שבת. שבע בבוקר. שכונת רמות. ירושלים.
כבר קמתי אז לא נעשה איזו ריצה קטנה בשביל הכייף? בטח שנעשה. בתכנון ריצה לכיוון היציאה מהעיר ובחזרה, אמור לקחת בערך בערך שעה ורבע ומשם לתפילת שחרית בבית הכנסת של הספרדים הליטאים ליד הבית של חמותי.
מזג האוויר מעולה. אמנם קר מאוד אבל בלי רוח וסוף סוף יש שמש בשמיים אחרי שבוע של אובך ורוח. לכבוד השבת אני בלי שעון ריצה ובלי אייפון אז הכל בערך. הכל לפי תחושה. קצב. זמן. מרחק. אין לחץ. אני מתחיל בירידה די תלולה של 2, 2.5 ק"מ עד לצומת רמות, משם מתחילה עלייה תלולה לכיוון הפניה לבגין. בפנייה אני מחליט לעלות לסנהדריה במקום ליציאה מהעיר. נראה לי יותר מעניין. הרחובות די שוממים, על רכבים באיזור החרדי הזה אין מה לדבר. עובר את הר חוצבים, העלייה קורעת אז אני מוריד קצב. הופ. אני בסנהדריה. הכבישים ריקים וחסומים. תענוג. אם אני כאן אז לא נמשיך לשמואל הנביא? בטח נמשיך. הרחובות מתחילים להתמלא ברעש של אנשים שקטים שצועדים לבית הכנסת ובותיקין שהקדימו להתפלל ועכשיו סיימו שחרית של שבת, מסתכלים על האיש המוזר עם הקצר, הכפפות והחמצוואר שרץ להם בשכונה. אני משגר מדי פעם שבת שלום ונענה בחזרה. הגעתי לשמואל הנביא אז לא נקפוץ רגע לשבטי ישראל? בטח שנקפוץ. ריצה קלה במזג אוויר מצויין והנה אני בשבטי ישראל. רגע. תיכף העיר העתיקה ואני כבר כאן אז זה יהיה מאוד טפשי לא להמשיך. המשכתי. חמש דקות, חוצה כביש והנה אני על החומות. חמש דקות נוספות מסתובב לכיוון שער יפו ועולה על הטיילת. מדהים. הנוף מטריף. אני פתאום בארץ אחרת. תיירים. חרדים. ערבים ואיש אחד שרץ. מעולם לא חוויתי את העיר העתיקה כמו בשבת הזאת. אין מקום כזה בארץ ומעטים המקומות בעולם שיכולים להשתוות ליופי הלא מוסבר של העיר השסועה והמדממת הזאת. עוד שבע דקות בסמטאות. מסביב לרובע היהודי. לאורך טיילת החומות. מגב"ניקים. בוקר טוב לכם. אני כבר כאן אז לא נגיד תודה לבורא עולם על הריצה הנהדרת הזאת? בטח שנגיד. ירידה תלולה מאוד. הנה כיפת הזהב. הר הבית. שער כניסה. שום דבר לא מצפצף. אני בכותל. מיישר את החמצוואר על הראש ומתקדם ממוקד מטרה ונחוש לעבר הקיר. מאות המתפללים עטופי הטליתות זוכים לראות את המחזה המוזר שלהם לאותו יום, איש עם בגדי ריצה שממהר אל האבנים בלי להביט ימינה ושמאלה. בטח חשבו לעצמם על עוד משוגע שחטף את סינדרום ירושלים ישר לתאומים. נשעתני על האבנים, מרטיב אותן עם הרבה זיעה, לא משהו שאמור לגרום להן להתרגש אחרי כל הדם והיזע שכבר נשפכו עליהן. הודיתי לבורא עולם על הכח שנתן לי לרוץ עד לכאן ומבקש ממנו כח גם לחזור. שעון על האבנים אני מתפלל שחרית קצרה ועוד כמה ברכות ליתר ביטחון וקולט בזווית העין את הילד החרדי שלידי מסתכל עליי בתימהון, לא מאשים אותו, בשוטף אני קצת מוזר, בטח עכשיו קצת יותר. מתחיל ברוורס לכיוון היציאה. יוצא. גונב כמה שלוקים מהקולר ומתחיל בריצה חזרה. כל הדרך אבל הפוך. הרחובות כבר מלאים. בדרך אני פוגש חרדי שרץ גם הוא מרמות לכיוון סנהדרייה, צועקים אחד לשני שבת שלום וממשיכים הלאה. אני מסיים בעלייה תלולה של כל רמות עד לשיא הגובה. בחרו להם מקום לגור ההורים של הגברת. הנוף גלויה. נבי סמואל על רקע כחול לבן. אני יודע שהארבע ראשי שלי יצעקו לעזרה בלילה אבל אני מחוייך מאוזן לאוזן, ללא ספק אחת הריצות המהנות שהיו לי. אין לי מושג כמה ק"מ רצתי, זה היה בערך שעתיים ורבע, אבל זה לא חשוב, הפעם באמת חשובה הדרך וחשובה ההרגשה שהנה, אחרי שנתיים וחצי של אימוני ריצה כולל 2 מרתונים וכל מיני מירוצים מוזרים אני יכול לרוץ לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה. אחרי שנתיים וחצי אני מבין שכשאני רץ הכל קרוב ואין באמת מקום שהוא רחוק מדי. כייף.
כבר קמתי אז לא נעשה איזו ריצה קטנה בשביל הכייף? בטח שנעשה. בתכנון ריצה לכיוון היציאה מהעיר ובחזרה, אמור לקחת בערך בערך שעה ורבע ומשם לתפילת שחרית בבית הכנסת של הספרדים הליטאים ליד הבית של חמותי.
מזג האוויר מעולה. אמנם קר מאוד אבל בלי רוח וסוף סוף יש שמש בשמיים אחרי שבוע של אובך ורוח. לכבוד השבת אני בלי שעון ריצה ובלי אייפון אז הכל בערך. הכל לפי תחושה. קצב. זמן. מרחק. אין לחץ. אני מתחיל בירידה די תלולה של 2, 2.5 ק"מ עד לצומת רמות, משם מתחילה עלייה תלולה לכיוון הפניה לבגין. בפנייה אני מחליט לעלות לסנהדריה במקום ליציאה מהעיר. נראה לי יותר מעניין. הרחובות די שוממים, על רכבים באיזור החרדי הזה אין מה לדבר. עובר את הר חוצבים, העלייה קורעת אז אני מוריד קצב. הופ. אני בסנהדריה. הכבישים ריקים וחסומים. תענוג. אם אני כאן אז לא נמשיך לשמואל הנביא? בטח נמשיך. הרחובות מתחילים להתמלא ברעש של אנשים שקטים שצועדים לבית הכנסת ובותיקין שהקדימו להתפלל ועכשיו סיימו שחרית של שבת, מסתכלים על האיש המוזר עם הקצר, הכפפות והחמצוואר שרץ להם בשכונה. אני משגר מדי פעם שבת שלום ונענה בחזרה. הגעתי לשמואל הנביא אז לא נקפוץ רגע לשבטי ישראל? בטח שנקפוץ. ריצה קלה במזג אוויר מצויין והנה אני בשבטי ישראל. רגע. תיכף העיר העתיקה ואני כבר כאן אז זה יהיה מאוד טפשי לא להמשיך. המשכתי. חמש דקות, חוצה כביש והנה אני על החומות. חמש דקות נוספות מסתובב לכיוון שער יפו ועולה על הטיילת. מדהים. הנוף מטריף. אני פתאום בארץ אחרת. תיירים. חרדים. ערבים ואיש אחד שרץ. מעולם לא חוויתי את העיר העתיקה כמו בשבת הזאת. אין מקום כזה בארץ ומעטים המקומות בעולם שיכולים להשתוות ליופי הלא מוסבר של העיר השסועה והמדממת הזאת. עוד שבע דקות בסמטאות. מסביב לרובע היהודי. לאורך טיילת החומות. מגב"ניקים. בוקר טוב לכם. אני כבר כאן אז לא נגיד תודה לבורא עולם על הריצה הנהדרת הזאת? בטח שנגיד. ירידה תלולה מאוד. הנה כיפת הזהב. הר הבית. שער כניסה. שום דבר לא מצפצף. אני בכותל. מיישר את החמצוואר על הראש ומתקדם ממוקד מטרה ונחוש לעבר הקיר. מאות המתפללים עטופי הטליתות זוכים לראות את המחזה המוזר שלהם לאותו יום, איש עם בגדי ריצה שממהר אל האבנים בלי להביט ימינה ושמאלה. בטח חשבו לעצמם על עוד משוגע שחטף את סינדרום ירושלים ישר לתאומים. נשעתני על האבנים, מרטיב אותן עם הרבה זיעה, לא משהו שאמור לגרום להן להתרגש אחרי כל הדם והיזע שכבר נשפכו עליהן. הודיתי לבורא עולם על הכח שנתן לי לרוץ עד לכאן ומבקש ממנו כח גם לחזור. שעון על האבנים אני מתפלל שחרית קצרה ועוד כמה ברכות ליתר ביטחון וקולט בזווית העין את הילד החרדי שלידי מסתכל עליי בתימהון, לא מאשים אותו, בשוטף אני קצת מוזר, בטח עכשיו קצת יותר. מתחיל ברוורס לכיוון היציאה. יוצא. גונב כמה שלוקים מהקולר ומתחיל בריצה חזרה. כל הדרך אבל הפוך. הרחובות כבר מלאים. בדרך אני פוגש חרדי שרץ גם הוא מרמות לכיוון סנהדרייה, צועקים אחד לשני שבת שלום וממשיכים הלאה. אני מסיים בעלייה תלולה של כל רמות עד לשיא הגובה. בחרו להם מקום לגור ההורים של הגברת. הנוף גלויה. נבי סמואל על רקע כחול לבן. אני יודע שהארבע ראשי שלי יצעקו לעזרה בלילה אבל אני מחוייך מאוזן לאוזן, ללא ספק אחת הריצות המהנות שהיו לי. אין לי מושג כמה ק"מ רצתי, זה היה בערך שעתיים ורבע, אבל זה לא חשוב, הפעם באמת חשובה הדרך וחשובה ההרגשה שהנה, אחרי שנתיים וחצי של אימוני ריצה כולל 2 מרתונים וכל מיני מירוצים מוזרים אני יכול לרוץ לאן שאני רוצה מתי שאני רוצה. אחרי שנתיים וחצי אני מבין שכשאני רץ הכל קרוב ואין באמת מקום שהוא רחוק מדי. כייף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה