל אדן מדרכה זה האוורסט.
טיפת גשם היא מבול שמאיים לסחוף אותך מהדרך.
משב רוח קל הוא סופה שצריך להיזהר ממנה. אתה עלה נידף.
כל טיפת זיעה מועכת לך על הלחי ואתה, עייף ושבור, חושב פעמיים אם להרים את היד כדי למחות אותה או לא.
כל כאב מגיע כדי להישאר ונצמד לכאב הקודם כדי לפנות מקום לכאב הבא שעוד יגיע.
מכאן, כל צעד הוא עוד צעד קטן.

אתה תרוץ לאט מאוד, אתה תהיה עייף, עיניי החתול שמפוזרות על הכביש יסתכלו עלייך במבט משתאה ואתה אולי אפילו תתקל באחת מהן וכמעט ותתרסק על הכביש והאנדרופינים האלה, שכולם מדברים איתך עליהם יהפכו באותו רגע לרעל מזוקק שחודר לך לכל פינה בגוף, לא תראה אנדרופין אחד באיזור.
גם חברים של מר קיר, שדים מסוגים שונים יבואו לבקר אותך ויצעקו לך בתוך הראש לעצור ויש להם מלא סיבות למה. כי שיא כבר לא תשבור וזה הולך להיות קשה וכואב והדרך עוד ארוכה ובשביל מה לך כל השטויות האלה וכולם עוקפים אותך ויותר גרוע, כמה אנשים עוצרים ומפסיקים את הריצה וזה כל כך מזמין ואתה כמעט ומתפתה וברגע האחרון מתחרט ואתה, שזקוק לחסדיו של מר קיר צריך להכיל את הכאב ולהתעלם מנחיל השדים שמתעופף לך מעל הראש משל היה להקת ברחשים מציקה.

וכשאתה סוף סוף מקבל אותו אליך ומכיל את הכאב ומפסיק לשמוע את השדים אתה מבין שמר קיר, באופן מפתיע, יכול להיות חבר טוב, אתה אולי חושב שהוא דפק לך את הריצה אבל אתה הולך לרוץ די הרבה עכשיו עם מר קיר אז כדאי שתתחבר אליו ותן לו את הזמן לגרום לך להבין למה הוא הגיע דווקא אלייך,
למה אתה נבחרת ולא זה שעוקף אותך במהירות מסחררת, אותה מהירות שאתה רצת בריצות קלות שלך לפני המרתון.

אחרי כמה קילומטרים ביחד עם מר קיר אתה תהיה מלא בתובנות למה הוא הגיע. מר קיר, בדרך כלל, לא משאיר מקום לספק הוא אוהב שנותנים את הכבוד הראוי לאהובתו, גברת מרתון. ואחרי שאתה תבין את המסר, תבין מה עשית לא בסדר ומה אתה הולך לשנות במרתון הבא, כשאתה ספוג גשם, זיעה ותובנות מקיר לקיר, יהיה לך עוד זמן להרהר גם בשאר העניינים שלך.

אז למה לרוץ? בשביל הקילומטרים הארוכים שעוד נשארו לך עד קו הסיום שבהם אתה תספיק לעבור על הכל. החיים יעברו לך מול העיניים, לאט, לאט, אתה חי אותם, כל צעד, כל דריכה, כל הרמת רגל, כל טיפת זיעה אלה החיים שלך. האשה, הילדים, העבודה, שבעה קילומטרים איטיים מלאים במחשבות שבהם אתה לא עוצר לרגע כי אם תעצור זה יפסיק. אם תעצור תישאר בסופו של דבר עם התיסכול שאולי יכולת ובחרת שלא. אם תעצור יהיה לך מאוד קשה להרים שוב את הרגליים ולהשלים, גם את המרחק וגם עם העובדה שלפעמים שיאים הם לא רק על לוח התוצאות אלא גם בראש. בעיקר בראש.
קו סיום.