(סיפור זה מבוסס על חצאי אמיתות)
זאת הייתה הפעם הראשונה שששון בא איתנו, טוב, זה הגיוני, הוא נולד בפסח לפני שנתיים ושנה שעברה פשוט לא לקחנו אותו בחשבון אבל הפעם חשבנו שזה יהיה רעיון טוב להביא אותו איתנו למרות הבעייתיות שבעניין, בכל זאת, להכניס אוגר מזוהם ומלא שמחת חיים למחלקת הילדים בשערי צדק זה לא כל כך מקובל.
טוב, קצת קפצתי קדימה, כדאי שנתחיל מההתחלה. פורים הגיע וכשפורים מגיע אנחנו בשערי צדק, מחלקת ילדים, מסורת. לפני ארבע שנים היינו מאושפזים כאן, תקופה לא פשוטה שנפלה על פורים ואחד מהדברים שהחזיקו לנו את הראש מעל הרנטגן היה הקרנבל האנושי הגדול. מתנדבים מכל הסוגים והמינים הגיעו לשמח את המחלקה ולהשכיח לרגע את המציאות המבאסת. כבר אז, באשפוז, החלטנו להגיע לפחות פעם בשנה ועדיף בפורים להחזיר את חובנו לחברה והשנה, כמו שכבר הבנתם, הבאנו איתנו גם את ששון, האוגר המשפחתי, לשמח את הילדים. כמובן שהסלקנו אותו בכיס של הילד, תיארנו לעצמנו שהשומרים לא יקבלו בהבנה הכנסה של מכרסם מזוהם למחלקת ילדים סטרילית. למזלנו ששון לא כרסם בימים האחרונים חוטי ברזל ולכן לא צפצף בכניסה.
הגענו למחלקה עמוסים בחבילות ממתקים ומשחקים אך ילדי המחלקה היו די אדישים לכל העניין, המדפים הקטנים ליד המיטות עם הסדינים המחייכים היו עמוסים במתנות וממתקים ונראה היה שהם כבר די התעייפו מהמהומה. למזלנו, ששון הוא לא משהו שניתן להישאר אדיש אליו, מציץ מכיס המעיל של הבן שלי משל היה רב חובל שמנווט את דרכו לעבר יעד בלתי נראה ומעלה חיוך אצל כל אחד מהילדים במחלקה וכשלא הייתה אחות בסביבה אפילו הוצאנו אותו ונתנו לילדים לשחק איתו. הילדים היו מאושרים והחדרים בהם ששון עבר התמלאו בשמחה ובצחוק. צחקנו גם אנחנו ונזכרנו גם באוגר השני שלנו, שמחה, הי"ד, אחיו של ששון, שנפטר במפתיע לאחר שפרם מגבת, ליפף את החוטים סביב עצמו ונחנק מהבושה.
ברגע אחד של חוסר תשומת לב ששון נעלם לנו. התחלנו לחפש אותו מתחת למיטות, בין עמודי האינפוזיה, בדקנו אם הוא לא נשך בטעות קטטר, אך הכל מסביב היה יבש.
גם מגירת התחבושות הייתה ריקה, לפתע, בזווית העין, קלטתי את ששון על מגש אוכל נשכח של ארוחת בוקר. הוא כרסם את הסלט. נראה היה שהוא נהנה מאוד מהאירוח אך לפתע הוא הפסיק לאכול, נעמד על רגליו האחוריות, הסתכל לצדדים במבט מטופש ונפל פנימה, אל תוך הצלחת, אוגר על מצע של חסה.
רצתי והרמתי אותו, עדיין היה לו דופק, ניסיתי לפתוח לו את הפה ולא הצלחתי, לקחתי מזלג וניסיתי שוב, הפה נפתח והיה עמוס בחסה (ארוחת בוקר בית חולים) שקדים (צ׳ופר על התנהגות טובה מאתמול) חתיכות פלסטיק (אכל חלק מהמגש) פד גזה (הוא כן היה במגירת תחבושות) וקליפות של גרעינים (ליגת האלופות). גם אחרי שפיניתי הכל (מצאתי גם גוש שיער גדול ושני כדורי אקמול) הוא לא התעורר. הדופק נחלש והתחלתי להילחץ, רצתי החוצה למסדרון וצעקתי יש וטרינר במחלקה?! יש וטרינר במחלקה?!
