אז אני עומד לי על המדרכה, ככה לתומי, מתבונן בקשת, קשת יפה הייתה, כל צבעי הקשת היו בה, עומד. מתבונן. בורדו לא היה. גם אופוויט, טורקיז לא ראיתי, אבל באמת ממש צבעונית ותוך כדי שאני עומד עברה מכונית וספלאש, העבירה את כל השלולית עליי. מבנאדם יבש הפכתי לסמרטוט. מוצף ברגשות נקם ומים, רטוב עד לציצי עצמותיי התחלתי לקלל את הנהג, את אימו, את היקום ואת החורף ואת הסתיו ואת האביב ואת מה שעכשיו. עד שפתאום קלטתי שאני מקלל את אמא טבע ואמא טבע בתכלס לא עשתה לי כלום, גם החורף, גם הוא לא עשה לי כלום. זאת לא אשמתו. הוא עושה מה שמצפים ממנו. הוא מוריד גשמים. הוא נותן בשלכת והוא אפילו, יאמר לזכותו, מתריע לפני. הוא שולח נחניאלי מראש, כמה שבועות, שאומר לנו ״ היי תקשיבו, עוד מעט מגיע חורף ציף״ במילים האלו! הוא גם מנומס, יש לו סינר כדי לא להתלכלך כשהוא אוכל גרגירים ועושה אהבה עם גברת נחניאלית על קו מתח גבוה, בזזזזז, התחשמל. חבל. בקיצור, החורף דווקא בסדר, עושה מה שמצפים ממנו, אפילו מודיע מראש, ורק אחר כך שוטף פלוס שלושים. זאת לא אשמתו, החורף הוא חורף. רק אנחנו מופתעים כל פעם מחדש שאנחנו מתרטבים. יהודים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה