האחים בראדרס

רותי וריטה

אמא, אז אולי תספרי לנו שוב את הסיפור על חיים וריטה? מזמן לא סיפרת לנו.

"אבל אתם מכירים אותו בעל פה כבר?”

אבל כשאת מספרת זה אחרת, נו בבקשה?

"אוקיי, אבל זה רק בגלל שאתם ילדים סבירים יחסית. אז אל תעופו על עצמכם. אוקיי? אז ככה:

חיים הוניגמן, אחיין של הוניגמן, זה מאפנת הוניגמן, אז ההורים שלו, אלברט ועדנה, גם הם הוניגמן כמובן, קלטו שהוניגמן עצמו, זה מאפנת הוניגמן עושה ארגזים של כסף מקצת בד וכישרון שמוטל בספק והחליטו גם הם להיכנס לטקסטיל ולכן הקימו בוטיק מהמם באשקלון בתשע עשרה אצבעותיהם, לעדנה הייתה חסרה אחת, איבדה אותה בתאונת שימורים בטיול שנתי במוחרקה בכיתה יא' כשניסתה לפתוח קופסת תירס עם סכין אל-חלד של "נעמן", מהימים הראשונים של "נעמן" שעוד למדו איך לעשות סכינים.

לבוטיק הם קראו "רותי וריטה" על שם שתי האחיות שלו, של חיים הוניגמן, אחת רותי והשניה, ובכן, ריטה. שתיהן מכורח הנסיבות גם היו הוניגמן אבל רותי התחתנה והיום היא הוניגמן-שפירא וריטה? ריטה זה סיפור אחר.

ריטה, כשהייתה בכיתה יא' יצאה לטיול שנתי במוחרקה. עדנה התנגדה בכל תוקף לטיול הזה, הריח לה לא טוב כל העניין, הרגישה שהגורל מתכנן לעשות לה קטע מסריח ורצתה להחזיר מלחמה שערה, אבל ריטה התעקשה ואלברט אמר לה לעזוב את העניין של הגורל, אמר לה שהגורל אין לו זמן לעשות עלינו עוד סיבוב ושתיתן לילדה ללכת למוחרקה עם החברים שלה. אבל הגורל פחות התחבר למה שאלברט אמר ובא לעשות סיבוב הופעות נוסף וריטה, גם היא, ואפילו קצת יותר, איבדה 3 אצבעות ביד שמאל ועוד אצבע אחת וטיפה בוהן ביד ימין בתאונת שימורים. לא למדה מניסיון העבר ומסיפורי הזוועה של אמא וניסתה לפתוח מלפפון בחומץ עם לדרמן מזוייף, שדוד שלה ברוך, קנה לה בשוק הקטן שבפסאג', איפה שהיה אפשר למצוא הכל, מצרור מפתחות עד לצרור פטרוזיליה, ה"עלי אקספרס"של ימי פעם באשקלון וכל הכיתה, מיד אחרי תאונת השימורים דור ב', תוך כדי שאספו אצבעות במוחרקה, צחקו עליה שלא מספיק שהיא אוכלת מלפפונים בחומץ ולא במלח, כמו כל בן תמותה בר דעת, גם הלכו לה על זה 4 אצבעות וטיפה בוהן.

פייר את רינה זה קצת פחות הצחיק כל עניין האיסוף והתוכחה אז ההורים, כדי לעודד את רוחה, שינו את השם של הבוטיק מ"בוטיק חיים" ל"בוטיק רותי וריטה" וזה ביאס אותו, את חיים, הוא טען טיעון כרונולוגי מוצק שהוא הבכור ויכלו בשקט להוסיף גם את השם שלו לבוטיק אבל אלברט ועדנה פחות התחברו לרעיון וטענו ש"רותי וריטה"אלה שמות צעירים וקליטים וחיים זה משהו כללי שאפשר להשתמש בהקשרים שונים שמרמזים לפעמים, רחמנא לצלן, על ההיפך.

בקיצור ילדים, אלברט ועדנה אמרו לחיים שהטיעון שלו לא תופס בתחום הטקסטיל וחוץ מזה, ואת זה לא רצו להגיד לו בקול, שחיים, למרות הדופק התקין שלו, לא היה הבחור הכי חי בשכונה.

חיים הוניגמן אמנם לא שמע את הסוף אבל לא ויתר וצעק להם "אתם נתתם לי את השם הזה!! אתם! עכשיו אתם נזכרים שזה לא תופס בטקסטיל? עכשיו?!!” ואכן, בסופו של דבר, כמחווה לכרונולוגיה הם קראו לתא מדידה אחד מבין שניים שהיו בבוטיק "חיים" ולתא המדידה השני הם קראו "שושנה דמארי" סתם כי כי אלברט היה מטורף על שושנה דמארי.

לאלברט ועדנה לא היה פשוט בכלל, פחות בגלל חיים ויותר בגלל ריטה שישבה כל היום בבוטיק ודיברה את עצמה לדעת, אפילו לא שידרה מראית עין של עזרה. לא קיפלה. לא ניקתה. לא עשתה אבק. לא עבדה בקופה. אפילו שחור לא הכינה לאלברט שאהב את השחור שלו חזק ובלתי מתפשר וכשהיה יוצא לעשן היה אומר לה "ריטלה, נשמה שלי, עיניים של ברבור, למה לא תכיני לאבא איזה שחור גרושות חזק כזה? ככה כפית גדושה של קפה, חודש שביעי שמיני כזה ובלי סוכר, אה ריטלה?"

אבל ריטה רק בחנה עוברים ושבים ולעסה את המסטיק שלה ואת המח של האנשים שעוד הגיעו לבוטיק ומדי פעם הייתה יוצאת לאכול. אכלה רק טרי ורק אצל חזי, לא התקרבה לחמוצים, כל דבר שהזכיר לה שימורים לא התקרבה אליו. שנאה את פסח. שנאה את הפרסומת של דפי זהב וחיים? חיים לא התקרב לבוטיק. רק כשהגיע לביקור שמע מההורים ומחברים שמאז שקראו לתא "חיים" המכירות צנחו, שמע מהם שהלקוחות לא נכנסים ל"חיים" כי זאת אומרת שב"חיים" היא שמנה ומשום מה ב"דמארי" זה יושב עליה פיקס ואחרת טוענת שחיים עושה אותה גמדה ולא שזופה. ושמע גם, שעד שמגיעים לקוחות, התור ל"דמארי" ארוך וחיים תמיד נשאר פנוי. עד שפגש את דיקלה, מאשדוד, שבגלל שלא הכירה את הסיפור על הבוטיק והתאים, השאירה את הדעות הקדומות בצומת עד הלום ואהבה את חיים אהבת נפש וחיים אהב אותה לא פחות.

יום אחד, כשריטה יצאה לאכול סלט אצל חזי במרכז המסחרי (זאת אומרת שוב לאכול ושוב אצל חזי ושוב במרכז המסחרי) אלברט אמר לעדנה שכל הרעיון הזה של תאי מדידה עם שמות לא עושה טוב לאף אחד. תראי איך שחיים עזב בכעס ותראי את ריטה, יושבת ולא עושה כלום. כבר בת 30 ולא יצאה עם אף אחד אף פעם. מה יהיה איתה? רותי כבר עם ילדים וריטה רק בוהה. אפילו חיים, שיהיה בריא, עם דיקלה.

מה יהיה עם ריטה? המשיך אלברט, היא יכולה להמשיך להאשים את האצבעות שאין לה עד מחר בבוקר, אבל זה כבר מוגזם. אני מרגיש עדנה, שהבוטיק, חוץ מלהלביש חצי אשקלון הפשיט את הנשמה של חיים וריטה והנשמה שלהם, אלוקים יודע איך, רכה כמו מרגרינה.

עדנה ענתה לו ששמות של תאי מדידה לא משנים גורל של אנשים. שהגורל נמצא בידיים שלנו והנשמה כמה שמפשיטים אותה יודעת להתכסות יופי יופי. אבל אלברט התעקש וענה שאם זה לא יועיל זה בטח לא יזיק וכשריטה חזרה מהסלט אצל חזי במרכז המסחרי הם לא סיפרו לה כלום אבל למחרת כשהגיעה כבר לא היו שמות על תאי המדידה והתור, שתמיד התארך מול "דמארי", כבר לא היה שם ובמקומו היו 2 תורים קצרים מול 2 תאי מדידה בלי שם.