מבטים הופנו אליי מכל עבר, הילדים שלי שרגילים לפאדיחות מכל סוג נתקלו עכשיו באחת חדשה ואפילו הליצן הרפואי בובו, לא חייך. לא היה לי אכפת, זה היה מקרה חירום והייתי חייב עזרה. למזלי הרע, מחדר שש יצא דוקטור מרקוביץ', הוא שמע את הרעש ויצא לבדוק מה קורה. לדוקטור מרקוביץ' ולי יש היסטוריה ארוכה ומאוד בעייתית, הוא רופא המשפחה שלי ובדרך כלל המפגשים בינינו מסתיימים, באלימות פיזית או מילולית או פיזית ומילולית, בפעם האחרונה זה הסתיים בבריחה שלי מהחדר שלו תוך כדי ניסיונות התחמקות מסטטוסקופ שעף לכיווני.
לזכותי יאמר שדוקטור מרקוביץ' לא היה טיפוס חברותי במיוחד אך ללא ספק היה נכס לחבריו הרופאים, בלי משפחה מבחירה ויחסי אנוש של נחש קוברה, מרקוביץ' תמיד עבד בחגים.
״עוד פעם אתה?" צעק מרקוביץ' מיד כשראה אותי "וטרינר אתה רוצה? אתה חושב שפה זה החי בר?"
מרקוביץ', יש פה וטרינר או לא? זה דחוף.
״נראה לך פה ספארי?!״ הוא נבח.
תעזוב אותך שטויות עכשיו, אתה יכול לעשות משהו? הוא אכל סלט והתמוטט.
"מי זה הוא?"
ששון, האוגר שלנו, הנה, תראה.
״תקשיב מוח קל" מרקוביץ' נשף לכיווני "קח קו 60 ותרד בגן החיות התנכ״י תגיד להם שיש לך שרקן מטומטם מתקופת בית שני״
זה אוגר והוא בקושי נושם, הוא אכל מהמגש הזה ומצאתי בפה שלו 2 כדורי אקמול.
״מכרסם טיפש, אולי הוא ניסה להתאבד? עם בעלים כמוך אני לא אתפלא. תבדוק שהוא לא חתך את הורידים״
דוקטור! הוא דועך! זעקתי, אתה בטוח יכול לעשות משהו, בטח ביתרת בלימודי הרפואה שלך אוגרים כמו כלום.
״כל האוגרים שביתרתי מתו״
יש וטרינר במחלקה!?
״ששששש, אתה מפחיד את החולים, זה מחלקת ילדים פה! תקבע תור לבדיקת סיבת המוות״
יש וטרינר במחלקה!?
״שקט! תהיה בשקט! בוא איתי ותביא איתך את העכבר״ אוגר, תיקנתי. ״מה זה חשוב! מכרסם טיפש, אוכל סלט של בית חולים״
פעם הבאה אני אשלח אותו עם תלושים לארומה, סיננתי.
״עדיין לא החזרת את הסטטוסקופ שגנבת לי״ החזיר לי מרקוביץ', חשבתי שהוא שכח .
אתה זרקת אותו עליי, מרקוביץ' ,לא תקבל אותו בחזרה. הוא שלי, עדות מהתופת.
חוץ מזה, אתה באמת תשתמש בו? בינינו, אין לכם מושג, הרופאים, מה לעשות עם סטטוסקופ, זה סתם פריט אבולוציוני מנוון, כמו תוספתן, או משמעות, בשירים של עידן יניב, חוץ מזה שמאז שיש לי אותו התחלתי להקשיב לגוף שלי.
״ומה הוא אומר לך?״
קצת קשה לי להבין. הוא מדבר במבטא רוסי כבד.
״לא פלא שהסנאי טיפש״ מלמל הדוקטור
אוגר.
נכנסנו לחדר טיפולים צדדי מאחורי הקבלה ״שים את החמוס על המגש״ הורה מרקוביץ'. אוגר, תיקנתי, ריפדתי את מגש האוכל בנייר והנחתי את ששון בעדינות, הדופק היה חלש, הוא היה נראה שביר כל כך, כל כך רחוק מששון שאני מכיר. ששון שחי את החיים, שמסתער עליהם, שמכרסם אותם. ששון שמעלה חיוך בכל מי שרואה אותו. ששון שמתעורר כשאנחנו ישנים ומשתדל למות בכל דרך אפשרית שהמציאות מאפשרת לו.
