זכותי! פעם פעמיים בשנה זכותי להיות דביק וקיטשי, מה קרה? מה כבר קרה?
כמה מילים טובות? איזה מזל טוב קטן? מה יש? מה מפריע לכם? שבו בשקט רגע. תודה.
יש לה יומהולדת ולמרבה הפלא ויתרנו על שלמה ארצי, כי כמה אפשר? והלכנו על החברים של נטאשה. פס הקול של הנעורים והגיוס שלנו. של שנינו.
את זוכרת כפרה שנסענו ביום גשום? ערפילי?
כל הדרך דיברנו על מה לעזאזל אנחנו עושים בחוץ ביום גשום וערפילי, קר כאן ומסוכן לאללה.
זוכרת?
בטח שאת זוכרת. גם בארבעים. זוכרת הכל. כל ילד שהיה אצלך בגן, כל מי שפגשת בו במהלך חייך, תמונה, שם, תאריך לידה. בן אדם של אנשים. אוהבת אדם.
האשה שהליכה איתה ברחוב הופכת לאירוע. כל מטר שלום ומה נשמע, חיבוקים ונשיקות, ממש קמפיין לראשות העיר.
רק שבוע שעבר היא קראה לאיזה גונזיל ברחוב ״נחום! לא אומרים שלום? מה שלומך?!״
אני כבר חישבתי דרכי מילוט ומה לספר לשוטרים ואז (קול בס עמום) ״הגננת אפרת, מה העניינים?״
והיא ״איך גדלת?!!״ ואני? מתחבא מאחוריה. גדל? זה גדל? זה מפלץ הוא עוד רגע יאכל אותנו! הוא בטח אכל את הסיד מהקירות של הגן. בגללו עשית שיפוץ ב 2002! וככה זה ממשיך עד הגונזיל הבא.
עשיתי בשכל שקניתי כרטיסים לנטאשה, בפורטיס היא נרדמה, בתומר יוסף היא הייתה אדישה ובאלג׳יר היא כמעט התעלפה. עכשיו היא רוקדת ושרה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה, בתיאטרון ירושלים כשאני עם מדים.
בדיוק כמו לפני. רק יותר טוב. וגם היום כפרה, אם זה בעיר ללא איש או שיר ללא סוף, אם זה רעש או שקט רע או טוב, היום ופעם, אור וחושך, תביני כפrה, יש בזה טוב ששנינו אני ואת, ביחד.
ארקדי, חכה שניה עם הפסנתר, תן להשחיל מילה. ספסיבה.
היא זוכרת הכל וגם זוכרים אותה. הגננת הכי טובה במזרח התיכון. זאת שבשבילה משפחות עושות ילדים כדי שיהיו עוד שנה בגן שלה.
זאת שגם בארבעים אין לה קול של גננת. היפה הזאת, שלא מבינה למה אומרים לה שהיא יפה.
האמא הזאת שכל יום חוץ מארבעה ילדים מוצאת זמן בערב לעוד ילדים שצריכים אותה.
החברה הזאת שתמיד אפשר לסמוך עליה. שיש ממנה לכולם.
האשה. שלי. שאני אוהב. שבדקה אחת שפויה איתה אפשר לראות מלאכים בשמי העיר הזאת.
ככה, מול כולם, דביק וקיטשי כי אלוהים, גם אחרי ארבעים ולעוד ארבעים לפחות, לא מוותר עלינו.
עדיין.
כמה מילים טובות? איזה מזל טוב קטן? מה יש? מה מפריע לכם? שבו בשקט רגע. תודה.
יש לה יומהולדת ולמרבה הפלא ויתרנו על שלמה ארצי, כי כמה אפשר? והלכנו על החברים של נטאשה. פס הקול של הנעורים והגיוס שלנו. של שנינו.
את זוכרת כפרה שנסענו ביום גשום? ערפילי?
כל הדרך דיברנו על מה לעזאזל אנחנו עושים בחוץ ביום גשום וערפילי, קר כאן ומסוכן לאללה.
זוכרת?
בטח שאת זוכרת. גם בארבעים. זוכרת הכל. כל ילד שהיה אצלך בגן, כל מי שפגשת בו במהלך חייך, תמונה, שם, תאריך לידה. בן אדם של אנשים. אוהבת אדם.
האשה שהליכה איתה ברחוב הופכת לאירוע. כל מטר שלום ומה נשמע, חיבוקים ונשיקות, ממש קמפיין לראשות העיר.
רק שבוע שעבר היא קראה לאיזה גונזיל ברחוב ״נחום! לא אומרים שלום? מה שלומך?!״
אני כבר חישבתי דרכי מילוט ומה לספר לשוטרים ואז (קול בס עמום) ״הגננת אפרת, מה העניינים?״
והיא ״איך גדלת?!!״ ואני? מתחבא מאחוריה. גדל? זה גדל? זה מפלץ הוא עוד רגע יאכל אותנו! הוא בטח אכל את הסיד מהקירות של הגן. בגללו עשית שיפוץ ב 2002! וככה זה ממשיך עד הגונזיל הבא.
עשיתי בשכל שקניתי כרטיסים לנטאשה, בפורטיס היא נרדמה, בתומר יוסף היא הייתה אדישה ובאלג׳יר היא כמעט התעלפה. עכשיו היא רוקדת ושרה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה, בתיאטרון ירושלים כשאני עם מדים.
בדיוק כמו לפני. רק יותר טוב. וגם היום כפרה, אם זה בעיר ללא איש או שיר ללא סוף, אם זה רעש או שקט רע או טוב, היום ופעם, אור וחושך, תביני כפrה, יש בזה טוב ששנינו אני ואת, ביחד.
ארקדי, חכה שניה עם הפסנתר, תן להשחיל מילה. ספסיבה.
היא זוכרת הכל וגם זוכרים אותה. הגננת הכי טובה במזרח התיכון. זאת שבשבילה משפחות עושות ילדים כדי שיהיו עוד שנה בגן שלה.
זאת שגם בארבעים אין לה קול של גננת. היפה הזאת, שלא מבינה למה אומרים לה שהיא יפה.
האמא הזאת שכל יום חוץ מארבעה ילדים מוצאת זמן בערב לעוד ילדים שצריכים אותה.
החברה הזאת שתמיד אפשר לסמוך עליה. שיש ממנה לכולם.
האשה. שלי. שאני אוהב. שבדקה אחת שפויה איתה אפשר לראות מלאכים בשמי העיר הזאת.
ככה, מול כולם, דביק וקיטשי כי אלוהים, גם אחרי ארבעים ולעוד ארבעים לפחות, לא מוותר עלינו.
עדיין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה