מרתון - תובנות מקיר לקיר

מרתון. המשך. לאלה שהיו בקיר ולאלה שעוד יהיו. תובנות מקיר לקיר. פוסט ריצה.
---------------------------------------------------

אז למה בעצם? כי ביומיום שלי אני אף פעם לא אגיע לנקודת הכאב הזאת שאליה מתנקזות כל המחשבות ועולות וצפות כל התובנות העמוקות ביותר.
הנקודה הזאת, שזה בסדר אם תעצור בה אבל אם בכל זאת בחרת להמשיך ולסיים זה הופך לעונג צרוף, שאמנם אתה לומד להעריך אותו רק בדיעבד, אבל מעט מאוד אנשים זוכים לו.
אני מדבר על הרגע שכל רץ מרתון מפחד ממנו. הרגע הזה שבו כבר אין עם מה להילחם. הרגע שאתה מרגיש בו ריק. חסר אנרגיה גופנית ונפשית. מרגיש נבגד.

הפחד מהקיר. אתה מבין שנתקלת בו אבל רק אחרי שנלחמת בו ולא הצלחת
להאיץ. רק אחרי שהדחקת אותו והוא עדיין שם. בדיעבד אני עכשיו מבין איך, אולי, מתמודדים איתו. איך גורמים לו לתת לך להמשיך, בקושי, אבל להמשיך. הרעיון הוא שאתה פשוט צריך לדעת ולהבין שהוא עכשיו איתך, שהוא הגיע. אתה צריך לקבל אותו. אתה צריך להבין שאם תמשיך להילחם בו בכח, הוא ינצח. זה מוזר, כי בעצם תוכל לנצח אותו, רק כאשר תפנים שהוא כאן כדי להישאר ורק אחרי שתקבל אותו אלייך ותכיל אותו, רק אז תוכל לו. רק אחרי שתבין שמכאן אתה רץ בזוג, אתה והחבר החדש שלך, מר קיר, רק אז תוכל לרוץ עד הסוף.

וזה לא הולך להיות פשוט כי למר קיר יש דרכים לבדוק אם אתה ראוי לליווי שלו עד שער הסיום או לא.
כי מאותו רגע ועד הסוף
כל אבן היא גבעה.
כל באמפר הוא הר.
כל סדק בכביש הוא בור שצריך להיזהר לא ליפול אליו.
כל כיכר היא סטייה ארוכה מהדרך.
כל אדן מדרכה זה האוורסט.
טיפת גשם היא מבול שמאיים לסחוף אותך מהדרך.
משב רוח קל הוא סופה שצריך להיזהר ממנה. אתה עלה נידף.
כל טיפת זיעה מועכת לך על הלחי ואתה, עייף ושבור, חושב פעמיים אם להרים את היד כדי למחות אותה או לא.
כל כאב מגיע כדי להישאר ונצמד לכאב הקודם כדי לפנות מקום לכאב הבא שעוד יגיע.
מכאן, כל צעד הוא עוד צעד קטן.

אתה תרוץ לאט מאוד, אתה תהיה עייף, עיניי החתול שמפוזרות על הכביש יסתכלו עלייך במבט משתאה ואתה אולי אפילו תתקל באחת מהן וכמעט ותתרסק על הכביש והאנדרופינים האלה, שכולם מדברים איתך עליהם יהפכו באותו רגע לרעל מזוקק שחודר לך לכל פינה בגוף, לא תראה אנדרופין אחד באיזור.
גם חברים של מר קיר, שדים מסוגים שונים יבואו לבקר אותך ויצעקו לך בתוך הראש לעצור ויש להם מלא סיבות למה. כי שיא כבר לא תשבור וזה הולך להיות קשה וכואב והדרך עוד ארוכה ובשביל מה לך כל השטויות האלה וכולם עוקפים אותך ויותר גרוע, כמה אנשים עוצרים ומפסיקים את הריצה וזה כל כך מזמין ואתה כמעט ומתפתה וברגע האחרון מתחרט ואתה, שזקוק לחסדיו של מר קיר צריך להכיל את הכאב ולהתעלם מנחיל השדים שמתעופף לך מעל הראש משל היה להקת ברחשים מציקה.

וכשאתה סוף סוף מקבל אותו אליך ומכיל את הכאב ומפסיק לשמוע את השדים אתה מבין שמר קיר, באופן מפתיע, יכול להיות חבר טוב, אתה אולי חושב שהוא דפק לך את הריצה אבל אתה הולך לרוץ די הרבה עכשיו עם מר קיר אז כדאי שתתחבר אליו ותן לו את הזמן לגרום לך להבין למה הוא הגיע דווקא אלייך,
למה אתה נבחרת ולא זה שעוקף אותך במהירות מסחררת, אותה מהירות שאתה רצת בריצות קלות שלך לפני המרתון.

אחרי כמה קילומטרים ביחד עם מר קיר אתה תהיה מלא בתובנות למה הוא הגיע. מר קיר, בדרך כלל, לא משאיר מקום לספק הוא אוהב שנותנים את הכבוד הראוי לאהובתו, גברת מרתון. ואחרי שאתה תבין את המסר, תבין מה עשית לא בסדר ומה אתה הולך לשנות במרתון הבא, כשאתה ספוג גשם, זיעה ותובנות מקיר לקיר, יהיה לך עוד זמן להרהר גם בשאר העניינים שלך.

אז למה לרוץ? בשביל הקילומטרים הארוכים שעוד נשארו לך עד קו הסיום שבהם אתה תספיק לעבור על הכל. החיים יעברו לך מול העיניים, לאט, לאט, אתה חי אותם, כל צעד, כל דריכה, כל הרמת רגל, כל טיפת זיעה אלה החיים שלך. האשה, הילדים, העבודה, שבעה קילומטרים איטיים מלאים במחשבות שבהם אתה לא עוצר לרגע כי אם תעצור זה יפסיק. אם תעצור תישאר בסופו של דבר עם התיסכול שאולי יכולת ובחרת שלא. אם תעצור יהיה לך מאוד קשה להרים שוב את הרגליים ולהשלים, גם את המרחק וגם עם העובדה שלפעמים שיאים הם לא רק על לוח התוצאות אלא גם בראש. בעיקר בראש.
קו סיום.