ששון, האוגר טוב הלב ביותר שפגשתי שאם היה יכול להעביר זקנה את הכביש היה עושה את זה כל היום עד שהזקנה הייתה מתעייפת.
הוא כל כך טוב שאם היה רואה מישהו מחטופי תימן ברחוב הוא לא היה אומר לו על זה מילה. היה נותן לו להמשיך בחיים הרגילים שלו.
בשביל ששון תמיד השמיים היו הגבול ובגלל זה הוא מעולם לא הגיע אליהם.
ששון, שלבטח, אם רק היה, גן עדן למכרסמים, היה יושב שורה ראשונה מול כסא הכבוד ומכרסם שקדים ואגוזים על נסורת מזהב ומתגלגל לו בשלווה על גלגל מגנזיום עם חישוקי כסף כל היום.
ששון, שמנסה לכרסם את דרכו לעולם הבא בכל צורה שהיא ובגלל זה הוא שוכב על מגש אוכל במחלקת ילדים בשערי צדק ונתון לחסדיו של מרקוביץ', הרופא שמתעב אותי.
״כאילו שאין לי חולים אמיתיים, בני אדם, עם דלקת ריאות טובה, כבד לא מתפקד או סרטן שמכלה להם כל חלקה טובה בגוף שאני מתעסק עם חולדה מזוהמת של איש עלוב״ המשיך המרקוביץ' לרטון.
לא חולדה מרקוביץ', זה אוגר, תיקנתי, ולא סתם אוגר, סיבירי. ותדע לך, המשכתי, שכאן זה המבחן האמיתי שלך, כאן בדיוק, בחדר הצדדי והמעופש הזה. כמה חולים כבר ריפאת בחיים שלך? מאות? אלפים? אז תעזוב אותך שטויות, סרטן יהיה גם מחר, דלקת ריאות יש כמו זבל. בוא נראה אותך מעיר את האוגר הזה וגורם לילדה הקטנה עם הטרשת מחדר שלוש לחייך למרות שאין שום תרופה למחלה שלה.
תעיר את המכרסם הזה מרקוביץ' ותעשה את היום לילד מחדר חמש ליד החלון שהחיוך האחרון שהוא חייך היה ביום שהוא התאשפז.
תעיר אותו ותגרום לאבא של הילדה עם הסיבוך בכליות מחדר שש להתרגש כשהוא יראה את הבת שלו מלטפת אותו וצוחקת.
תעיר אותו, הרי רק לפני רגע הוא היה בריא והצחיק את כל הילדים, תעשה את זה בשבילם, בשביל החיוך שלהם, הרי לפני רגע היה בריא ועכשיו הוא שוכב כמו פגר.
"כמו כולם פה", סינן מרקוביץ.
תעיר אותו מרקוביץ' וגם אתה תחייך, אם אתה עדיין זוכר איך עושים את זה.
עשה רושם שמרקוביץ' התרכך קצת, הוא בדק לששון דופק. הדופק היה חלש. הוא הוציא מהמגירה מזרק, חיבר אליו מבחנה קטנה עם נוזל, מצא את הירך והזריק לששון חלק קטן מהנוזל.
מה עכשיו? שאלתי. עכשיו מחכים הוא אמר.
וככה מצאנו את עצמנו, מרקוביץ' ואני, יושבים בחדר צדדי במחלקת ילדים בשערי צדק, מחכים שמכרסם מסוג אוגר העונה לשם ששון, אחיו הצעיר של שמחה שנחנק מחוט מגבת, יואיל בטובו להתעורר.
״אז מה מרקוביץ', לא מספיק לך להתעמר בחולים במרפאה אז אתה מגיע בחגים לבית חולים?״
״אלו הימים הכי טובים שלי״ ענה מרקוביץ' ״ככה אני מוכיח לעצמי כל פעם מחדש שעשיתי את הדבר הנכון. לא הייתי יכול להתמודד עם האחריות הזאת. כל פעם שאני מגיע למחלקה היא מלאה, עם הילדים הקבועים ועם החדשים.
(לפני ארבע שנים אנחנו היינו החדשים, מכתב אשפוז, חדר ליד החלון, גשם זלעפות, mri בשתיים בלילה, מלווים בנוירולוגית )
לפעמים אני מגיע בבוקר ואומר לעצמי אולי היום תהיה לי הפתעה והמחלקה לא תהיה מלאה, אולי הפעם תהיה לי פחות עבודה, אולי היום יהיו רק מכתבי שחרור. בלי "שבו, יש לי משהו להגיד לכם"
(שבו יש לי משהו להגיד לכם)
בלי "אנחנו נעשה את מירב המאמצים"
(מחלה גנטית זה הכי קל, אין תרופה, מטפלים בסימפטומים, נעשה את מירב המאמצים)
רק מכתבי שחרור, רק "תחתמו כאן ושלום ולא להתראות" אבל כל פעם אני מתאכזב מחדש, המיטות לא נשארות ריקות לרגע.
(הילדה עם הכליות הקורסות תמיד הייתה שם, מחוברת לצינורות ולא יכולה להסתובב במחלקה, ילדה עם דלקת ריאות בדיוק הגיעה למחלקה)
תמיד יש איזה חיידק שדחוף לו לאכול למישהו חצי ראש. תמיד יש איזה גֶן שמחליט לא לשבת במקום, תמיד יש מישהו שיש לו אי סדרים בהולכה החשמלית למח. סה"כ גֶן קטן, פיצפון. סה"כ אי סדרון קטן בהולכה החשמלית וטדאאם! אתה מוצא את עצמך בבית חולים, מבריא לחולה ברגע.
(בשביל דלקת ריאות הם מגיעים לבית חולים? זה לא המחלה הזאת עם האפצ'י ?)
אתה מגיע לרופא משפחה בגלל נזלת ומוצא את עצמך מברר בנוירולוגיה מה הכתמים הלבנים שיש לך על העור. מבריא לחולה ברגע. אתה חולה בלי לדעת בכלל. "דוקטור, כואב לי הראש" בום! נותנים לך שלושה חודשים. "דוקטור, מגרד לי בגב" טראח! אתה בחדר ניתוח. "דוקטור, אני צריך אישור מחלה" הפתעה! אתה מתקשר לעבודה ומודיע שבחודש הקרוב תהיה בבית חולים.
(דלקת ריאות, נו באמת, תנו לי עכשיו אחת כזאת ואני אומר תודה)
"דוקטור, לילד יש כתמים לבנים על העור" פלאח! טיפול בסטרואידים וסריקת מח. סך הכל כמה כתמים. סך הכל גֶן לא במקום. סך הכל מוטציה של גֶן, מוטציה קטנה, מוטציאלה, רואים אותה רק במיקרוסקופ. אבל היא שם. וכאן. וגם בחדר שש ליד הדלת ובחדר שלוש ליד החלון ובכל מקום.
(חדר שלוש ליד החלון, החדר הכי טוב במחלקה, פנימי, נוף לארובה, בלי הרבה רעש. רק צפצופים של מכשירים והילדים של בני עקיבא שמחלקים משלוחי מנות)
לקחת מספר, חיכית בתור, נכנסת לרופא וזהו, עולם חדש, חוקים חדשים. היית בריא, עכשיו אתה חולה, בשניה. תתמודד.
"דוקטור, הילדה עשתה תנועה מוזרה עם העיניים" ותוך רגע "תכיר, זאת העובדת הסוציאלית שלנו". הגעת בריא, יצאת חולה, זה לוקח שניה בדיוק, תתרגל.
תדע לך שעם כל המחלות שיש סביבנו, ילד בריא זה נס.
(נעשה mri ואז נדע במדויק)
אנשים לא מבינים את זה אבל ילד בריא זה נס. נס! כל הסיכויים הם לרעתנו.
(אם זה באמת סוג של משהו וכנראה שמה שיש לה זה סוג של משהו אז אנחנו נתחיל בטיפול כלשהוא בכדי להפסיק את האלו שקורים עכשיו ואחר כך נמשיך הלאה)
הכל אפוף סביבנו בחיידקים שרק רוצים ביס מהגוף שלנו, בחיידקים שמשחקים מחבואים עם המערכת החיסונית המתפוררת שלנו.
(מה זה הסוג של המשהו הזה אתה שואל? מדובר בסוג של משהו שהספקטרום של הפגיעה הוא מאוד רחב, מכלום ועד פיגור קשה, סוג של משהו כלשהוא)
ותמיד, תמיד יש תקלות ברצף הגנטי שלנו שקורות רק "אחת לֶ" וזהו, זה קרה לך, מזל טוב, ברוך הבא לחיים החדשים שלך. "איפה ההורים המאושרים של הילד בחדר ארבע ? זכיתם! מחלה גנטית, במיוחד בשבילכם ורק היום! זה קורה רק אחת לֶ 6000, ברכות". המחלקה הזאת מלאה ב"אחת לֶ", כל כך הרבה מחלות של "אחת לֶ" שזה פלא שאחת לֶ נולד ילד בריא.
(יש כאלה שיש להם את זה והם אפילו לא יודעים)
אני מגיע לכאן בחג ורואה את הילדים מחוברים לצינורות ואת ההורים דואגים ושואלים ובודקים ומתקשרים ואני מבין שילד שנולד בריא זה נס וילד שנשאר בריא זה הישג שאף אחד לא מעריך מספיק.
כשאני נכנס למחלקה, אני מבין שמה שאני עושה הוא נכון, אסור לי להתפתות.
(בתור התחלה לא כדאי לכם לבדוק מה זה הסוג של משהו הכלשהוא הזה, זה לא יעשה לכם טוב)
העולם יסתדר גם בלי הדאגות שלי. זה נותן לי יומיים של שקט בלי מחשבות ובלי חרטה.
(אז בתור התחלה לא חקרנו את המחלה, לקחנו שאיפות קלות, שלוקים קטנים של מחלה, בלי לקחת אותה לריאות)
אני מבין שבכל רגע משהו יכול להשתבש. הביטחון של עכשיו הוא משהו ארעי, רגעי, שצריך ליהנות ממנו כל עוד אתה יכול, כל עוד משהו מסוג כלשהוא לא נכנס לתמונה ומערבב את הצבעים.
(ריאות. עכשיו הייתי לוקח דלקת ריאות במקום)
בכל רגע משהו יכול להפתיע אותך. עכשיו אתה בריא, מחר אולי תהיה חולה. זה לא לוקח יותר משניה.
(זה מה שהיה במחסן הגדול של המחלות ועכשיו כבר אי אפשר להחליף או להחזיר את המחלה שקיבלנו)
סך הכל נזלת, סך הכל כתם, סך הכל גלגול עיניים, הכל זה סך הכל והכל בסוף משתבש. שום דבר לא חוזר לקדמותו.
(שלום, אני רוצה להחזיר מחלה ולקחת דלקת ריאות במקום)
הילד בריא, הילד חולה. ברגע, בשניה.
(יש לי פתק החלפה, הנה, חתימה של הנוירולוג)
תכננת את החופשה השנתית ומצאת את עצמך בחדר שש ליד הדלת.
(חדר שלוש ליד החלון, צריך להתקשר לבטל את הנופש באילת)
תכננת לשפץ את הבית ומצאת את עצמך ואת אשתך עושים תורנויות ליד המיטה של הילדה, הלוך חזור במסדרון, ישנים על הספה.
(יורד למטה לקחת שלוק קטן של אוויר וקפה, כמו תרנגולת בכלוב על משאית שמוציאה את הראש החוצה לנשום קצת)
מזל טוב! הלידה עברה בשלום, תכירו, אלו הרופאים שלנו, נעשה את מירב המאמצים. ברגע אחד.
(מה זאת אומרת אי אפשר להחליף? רק עכשיו גילו, יש לי שבועיים להתחרט, לא?
הנה הקבלה, אולי יש לכם משהו בלבלב? כבד לא מתפקד? ערמונית מוגדלת? אין? כלום? עוד שלוק קטן של אוויר ואני עולה בחזרה למחלקה)
והרבה פעמים אנחנו מצליחים לעזור והאושר הוא גדול, גם שלי ואז אתה רואה את זיק התקווה שניצת בעיניים של ההורים של הילדים שעדיין לא שוחררו וזה מכווץ אותך, כי שחרור של אחד זאת התקווה של האחר והרבה פעמים התקווה, כחלק ממחזור חייה, הופכת לתסכול. אתה מקווה, מאמין, מתוסכל, מקווה, מאמין, מיואש, מקווה. רכבת הרים של רגשות.
(והרופאים הולכים, אבל רק אחרי שמנהל המחלקה מסביר להם, לידינו, כמה המחלה הזאת מיוחדת ואלגנטית ואיזה שם יפה יש לה, משאירים אותנו מחובקים ובוכים עם האורחת החדשה שלנו, גברת מחלה, וממשיכים הלאה, למיטה הבאה, למחלה המיוחדת הבאה)
ואני רואה אותם כל יום, כל הזמן, מנסים לעזור אבל לא יכולים, שואלים את עצמם מה הם עשו לא בסדר, האם יכלו לדעת מראש, אולי יש בדיקה שהייתה מכינה אותם, נותנת להם את האפשרות להחליט. ואתה מסביר להם שלפעמים אפשר ולפעמים לא וכרגע זה המצב ולא תמיד אפשר לדעת, לפעמים זה מגיע בהפתעה, לפעמים אתה בריא ואז אתה חולה, בשניה.
רואה אותם מסתובבים במסדרונות המחלקה בימים הראשונים כמו עכברי מעבדה, כמו העכבר שלך.
(אוגר)
כמו המכרסם הטיפש שלך שמסתובב על הגלגל שלו ולא מגיע לשום מקום. אתמול הם דיגמנו אושר והיום יושבים במחלקת ילדים ומדגמנים חוסר אונים. פרוספקטים של באסה. קמפיין לדאגה. קטלוג עצבות.
והעולם? הכל רגיל. שום דבר לא השתנה חוץ מזה שאתה בבית חולים. קיבלת את הבשורה הכי משמעותית בחייך והעולם לא עצר. כדור הארץ מסתובב ואתה מסתחרר. בעיתון הבוקר לא כתבו כלום על מה שקרה לך בלילה. זה לא חדשות. זה קורה יומיום, בן אדם בריא ותוך רגע הוא חולה, בדיוק רגע. הרגע שבו לוקח למילים שיוצאות מהפה של הרופא להגיע לאוזניים שלך. אתה חולה במהירות. במהירות הקול. מהירות הכל.
אתמול הרגשת מצוין והיום הכרת עובדת סוציאלית, זה לא לקח הרבה זמן.
קבעת עם חברים לראות כדורגל ומצאת את עצמך בבית כנסת משלים מניין, נותן צדקה, קורא כמה פרקי תהילים ומקבל על עצמך, כל דבר אתה מוכן לקבל על עצמך, עושה עסקאות עם בורא עולם כאילו אתה במחנה יהודה. אתה יודע שאלוהים זה לא קופת חולים ובכל זאת אתה ממשיך במשא ומתן.
(אני מאוד מודה לך על הבחירה, בורא עולם, אבל אם כבר סיכויים קלושים אז הייתי מעדיף לזכות בלוטו או סתם ילד בלי תקלה ברצף הגנטי)
לוקח מספר בחדר קבלה של מלאכי השרת ומחכה, ממלמל ומבטיח. מבטיח וממלמל. קופת חולים של מעלה. בית חולים ברקיע השביעי, השר"פ של הקב"ה.
(ואם כבר מזכירים אותך, בורא עולם, קצת לא נעים לי ואני לא רוצה להישמע חצוף, אבל זאת עבודה שלך, עם כל הכבוד כן. הכל הגיע מהמפעל שלך. נכון, אני מתפלל ומבקש וגם קיבלתי על עצמי כל מיני דברים מוזרים אבל בוא לא נשכח שבסופו של דבר אני והרופאים כאן, שעושים עבודה מדהימה וכבר הצליחו לייצב את המצב, הם שלוחים שלך)
מסתכלים עלינו כאילו התשובה נמצאת אצלנו בכיס.
(והתיקון הוא באחריותך, זה אפילו רשום לי בתעודת משלוח, הנה, "ילדה, מחלקת ילדים, סניף שערי צדק, סוג של משהו, מטופלת בכלשהוא, נדרש מעקב." האחריות היא שלך והתפילה היא שלי. גבולות גזרה ברורים. אחריות גדולה ותפילה קטנה, תפילה פשוטה של איש פשוט. אתה יכול לקבל לפעמים גם תפילות פשוטות. רק תפילות. בלי כל הפירוטכניקה שמסביב, בלי mri, בלי eeg, בלי אולטראסאונד, בלי veeg, acth,mri, בלי להוסיף פרק או שניים מתהילים. בלי לצעוק. בלי תפילות ארוכות מתוך סידור. בלי למלמל תפילות שאני לא מבין בארמית. בלי להרגיש שאני בתחרות "חזן נולד". בלי לחשים. בלי קמיעות. רק לתקן. רק שלח רפואה שלמה. תפילה קטנה עם מילים פשוטות. גבולות גזרה ברורים.
כי הרי אתה הוא האלוהים,
אלוה כל הבריות,
אלוהי השמש, הירח והכוכבים,
אלוהי הילדים הקטנים בגן השעשועים,
אלוהי הצחוק והבכי,
אלוהי המחלות הגנטיות,
אלוהי הילדים הקטנים והנפוחים מסטרואידים,
אלוהי הפרכוסים והניתוקים.
אלוהי ההורים המהורהרים, היושבים במסדרון, מחפשים תשובה בפלורוסנט.
אלוהי הטפסים והבדיקות, האבחנות וההשערות.
אלוהי חדרי המיון,
אלוהי המקופלת והבמבה והשחור בלי הסוכר.
אלוהי מחלקות הנוירולוגיה,
אלוהי התרופות,
אלוהי המינונים וטיפה יותר וקצת פחות.
אלוהי בדיקות הדם,
אלוהי האחיות שלא מוצאות את הוריד.
אלוהי הדנ״א.
אלוהי התקלות ברצף הגנטי.
אלוהי ההתחייבות לבית חולים והביטוחים הרפואיים ותחתום לי כאן.
אלוהי מנהלי המחלקות היודעים כל, המעריכים והמנבאים.
אלוהי הרופאים הטובים. הטובים באמת.
אתה.
אלוהי המרפסות המעשנות והמאפרות המלאות בבדלי סיגריות של שאכטה אחת.
אלוהי הטוב והרע, הברכה והקללה.
אלוהי הפתרונות. אלוהי הנסתרות והדברים על השולחן.
אלוהי הליצנים הרפואיים.
אלוהי האוגרים השוכבים על מצע של חסה.
אלוה כל הבריות.)
ואנחנו? אנחנו לא אלוהים, אני בטח שלא, רואה אותם מסתכלים עלינו ורוצה להגיד להם שאפילו את הסיבה למה התרופה שהיא מקבלת עובדת אנחנו לא יודעים. רוצה להגיד להם שאנחנו עושים הכל אבל גם הסטטיסטיקה עובדת. בלי חופשים. בלי חגים. בלי משמרות. במשרה מלאה.
(ולמרות הכל ובזכות הכל, יש סטטיסטיקה ויש אותה והשיעור שאנחנו מקבלים הוא ענק, היום היא התחפשה לנסיכה ואתמול למלכה והיום אפילו היו לה נשיקות בשבילי, הפעם הן לא נגמרו, היא לא שכחה אותן בגן, והסוג הזה של המשהו שיש לה ולנו, ה"אחת ל" הזה, דוהה עם הזמן, הוא שם. אבל ליד. הצבעים ברורים יותר, כחול הופך כחול, אדום הוא אדום והלבן כבר כמעט לבן, כמעט. בכל זאת גברת מחלה לא מתכננת ללכת לשום מקום. גברת מחלה רוצה את כל תשומת הלב, שהחיים יהיו בצילה, אבל לילדה יש תוכניות אחרות וגברת מחלה יושבת עכשיו בצל של הנשמה הענקית והשמחה שלה כי יש סטטיסטיקה ויש אותה. ולפעמים הסטטיסטיקה, במקרים מסויימים, עם ילדה מסויימת, יושבת לה בצד מבויישת, לא רגילה לתחושת הכשלון.)
אתה אף פעם לא מוכן לזה, אתה בריא ואז חולה. בשניה. ברגע אחד.
ויהי ערב ויהי בוקר. חדר שש.
(היה ערב, היה בוקר, חדר שלוש)
היה עצוב לי לשמוע את מרקוביץ', אולי בכל זאת יש לו לב? רשמתי לעצמי להחזיר לו את הסטטוסקופ. לפתע נשמע רשרוש. קמנו לראות מה קורה וראינו את ששון חיוני מתמיד מנשנש את המגש ונותן קיבה על הנייר, נראה היה שהוא חוזר לעצמו .
״עכבר טיפש״ הפטיר מרקוביץ'.
אוגר, מרקוביץ'. אוגר.