אלברט שבדיוק נשען על הקרוסלה של המכנסי גברים, ראה את ריטה מסתכלת על התאים ואמר לה "לא טוב כל השמות האלה. תא מדידה זה תא מדידה. מטר על מטר, קולב ומראה. היה צריך את השינוי הזה" ריטה לא אמרה כלום, יצאה החוצה והתיישבה ליד הערימה של הנעלי בית שבכניסה. אלברט יצא אחריה, הדליק סיגריה ואמר לה, כמו כל בוקר, "ריטלה, נשמה שלי, עיניים של ברבור, למה לא תכיני לאבא איזה שחור גרושות חזק כזה? ככה כפית גדושה של קפה, חודש שביעי שמיני כזה ובלי סוכר, אה ריטלה? זה יכול לשבת לי טוב עם הסיגריה עכשיו" ריטה הסתכלה על אלברט והפעם חייכה משום מה ואז קמה..."

(דפיקה בדלת)

"רואי לך תפתח" אבל אמא תסיימי רגע את הסיפור.

"נו רואי, לך תבדוק רגע, צריך להגיע לי משהו"

(שלום, זה הבית של ריטה וחזי?)

כן.

(יש לי משלוח, מישהו מהם נמצא?)

כן, רק רגע.

אמא!

בשבילך!

פלפולי עניות

וכשלירן אמר ליוסי, בשיעור האחרון, שזאת מצוה לאכול בשר ולענג את הגוף שלנו במאכלים טובים מן החי כי הרי לנו הם נועדו יוסי ענה לו שאולי זה נכון ואולי לא, אבל מתוך בית המדרש המצוחצח והלבן אי אפשר לקבוע בימינו שום דבר שקשור למצוות צער בלי חיים. אי אפשר להבין באמת את העוול. את גודל הזוועה.

מתוך לובן בית המדרש הממוזג והנעים, יוסי המשיך, אפשר רק להמשיך ולפלפל את עצמנו לדעת ולהגיד ש"לנו הם נועדו" ולכן כשר ואני אומר לך, המשיך יוסי, ש-אל מול כל פלפול שמובא בשם חז"ל של אז, לפני פרוץ הזוועות הגדולות, יש תמונה של מכונת גריסה שאליה נשפכים בעלי חיים בהמוניהם כי נולדו זכרים או פגומים. מול כל חידוש שיחודש בשם ר' יהושע יש 27 אלף אפרוחים שנגרסים, נחנקים או מחושמלים בכל יום בגלל שאין מה לעשות איתם. ואני תכלס, פייר, אמר יוסי, אפרוחים הם לא אחד מתחביביי, אבל נראה לי מטורף כל עניין המוות ההמוני הזה.

אל מול כל תשובה מראשונים ואחרונים שמוכיחים את צדקתו המוחלטת של המחדש יש משלוחים חיים של עגלים וכבשים שתקועים חודש באונייה ללא מים ואוכל, מתבוססים עד צוואר בהפרשות של עצמם כדי שהבשר ישחט בארץ ויהיה טרי וטוב. מול כל פלפול יש בעל חיים שסובל. סבל ממש. לא בקטנה.

מול כל מדרש מעורר השראה שמוכיח שבעלי החיים זוכים לעליית מדרגה בעזרת בליסתו חסרת הרסן של האדם יש את פרקטיקת קיטום המקורים המהממת. יש את חשמול הלולים ההמוני אחרי שנתיים של הטלה כי התחילו להטיל פחות.

מול כל פלפול מלא חכמה יש את כלובי הסוללה ואת בעלי החיים ש"חיים" בה במשך שנתיים בלי יכולת לעמוד או לפרוש כנפיים כדי שיטילו 300 ביצים בשנה ולא 30 (יוסי עשה מרכאות ככה באוויר כשאמר חיים).

מול כל טיעון או פסיקה משולחן ערוך יש ליבון מספר. יש הרעבה של שבוע כדי שהתרנגולת תטיל יותר ביצים.

מול כל טיעון שמוכיח בעזרת ממבו ג'מבו הלכתי שלא מדובר ב"מסייע לדבר עבירה" ואין כל עניין של "לפני עיוור" יש מציאות עגומה של גיהינום עלי אדמות. יש עגל שמופרד מאימו תוך כדי שהיא מלקקת ממנו את נוזלי רחמה ומוכנס לתוך כלוב בגודל מידותיו בכדי שלא יזוז כל(!) ימי חייו הקצרים כדי שיהיה ראוי למסעדות גורמה ב"כשרות" מהודרת. גם כאן יוסי עשה מרכאות באוויר עם האצבעות כשאמר כשרות.

מול כל טיעון מגובה בברייתא, המשיך, יש השמדה המונית של בעלי חיים בקצף. פרקטיקה משגעת לגמרי. מכניסים צינורות ענק ללול ומזרימים קצף ככה שבסופו של דבר זה הופך למסיבת קצף ענקית עם עשרות אלפי תרנגולות מתות בערימות. רחוק מהעין ומבית המדרש הנקי והמחוטא שלנו.

מול כל פסוק מספר ויקרא שמובא בשם אכילת בשר בימינו, יש סרטון של הפרדת עגל מאימו מיד לאחר ההמלטה.

מול כל פלפול מהמם של תלמיד חכם שיושב איתנו בבית מדרש הממוזג הזה יש תמונה שמראה מציאות נוראית.

תבין, אמר יוסי, מתוך בית המדרש שלנו המואר באור יקרות אי אפשר לראות את החושך שבחוץ. מתוך לובן בית המדרש המצוחצח לא ניתן להבין את הלכלוך ואת הזוהמה שאנחנו אחראים לה. מתוך הסטריליות הזאת של בית המדרש אי אפשר לראות, גם לא ביום טוב, את העוון הגדול והכי מדהים בעיניי, הוסיף יוסי, זה העניין שקירות בתי המטבחיים ופועלם של המתעללים השיטתיים שקופים היום לכל דורש, ויש הרבה כאלה שדורשים לדעת ולעשות שינוי וכבר הפילו את הקירות של עצמם, ואילו קירות בתי המדרש אטומים כל כך וציניים כל כך למראה השיטה והסבל וזה נראה, יוסי אמר, שככל שמתרבות העדויות ונערמות התמונות, עוד שכבת בידוד אטומה למציאות מודבקת על הקירות של בית המדרש.

אני אומר לך לירן, יוסי אמר, מתוך לובן בית המדרש אפשר להתפלפל וזהו, להתפלפל ולבצע את הבחירות שלנו. לבחור במצוות כאלה ולוותר על אחרות. להפוך הכל לעניין של סדרי עדיפויות. שבת כן, "טעים לי" לא. תפילת מנחה כן. עגל בכלוב קטן בגודל מידותיו בכדי שלא יזוז ויהיה רך וטעים לא. עניין של בחירת מצוות. בחירה בנוחות ובמתאים לי. בחירה בנוחות ובמצוות שאליהן החרד לדבר ה' מחובר יותר.

אנחנו ממלאים כרסנו בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים ובצער בעלי חיים. בוחרים מצוות.

מתפלפלים על קל וחומר אבל מתעלמים מהעובדה שמול כל קל וחומר יש פרקטיקות שהשטן ברא. ש-אל מול כל גזירה שווה יש רוע צרוף. ש-אל מול כל שמא יש אשכרה.

אנחנו מבינים שזה כולה פלפולים שנועדו להרחיק מן הבחירה האמיתית והנכונה, הוא אמר, אבל בכל זאת ממשיכים בזה, סך הכל פלפולים שנועדו להצדיק את הבחירה ב"טעים לי". פלפולי עניות.

פלפולים שנועדו להרחיק מעצמנו את הבחירה הברורה בין טוב ורע, פלפולים שיעזרו לנו להתעלם מהעובדה שהכסף שלנו, שממלא עגלות בסופר בחלב סבל, סטייק עגל ושאר "מעדנים" הוא זה שמניע את גלגלי המכונות שהשטן בכבודו ובעצמו ברא.

ולא, אמר יוסי, אני לא חושש בכלל שאם נפסיק לתמוך בתעשיית הסבל הזאת אנחנו נעלה את בעלי החיים לדרגת אנוש. לא, ממש לא חושש מזה, אני לא מפחד שנגיע למצב של "זובחי אדם עגלים ישקון" ממש לא. כי זה פחות נוגע לבעלי החיים ויותר נוגע אליי, אלינו. בעלי החיים ישארו בעלי חיים והבהמות ישארו בהמות, לא יעלו לשום דרגה, רק את עצמי אני רוצה לעלות מדרגה. אל מעל כל הזוועות האלה. רק את עצמי. לעלות לדרגת אדם. לפחות.

שקע

(ארלוזורוב, תחנת אוטובוס)
״שקע״
מה?
״שקע שקע״ אמר לי בלי טיפת אדישות איש עם מבטא ערבי כבד, שנעמד לידי בתחנה עם ידיים בכיסים, וסימן לי עם הראש לכיוון קטע כביש שהתפרק.
כן, שקע שקע. עניתי.
״זה מהמים״ הוא שיער, בודק את השקע הטרי בעיניים חוקרות שהציצו מבעד לכובע צמר שחור.
גשם, אמרתי, אתמול התפוצץ פה ענן, הפיל כל מה שיש לו במכה אחת.
״בלילה בטח״
לא, חמש בצהריים הגעתי כבר היה אפשר לשחות.
״שלוליות שלוליות?״
כמו בסחנה, לא ראיתי כביש.
״מה? ים היה פה?״
כן.
״בצהריים כבר?״
בצהריים כבר.
״מוזר, זה גשם של לילה זה, יורד כשלא רואים אותו״
אשכרה.
״זה של הבוקר עושה טובה שמוריד, של הצהריים מוריד יפה אבל הגשם של הלילה זה אללה יוסטור, לא עושה הנחות אבל לפחות מתחשב באנשים זה, יודע שגם מטריה ארבע מטר לא תעזור פה אז דופק רק את העובדים של הלילה, אלה מהעיתונים והמפעלים, אלה שעובדים בחושך שלא יראו אותם שהם מרוויחים כלום בקושי. שאף אחד לא אכפת להם אם נרטבים או לא, שנרטבים יותר מהשפריצים של הנהגי מוניות מאשר הגשם, שנרטבים גם מהשמיים וגם מהארץ. מכל כיוון הם חוטפים, זה גשם של לילה זה. גם שם ירד?״ סיים והצביע לכביש ממול.
גם.
״ושם?״ הצביע אל החניה מאחורינו.
אפילו.
״אז בטח שגם פה ירד. שקע שקע זה.״
שקע שקע.

ניידת של משטרת התנועה הגיעה וחסמה את השקע, פולטת מהחום המרדים שלה שוטרת מנומנמת ושוטר הלום שינה שנעמדו והתחילו לצלם את השקע, חוסמים את הנתיב השקוע כדי שלא ידפוק עוד אוטובוס כמו זה של "קווים" שהלך לו הגלגל השמאלי. מסביבי בתחנה מתחיל דיון על מהות התיקון. כולם בתחבורה הציבורית הופכים להיות בשלב מסויים קבלני תשתיות. יודעים בדיוק איזה מילוי צריך ומאיפה לחפור. מדמיינים כבר את הפקקים שיהיו על אחד הצירים המרכזיים בארץ כשיתחילו העבודות. קור כלבים בשעה הזאת, גם בתל אביב וכל מילה שיוצאת נישאת על אדי חום של הבל פה. מתאדה בשקט של ארלוזורוב שעדיין ישן. מתנפצת על הקירות המלוכלכים והישנים של דירות קטנות שעולות מיליונים.

"זה שקע שקע, יצטרכו לעשות איתו משהו"
יתקנו.
"צריך להביא עובדים, חול, זפת ולעשות כמה שכבות שלא ידפוק אותנו עוד פעם הגשם"
יביאו, עניתי, ואפילו קצת הערכתי את האכפתיות של האיש עם הידיים בכיסים. איך הפך את הכביש לחלק ממנו. למשהו שאכפת לו ממנו. איך הוא דואג שלא ישקע שוב. שלא יבוא שקע חדש וישאב לתוכו חלקים של כביש.
"משום מקום הם מגיעים השקעים האלה"
גשם גשם ירד. תאמין לי. ערימות של מים.
"מלמטה הם מגיעים, כמו גנבים, בלי שאף יראה. באים ומושכים חלקים. פעם של כביש, פעם של מדרכה. כל פעם חלק אחר"
כן, הנהנתי. תכלס.
"וכל אחד והשקע שלו. כל אחד והחלק שנמשך למטה, בלי לראות, בהפתעה. צלילה חופשית. רגע אחד למעלה ורגע אחר כך שקע"
וואלה.
״צריך לסדר ניקוז״
לא יעזור ניקוז לכמות כזאת, אמרתי לו, התפוצץ פה ענן, בפעם אחת הפיל הכל, רק ניקוז מן אללה יעזור.
״בטח מן אללה. אם מפזר במכה אחת לך תאסוף אחר כך. שקע שקע זה.״
אמר והלך עם הידיים בכיסים עדיין ועיניים שבקושי מציצות מבעד לכובע צמר אל התחנה הסמוכה, משאיר אותי עם מה שפיזר, נייידת משטרה ושתי סבתות על ארלוזורוב.
"שקע" שמעתי אותו אומר לבחור בתחנה ליד.
מה?
"שקע שקע זה"