סתם
שתדעו, לא מזמן שוחררתי ממילואים ולכבוד העניין זומנתי לטקס רב רושם ומשתתפים
בלטרון.
זהו. אין לי מה להוסיף יותר כי מלכתחילה לא היו לי ציפיות רבות מהטקס שהחל עם עלייתם של
״חיילים״ מלהקת פיקוד שקר כלשהיא לבמה לטובת ביצוע מחרוזת שירי נושא כלשהוא, לזה
כבר פחות התחברתי. רבאק, 20
שנה שירתתי ואתם באים לי עם מחרוזת? אתם צוחקים עליי נכון? סגרתם חטיבה, גייסתם את
כולנו לחצי יום ולא הצלחתם לארגן שיר אחד או שניים שלמים? יופי שאתם רוצים להספיק
כמה שיותר בכמה שפחות זמן אבל חבל שרק עכשיו אתם נזכרים לספר לי על הקונספט הנפלא
הזה, דווקא אחרי שאני משתחרר כי בכייף הייתי יכול לאמץ אותו בכל הפעמים שקראתם לי
למילואים. הייתי מגיע, מתחייל, יורד רגע למטווח, מאפס את הנשק, עוצר מבוקש, מסרב
פקודה, עובר למטבח, מקים מחסום בכניסה למקלחות, בודק תעודות של כמה עוברי אורח
ויאללה זיכויים. יום אחד. מחרוזת של חודש מילואים. חבל.
בינתיים ה"חיילים"
סיימו את המחרוזת ומנחה הערב הזמין את משמר הכבוד של הטקס, שמורכב
מ-12 "חיילים" נוספים שצועדים בצורה מקסימה להם בשמאל ימין,
לעלות אל הבמה.
מתח אופף את האוויר, משמר כבוד
עובר לנח.
מנחה הערב מזמין מלא מלא ראשי
תיבות להגיע לבמה.
משמר כבוד בדום.
ראשי התיבות הגיעו וטיפסו
בקלילות על במה קטנה ומוזרה שמוקמה במרכז הבמה הגדולה של האמפי בלטרון.
הם דיברו. המון. בגדול הם סיפרו
לי שחטיבה 600 נסגרת ויש לה היסטוריה מדהימה, מורשת קרב מפוארת וחוץ מהמצאת המנורה
הם פחות או יותר היו מעורבים בהכל.
זה היה נחמד כי אף פעם לא ידעתי
שאני בחטיבה 600 והייתי בטוח עד עכשיו שאת המנורה המציא המח"ט הראשון, טוב
שעשו לי סדר בדברים.
האמת שאני לא כל כך הבנתי את
ההתרגשות, אולי בגלל שאני בחור אדיש או בגלל שאני אחד מאלה שהגיעו לכל קו או אימון
ובגדול מורשת קרב שאני משאיר אחריי חוץ מאבנים פה ושם, ירי קל מנגד, מעצר מבוקשים
ומחבל חמאס שנתפס היא העובדה שהגדרתי לעצמי ולכמה אחרים קווים מנחים מאוד ברורים.
הגעה בשעה הכי מאוחרת שניתן ביום
הראשון למילואים.
הליכה איטית לכל מקום.
אי השתתפות בתרגיל או מטווח שיש
בו יותר מ – 7 כללי בטיחות, שידוע הרי שכללי הבטיחות נכתבו בדם ואתה לא רוצה שכלל
הבטיחות הבא יכתב עם הדם שלך.
לא שמירה, הכל, רק לא שמירה.
מארבים, הליכות, מעצרים, רק לא שמירה.
ביצוע העבודה על הצד הטוב ביותר
במינימום זמן או במקסימום, תלוי מה המשימה הבאה.
את הסעיף האחרון נראה שגם הדובר
הנוכחי בטקס מיישם וכנראה המשימה הבאה שלו היא לא משהו.
"מי מדבר?" שאלתי את
המשועמם שלידי. "אלוף כלשהוא" , זה אלוף זה? עניתי לו, זה תת אלוף!
בשעה טובה ראשי התיבות סיימו
לדבר ועל הבמה התבצע הטקס השגרתי שאנחנו רואים בכל יום ובכל מקום, טקס העברת מטה
החטיבה.
מדובר במקל ארוך שעליו מתנוסס
סמל החטיבה והחייל שמחזיק בו מעביר אותו לאלוף הראשון שלידו שהעביר אותו לראשי
התיבות שעמדו לצידו והוא, האלוף השני, בחר שלא להשאיר את המטה אצלו והעביר אותו
בצורה מעוררת כבוד לאיש עם הדרגות שנמצא ממש לידו שמבחינתו, להשאיר את המטה אצלו
לא הייתה אופציה אז הוא העביר אותו למישהו שפתאום נכנס לבמה, לקח את המטה ונעלם אל
האופל. טקס בהחלט מרשים, שוקל לאמץ אותו.
אגב, החייל שהיה אחראי על המקל
עד עכשיו שוחרר מהצבא מיד לאחר הטקס מטעמי התייעלות, למזלו השוק האזרחי צמא לאנשים
עם ניסיון בהחזקת מקלות, אז כנראה שהוא עוד יצליח בחיים.
שרנו התקווה וזהו, תם הטקס.
מהאמפי הלכנו למפגשים הפלוגתיים
שם קיבלנו תעודת שחרור ומדליה, סיפרנו בדיחות מילואים, ירדנו אחד על השני התחבקנו
והלכנו הביתה.
תכלס, יש מצב שאני אתגעגע לכל
העסק הזה למרות שבכלל לא התחברתי לעניין, לא הרגשתי בחופש כמו שכולם מספרים,
המילואים תמיד הגיעו בזמן הכי גרוע ומשום מה למרות כל הקווים המנחים שהגדרתי לעצמי
הייתי יוצא לכל פעילות אפשרית. ולפעמים במקביל.
נו, אז הילדים של חורף 73 לא
קיבלו יונה, הילדים של קיץ 75 משתחררים ממילואים לא עם עלי זית בפה אלא בגלל
קיצוצים, אני מקווה שלילדים שלי, קיץ 2000 וצפונה לא תהיה הרבה עבודה ואם כן
ובמידה והם לא יחזיקו מקל של אף חטיבה, יש לי בשבילם כמה קווים מנחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה