״מה נסגר נח? עשיתי לך משהו רע? פגעתי בך? אז למה? למה כל פעם מחדש אתה עושה לי את זה?
אתה קורא לעצמך חבר? ככה חברים לא מתנהגים!
במירוץ תנ״ך תש״ח נתת לי את דרך בורמה. פעמיים! ועכשיו את כל העליות האלה?
ועוד בפעם הראשונה שלי בהר לעמק!
אז נכון, לא הגעתי לפגישת הכנה, אז מה? אז יש לי כישורים חברתיים של חמוס? זאת סיבה להתעלל בי?"
בסדר, בסדר, רוצה שנחליף אותך? נשנה לך מסלול?
״נראה לך! אני הולך להינות מכל רגע!״
ואיך שסבלתי. סבל טהור, מזוקק. כאב לי ושנאתי את זה. סבלתי ואהבתי את זה.
זאת פעם ראשונה שלי במירוץ שליחים הר לעמק. מירוץ שליחים שמתחיל בתל חי ומסתיים, אי״ה, במושב תִמרת שבעמק יזרעאל.
קבוצות של 4, 6 או 8 רצים מתחלקות ב כ 230 ק״מ שמחולקים ל 24 קטעים, כל רץ מקבל בין 3 ל 6 קטעים בהתאם לגודל הקבוצה, אנחנו, קבוצת ״סהרוריי ירושלים״ היינו שמונה, נח שאיתו כבר רצתי את מירוץ השליחים "תנ״ך תש״ח", צ׳ארלי, שמנגן בס בהרכב החשאי שבו אני מנגן גיטרה, ״מערות קבורה 90210״ ואסף, חגי, אורי, מיכאל ואורי שאותם לא הכרתי וקיוויתי לפגוש במירוץ. זה בקושי קרה, אולי במירוץ הבא.
שליחות ראשונה – דפנה לקיבוץ שמיר 9.6 ק"מ , שעה 13:30 .
צ'ארלי זינק ראשון מתל חי, קטע של 11.5 קילומטר,
לפני קצת פחות ממאה שנה טרומפלדור רץ כאן בשדות את ריצת הבוקר שלו בלי אייפון, עם אוזניות שמחוברות לטלפון חוגה ולא משמיעות כלום כי עוד לא המציאו אותן ועכשיו צ'ארלי, עם שתי ידיים ותיק ריצה ממשיך את המסורת. אמרתי שלום לפסל האריה השואג והמשכתי לסוף המסלול בקיבוץ דפנה ,החניתי את הרכב וחיכיתי.
חיכיתי המון, ידעתי שהחום יאט את הכל אבל לא הערכתי עד כמה. צארלי היה אמור להגיע כבר לפני חצי שעה אבל החום כנראה שיבש את כל התוכניות ואכן, הסתבר שהוא גמא את כל שלושת הליטרים שלו ועצר בדרך לקנות עוד מים. נקודה קטנה באופק שגדלה עם הזמן סימנה את בואו. שמעתי אותו צועק מרחוק "אין דבר, טוב לרוץ בעד ארצנו" או שהוא אמר למות? לא יודע.
לקחתי את הצמיד שאמור לעבור בין הרצים מהיד המתפקדת שלו ויצאתי לעבר השמש והשמש, לא ריחמה. שמעתי אותה צועקת לי באוזן "רצית סבל נכון? רצית? הנה קח!" יש לך את זה ביותר חם? עניתי. היה לה.
המסלול היה קשה מאוד, עליות תלולות וחום כבד. הפעם, למוד ניסיון מדרך בורמה שאותה רצתי חצי שנה קודם לכן במירוץ תנ״ך תש״ח, הגעתי מוכן מראש והזכרתי לעצמי כל הדרך שהמסלול הזה הוא אימון בהכלת כאב. רצתי בצורה מחושבת, לפעמים לאט, לעיתים מהר אבל בלי לעצור גם כשסביבי היו רצים שמדי פעם עברו להליכה. הרגליים פגשו את הקרקע לאט לאט, תק תק תק תק. כמו שעון. לאט אבל בטוח. נותן כבוד למסלול, לדרך, לקושי ולאתגר אבל בלי להרפות, בלי לעצור. צעד אחרי צעד אחרי צעד אחרי צעד. 9.6 קילומטר עם טופוגרפיה שלא מרחמת עלייך ואקלים שגורם לך להבין למה דני רופ מתכוון כשהוא אומר שיהיה חם גם בחלקים הפנימיים. הטחול שלי הזיע. די מהר איבדתי עניין בנוף והתרכזתי במסלול, שואב מים מהשלוקר ועידוד מהמרחק המתקצר ורץ. מקלל ורץ. רץ ומקלל.
58 דקות מאוחר יותר פגשתי שוב את צ’ארלי. שם כבר עברתי לקללות באנגלית.
הפתעתי את עצמי. יש לי אנגלית בכלל לא רעה.
שליחות שניה – צומת חוקוק לכלא צלמון, 11.7 ק"מ, שעה 21:00
בין הריצה הראשונה והשנייה נחתנו בכרכום, השקפנו על הכנרת והיא השקיפה עלינו בחזרה.בהינו בנוף אך הנוף התעלם. פרקנו ציוד, אכלנו, שתינו וניגנו. צ'ארלי ניגן ביטלס ואני שעדיין לא התאוששתי מהריצה, ניגנתי אבי ביטר.
נח הצטרף אלינו עם אחיו וגם שאר החבר'ה באו להגיד שלום.
המעלות ירדו ומצב הרוח עלה. הצפון לבש חג ומיד התפשט. הסתכלתי אל האופק ולא ראיתי כלום, ככה זה שאתה שוכב מתחת למכונית.
אחרי שסיימתי את כל הדיסקוגרפיה של אבי ביטר והעמסנו בחזרה את הציוד, המשכנו לכפר נחום, לקטע הבא של צ'ארלי.
הגענו קצת מוקדם אז הספקנו להכין קפה על הגזייה ולאכול כמה ופלים, את השאריות תרמנו ל״יד לרץ״ ו ״רצי חסד״ כדי שגם רצים מצביעי ליכוד יוכלו להינות.
נח, איש ברזל אילת 2013, סיים את הריצה וצ’ארלי, חצי איש ברזל בפני עצמו, יצא לקטע שלו. 5.5 קילומטר שטוחים שהיו אמורים להיות מהירים והתארכו ליותר משעה שבה אני, חצי איש מתכת חלודה, מחכה לתור שלי.
הייתי די במתח לפני הקטע הזה שהיה אמור להיות קשה יותר טופוגרפית מריצת הצהריים. לפי תיק המירוץ מדובר בעלייה מתמשכת של 11 ק"מ. הדבר המנחם היה מזג האוויר. היה קריר ונעים ורוח אלוהים ריחפה לה על פני העמק, צ’ארלי הגיע, העברנו את הצמיד אליי ומצוייד בבלינקר ופנס ראש התחלתי את הקטע שלי שהתחיל בעליות לא פשוטות אבל לא משהו שלא עשיתי כבר וככל שהדרך התארכה לה המסלול התיישר ואפילו ירידות הופיעו פה ושם, כשראיתי שאני רץ בקצב 12 הבנתי שהקשר בין המסלול שמתואר בתיק המירוץ לבין השטח מקרי בהחלט. בדיעבד הסתבר שבתיק המירוץ יש גם דף שינויים. שם היו כתוב שקטע 10 שונה ברובו. זה היה כייף, הרגשתי שאני מפצה את עצמי על הסבל של הצהריים.
לפתע שמעתי רעשים מהצד. כיוונתי את פנס הראש לכיוון הרעש ומתוך החושך נצנצו אליי עשרות זוגות עיניים. אלו היו פרות. רועות. רואות אותי. המבט שלהם היה חד משמעי. אתה איש מוזר. אני מוזר? עניתי להן. אני? אתן לא הולכות לישון מתישהוא? לא אמרו לכם שלאכול בלילה זה משמין? אולי בגלל זה אתן נראות כמו פרות. התעלמתי ממבטי הבוז שלהן והמשכתי לרוץ.
אחרי חצי קילומטר הפסקתי לראות בקר, כלבים משוטטים נבחו עליי מרחוק. זוחלים מבוהלים פינו לי את הדרך, צרצרים פסקו מצרצורם, חיפושיות המשיכו לא לעשות כלום, עכבר בודד והיסטרי ליווה אותי לאורך שלושה מטרים ונעלם בסבך הקוצים, הירח, כיאה לאמצעו של חודש, היה מלא מעצמו והסתכל עליי מלמעלה. שעה ועשר דקות והגעתי לכלא צלמון. הייתי אסיר תודה.
שליחות שלישית – בית שערים לכפר יהושע 9.4 ק"מ 05:05.
מיד אחרי הקטע השני פרשנו לנו לשדה הומה אדם ויחסית שטוח והקמנו אוהל, בדיעבד הסתבר שהשטח יועד לחניון ובגלל זה לא כל כך הצלחתי להרדם, מין שילוב כזה של המוני אנשים ומכוניות שמנסות לדרוס אותך בכל הזדמנות. אחרי הרברס של המיצובישי שנעצר, לקול צווחותיהם של חונים נוספים, על הבזנט של האוהל שלנו, שמתי בלינקר וסטיק לייט על כל כנף של האוהל וניסיונות הדריסה פסקו.
