מעולם לא

תמיד, כשאני מסתובב בסמטאות שליד שוק מחנה יהודה, אני נזכר בילדות שלא הייתה לי שם.
נזכר בימים שבהם לא שיחקתי כדורגל באותן סמטאות צרות שליד בית הכנסת של הכורדים ובימים בהם לא ברחתי מנחת זרועה של רחל, השכנה המשוגעת שגרה ליד הפסאז׳.

נזכר איך מעולם, אבל מעולם לא שתיתי גזוז בקיוסק ממש ממול וחיוך עולה על פניי כשאני נזכר ברחמים, מוכר החמוצים שאף פעם לא ראיתי.

כשאני שם, בסמטאות של פעם, אני מתלהב ומספר לילדים שלי בהתרגשות "הנה! הנה! כאן! ממש כאן, ליד המתפרה של פרץ מול משפחת חדיד, מעולם לא רכבתי על קורקינט ולא קרעתי את המכנסיים שאמא כבר טילאה פעמיים. ממש כאן זה לא קרה".

האנשים שמעולם לא פגשתי, מזכירים לי כל כך הרבה דברים. איך אף פעם לא רצתי אחרי גלגל עם מקל ואיך גברת שלוש, אשתו של החייט הגידם לא צעקה עלינו.

אבל הזיכרון שאני הכי אוהב וכאילו הוא לא קרה ממש אתמול, הוא על סבתא שלי, עליה השלום, שמעולם, אבל מעולם! לא ביקשה ממני להביא לה מהשוק קישואים. כמה אחדים.
אחח. אני מת על הזכרונות שמעולם לא היו לי. כאילו זה לא קרה אתמול.