כולם חושבים שזה פשוט, שזה קל, שכייף לנו.
חושבים, משום מה, שהיציאה מהמירוץ של החיים ומן העבודה האינסופית היא ברכה.
מדמיינים לעצמם שחייו של מובטל הם ורדים ושושנים, מנגו בננה ולימון, שוקולד מנטה מסטיק, סלסול ארוך ומתמשך של זוהר ארגוב, סולו גיטרה אינסופי של מארק קנופלר ועוד מלא דימויים שמנסים להתכתב עם הרעיון שכייף למובטל המצוי.
ואני אומר לכם אנשים טובים ואכפתיים. אתם לא טועים.
זה כל כך כייף שכל אחד חייב את זה לעצמו מדי פעם, אם הייתי יודע שאני כל כך אהנה מהכלום שאני עושה, הייתי עושה כלום כבר מזמן או בעצם לא הייתי שום דבר. שזה אותו דבר. כלום. זה פשוט נהדר.
לא אשקר, לא ארמה, לא אכזב ולא אחפש מילים נרדפות נוספות אך לעיתים יש התמודדויות לא פשוטות.
הראשונה היא, ואני יודע שקשה לדבר על זה, היא הנטישה היומיומית.
כולם מדברים על ירושלים, קרית שמונה, טבריה אבל אצלי בבית, יומיום, מתבצעת הגירה שלילית שאף אחד לא מדבר עליה ולעיתים, גם אדם קר ומחושב כמוני חש צביטה קטנה בלב כאשר כל הילדים והגברת מעדיפים להתאשפז יום יום במוסד לימודי כלשהוא במקום להישאר עם המפרנס לשעבר.
"אולי תשארו איתי יום אחד! אחד!" אני נובח לעברם "ככה אתם משאירים אותי לבד? גלמוד? ערירי? והולכים לכם אל עמל יומכם?” אני ממשיך וצועק אבל זה לא עוזר. אחד אחד הם יוצאים מהבית ופוסעים אל עבר מוסדות החינוך.
"אז אני מובטל, נו אז מה? עכשיו אני כבר לא טוב בשבילכם?”
כלום. הם מביטים אל האופק והוא מחזיר להם מבט.
"ועוד בשביל מה? אה!" אני ממשיך בשלי "בשביל איזה שיעור כפול בסטטיסטיקה והסתברות? אז הנה חדשות בשבילכם! מבחינה סטטיסטית, ההסתברות שאתם תצליחו להסתדר לבד כשתצאו, אבל באמת תצאו מהבית שלי שואפת לאפס! אפס! שמעתם?"
הם שמעו, אבל המשיכו לעבר ההסעה.
"חינוך? מה יעזור לכם חינוך אם כיבוד הורים בסיסי אתם לא עושים? וכל זה בשביל שיעור מתמטיקה? מה תעזור לכם מתמטיקה אם אתם לא לוקחים את אבא שלכם בחשבון?”
והם? מזכים אותי במבט מלא רחמים וממשיכים הלאה אל עבר הערפל הממלכתי דתי.
כל בוקר. ממצב של 6 נפשות, נותר הבית עם נפש אחת. נשמה אומללה שלא יכולה להכיל את כל הנדל"ן הזה אז היא פשוט קורסת אל הספה ורואה את כל "שובר שורות" בשבוע.
איזה כייף זה. תענוג.
ההתמודדות השניה והיותר מסובכת היא הגברת. מת עליה, כפרה עליה, עיניים של ברבור, צוואר של דוכיפת, חכמה ברמות קשות, גוף גיטרה אקוסטית. מוגברת. אבל הגברת היא הבנאדם הפעלתני ביותר עלי אדמות.
שבוע שעבר היא הזיזה לבד את הספות כדי לעשות שינוי קטן וכל זאת, מכיוון שמזמן לא שינינו משהו בבית (יומיים) ואני זורם, כל עוד היא לא משנה בעל אני אומר תודה.
וכך יוצא שבכל יום עד השעה שתיים וחצי, שעת חזרתה מהעבודה, אני מרקיב את עצמי באיזור כלשהוא בבית ורגע לפני שהדלת נפתחת אני תופס את המברג הראשון שנקרה בדרכי, מפזר מסמרים וברגים ברדיוס של מטר ממני, נעמד, מאמץ אל פניי את המבט הנחוש ביותר שיש לי ומביט אל הקיר שמולי במבט שאומר דבר אחד "קיר, אל תצחק, תתנהג כרגיל, אנחנו רק נעמוד ככה כמה דקות וזהו".
ובאמת זהו.
מסתבר שחיבוק ונשיקה לאשה שחוזרת הביתה כשיש לך מברג ביד עושים את העניין להרבה יותר רומנטי אבל הרבה יותר חשוב, הם מרככים את תחושת העשייה שלה, כמעט מבטלים אותה, הגברת רואה שבבית פורחת עשייה מבורכת ולכן אין צורך בהתערבות. עכשיו היא יכולה לנוח בשקט.
וגם אני. תודה לאל.
לאחר מספר דקות אני כבר חוזר לאיזור הנוחות שלי (מאוד פשוט לי למצוא אותו. יש שקע באותו מקום) ומדי פעם צועק בלי לשים לב
"ראית אולי ת'פלייר?" ואז קורא עיתון.
“איפה יש ג'אבקה", אלוהים יודע מה זה, קורא ספר.
“חסרה לי בוקסה של 8 מ"מ" סרטון כלבים ביוטיוב.
“יש לך מפתח צינורות?” כותב שיר הלל לאמיר חצרוני בפייסבוק.
"לפני רגע המברגה הייתה כאן!" נשפכת עליי צלחת פסטה.
"פיליפס!” קליפות של בוטנים מכסות לי את הגופיה.
וזה עובד. ואני לא. ואני מתחיל להבין שליום הולדת הבא שלה אני לא מזמין מקום בשום מסעדה, אני פשוט הולך איתה להוםסנטר ואנחנו עפים על איזו ערכת עשה זאת בעצמך והכל במבצע, בטח מבצע, כך אפילו כתוב על השלט שרק אני רואה, "קנה ערכת עשה זאת בעצמך וקבל במתנה חודש ריקבון נוסף על הספה".
ללא ספק, גם אם לא נוצר חור אחד בקיר, לא נתלה שום מדף ואף וילון לא מפזז לו ברחבי חדר כלשהוא, רק הזכרת שמות הכלים המוזרים האלה משרה רוגע פסטורלי בבית שלנו. נדמה כאילו דיבורים על כלי עבודה ליד נשים הן לפעמים כמו קריאת שירי אהבה של יהודה עמיחי.
וזה עובד. ואני לא. בדוק. את השבוע הזה צלחתי ללא קידוח אחד, ללא צביעת קיר וללא תיקון של שום נזילה, פשוט תענוג. ההספק שלי מאז אותה תובנה עלה פלאים ומאתמול כבר כמעט סיימתי עונה שלמה של ה”אשה הטובה” ואגב, סדרה נהדרת.
"אמרת משהו?”
לא כפרה, אבל אולי ראית את המפתח השוודי?
“לא מותק, אני הולכת לנוח קצת. בסדר”
בטח, בטח, יש כאן מלא ברגים ומסור.
"טוב נשמה, תעיר אותי בארבע. תודה"
אמרתי לכם, זה עובד.
לפחות זה...