צ'ארלי, הטריאתלט המקצועי, סיים את הקטע שלו ואת המירוץ כשאני בינתיים מחכה ליד הפסל של אלכסנדר זייד.
תותח אלכסנדר. צריכים כמה כמוהו היום. פסל מכובד הקימו לו, בכל זאת, הקים את ארגון "השומר". אבל מה הוא עושה על הסוס בשעה כזאת? מצדיע? מסתכל אל האופק? בודק אם מישהו מציק לעמק יזרעאל שלו? מחשב מסלול מחדש? תוך כדי המחשבות על זייד והחברים מהשומר הגיע תורי לרוץ. מסלול ריצה אידיאלי. קצת ירידות, קצת עלייה, הרבה מישור, לא משהו שגיד כואב מאוד שאין לי מושג איך קוראים לו בצד החיצוני של ברך שמאל אמור להפריע לו. לאורך הקילומטר וחצי הראשונים אני מדדה. לקחתי בחשבון שבהתחלה זה יכאב עד שהגוף יתחמם וזה באמת מה שקרה.
לאחר כשני קילומטר לא הרגשתי בכלל את המתיחה. המסלול מעולה. שוב פעם אני פוגש פרות. חלקן יושבות, חלקן אוכלות. יודע שהן לא יעשו לי כלום. יש בינינו הסכם, אני לא אוכל אותן והן לא אוכלות אותי. הן עמדו בהסכם בכבוד.
רצתי טוב. הרגשתי טוב. אני התחממתי והשמש עדיין לא. לוקחת ת'זמן, אוהבת להגיש את הנקמה שלה חמה, היא כבר תדאג לייבש כמה אחרים בהמשך היום.
לקחתי איתי רק את האייפון. לא מים. לא אוזניות. רק אני והשטח. הצלחתי לעקוף הרבה רצים וזה דירבן אותי להגביר את הקצב. נכנסתי לכפר יהושע ושם, בקילומטר וחצי האחרונים, כבר הצלחתי להגיע לקצב 14. 51 דקות וזהו. נקודת רישום. הפעם אני לא מקלל. לא בעברית ולא באנגלית. הכל מצוין, מזג האוויר מעולה, האדרנלין בשמיים, רק המחליף לא טרח להגיע. אסף לא נמצא בנקודת החלפה. מתקשרים, מחפשים. כלום. אני חוזר לקלל באנגלית. אחרי 10 דקות הוא צץ. עברתי לקללות בעברית.
לא ידעתי שזה כזה כייף לקלל, נראה לי שאני אאמץ את זה, אסף לוקח את הצמיד ויוצא לדרך, צ'ארלי ואני נוסעים לתִמרת, לנקודת הסיום.
כשהגענו, המקום שקק במאות רצים שאכלו, שתו, עשו מסאז' ונחו בפינות זולה.
אנחנו לעומת זאת אכלנו, שתינו, עשינו מסאז' ונחנו בפינות זולה, תמיד אהבתי לשחות נגד הזרם.
היינו שם שעתיים ולבסוף החלטנו שבחום הזה ולאור העובדה שאנחנו נשכבים על כל ספה שנקרית בדרכנו ועושים קולות של מוות, לא נחכה לסיום של כל הקבוצה שאמור היה להיות בערך ב -12 וכדאי שניסע הביתה. נסענו הביתה.
אז בסך הכל 24 מסלולים, 230 קילומטר מאורגנים להפליא. מתוכם 30 וקצת קילומטרים שלי בשלוש שעות.
חום כבד, ירח מלא, עליות, ירידות, נחלים, פרות שלא מפסיקות לאכול עשב, רצים שלא מפסיקים לאכול תמרים ובייגלה. 2 סנדוויץ' חומוס, שניים חלבה, עוד תמרים ובייגלה, מים, הרבה מים, ברך כואבת וכף רגל נפוחה, מעברי בקר והרבה בקר שלא עובר, המון אנשים מחוייכים שאוהבים את מה שהם עושים, מפרגנים אחד לשני ועוזרים לכל מי שצריך. מאות מתנדבים נחמדים מהצפון וסבתות ודודות שדואגות שתשתה ולא תתפגר במשמרת שלהן.
תמיד שמעתי דברים טובים על מירוץ הר לעמק, שמעתי דברים טובים על הנופים, על האתגר ועל הארגון אבל עכשיו התברר לי שיש למירוץ גם ערך מוסף, עובדה, בזכות צ'ארלי האנגלית שלי כבר ברמת שפת אם. לפחות בקללות.
