האחים בראדרס

רותי וריטה

אמא, אז אולי תספרי לנו שוב את הסיפור על חיים וריטה? מזמן לא סיפרת לנו.

"אבל אתם מכירים אותו בעל פה כבר?”

אבל כשאת מספרת זה אחרת, נו בבקשה?

"אוקיי, אבל זה רק בגלל שאתם ילדים סבירים יחסית. אז אל תעופו על עצמכם. אוקיי? אז ככה:

חיים הוניגמן, אחיין של הוניגמן, זה מאפנת הוניגמן, אז ההורים שלו, אלברט ועדנה, גם הם הוניגמן כמובן, קלטו שהוניגמן עצמו, זה מאפנת הוניגמן עושה ארגזים של כסף מקצת בד וכישרון שמוטל בספק והחליטו גם הם להיכנס לטקסטיל ולכן הקימו בוטיק מהמם באשקלון בתשע עשרה אצבעותיהם, לעדנה הייתה חסרה אחת, איבדה אותה בתאונת שימורים בטיול שנתי במוחרקה בכיתה יא' כשניסתה לפתוח קופסת תירס עם סכין אל-חלד של "נעמן", מהימים הראשונים של "נעמן" שעוד למדו איך לעשות סכינים.

לבוטיק הם קראו "רותי וריטה" על שם שתי האחיות שלו, של חיים הוניגמן, אחת רותי והשניה, ובכן, ריטה. שתיהן מכורח הנסיבות גם היו הוניגמן אבל רותי התחתנה והיום היא הוניגמן-שפירא וריטה? ריטה זה סיפור אחר.

ריטה, כשהייתה בכיתה יא' יצאה לטיול שנתי במוחרקה. עדנה התנגדה בכל תוקף לטיול הזה, הריח לה לא טוב כל העניין, הרגישה שהגורל מתכנן לעשות לה קטע מסריח ורצתה להחזיר מלחמה שערה, אבל ריטה התעקשה ואלברט אמר לה לעזוב את העניין של הגורל, אמר לה שהגורל אין לו זמן לעשות עלינו עוד סיבוב ושתיתן לילדה ללכת למוחרקה עם החברים שלה. אבל הגורל פחות התחבר למה שאלברט אמר ובא לעשות סיבוב הופעות נוסף וריטה, גם היא, ואפילו קצת יותר, איבדה 3 אצבעות ביד שמאל ועוד אצבע אחת וטיפה בוהן ביד ימין בתאונת שימורים. לא למדה מניסיון העבר ומסיפורי הזוועה של אמא וניסתה לפתוח מלפפון בחומץ עם לדרמן מזוייף, שדוד שלה ברוך, קנה לה בשוק הקטן שבפסאג', איפה שהיה אפשר למצוא הכל, מצרור מפתחות עד לצרור פטרוזיליה, ה"עלי אקספרס"של ימי פעם באשקלון וכל הכיתה, מיד אחרי תאונת השימורים דור ב', תוך כדי שאספו אצבעות במוחרקה, צחקו עליה שלא מספיק שהיא אוכלת מלפפונים בחומץ ולא במלח, כמו כל בן תמותה בר דעת, גם הלכו לה על זה 4 אצבעות וטיפה בוהן.

פייר את רינה זה קצת פחות הצחיק כל עניין האיסוף והתוכחה אז ההורים, כדי לעודד את רוחה, שינו את השם של הבוטיק מ"בוטיק חיים" ל"בוטיק רותי וריטה" וזה ביאס אותו, את חיים, הוא טען טיעון כרונולוגי מוצק שהוא הבכור ויכלו בשקט להוסיף גם את השם שלו לבוטיק אבל אלברט ועדנה פחות התחברו לרעיון וטענו ש"רותי וריטה"אלה שמות צעירים וקליטים וחיים זה משהו כללי שאפשר להשתמש בהקשרים שונים שמרמזים לפעמים, רחמנא לצלן, על ההיפך.

בקיצור ילדים, אלברט ועדנה אמרו לחיים שהטיעון שלו לא תופס בתחום הטקסטיל וחוץ מזה, ואת זה לא רצו להגיד לו בקול, שחיים, למרות הדופק התקין שלו, לא היה הבחור הכי חי בשכונה.

חיים הוניגמן אמנם לא שמע את הסוף אבל לא ויתר וצעק להם "אתם נתתם לי את השם הזה!! אתם! עכשיו אתם נזכרים שזה לא תופס בטקסטיל? עכשיו?!!” ואכן, בסופו של דבר, כמחווה לכרונולוגיה הם קראו לתא מדידה אחד מבין שניים שהיו בבוטיק "חיים" ולתא המדידה השני הם קראו "שושנה דמארי" סתם כי כי אלברט היה מטורף על שושנה דמארי.

לאלברט ועדנה לא היה פשוט בכלל, פחות בגלל חיים ויותר בגלל ריטה שישבה כל היום בבוטיק ודיברה את עצמה לדעת, אפילו לא שידרה מראית עין של עזרה. לא קיפלה. לא ניקתה. לא עשתה אבק. לא עבדה בקופה. אפילו שחור לא הכינה לאלברט שאהב את השחור שלו חזק ובלתי מתפשר וכשהיה יוצא לעשן היה אומר לה "ריטלה, נשמה שלי, עיניים של ברבור, למה לא תכיני לאבא איזה שחור גרושות חזק כזה? ככה כפית גדושה של קפה, חודש שביעי שמיני כזה ובלי סוכר, אה ריטלה?"

אבל ריטה רק בחנה עוברים ושבים ולעסה את המסטיק שלה ואת המח של האנשים שעוד הגיעו לבוטיק ומדי פעם הייתה יוצאת לאכול. אכלה רק טרי ורק אצל חזי, לא התקרבה לחמוצים, כל דבר שהזכיר לה שימורים לא התקרבה אליו. שנאה את פסח. שנאה את הפרסומת של דפי זהב וחיים? חיים לא התקרב לבוטיק. רק כשהגיע לביקור שמע מההורים ומחברים שמאז שקראו לתא "חיים" המכירות צנחו, שמע מהם שהלקוחות לא נכנסים ל"חיים" כי זאת אומרת שב"חיים" היא שמנה ומשום מה ב"דמארי" זה יושב עליה פיקס ואחרת טוענת שחיים עושה אותה גמדה ולא שזופה. ושמע גם, שעד שמגיעים לקוחות, התור ל"דמארי" ארוך וחיים תמיד נשאר פנוי. עד שפגש את דיקלה, מאשדוד, שבגלל שלא הכירה את הסיפור על הבוטיק והתאים, השאירה את הדעות הקדומות בצומת עד הלום ואהבה את חיים אהבת נפש וחיים אהב אותה לא פחות.

יום אחד, כשריטה יצאה לאכול סלט אצל חזי במרכז המסחרי (זאת אומרת שוב לאכול ושוב אצל חזי ושוב במרכז המסחרי) אלברט אמר לעדנה שכל הרעיון הזה של תאי מדידה עם שמות לא עושה טוב לאף אחד. תראי איך שחיים עזב בכעס ותראי את ריטה, יושבת ולא עושה כלום. כבר בת 30 ולא יצאה עם אף אחד אף פעם. מה יהיה איתה? רותי כבר עם ילדים וריטה רק בוהה. אפילו חיים, שיהיה בריא, עם דיקלה.

מה יהיה עם ריטה? המשיך אלברט, היא יכולה להמשיך להאשים את האצבעות שאין לה עד מחר בבוקר, אבל זה כבר מוגזם. אני מרגיש עדנה, שהבוטיק, חוץ מלהלביש חצי אשקלון הפשיט את הנשמה של חיים וריטה והנשמה שלהם, אלוקים יודע איך, רכה כמו מרגרינה.

עדנה ענתה לו ששמות של תאי מדידה לא משנים גורל של אנשים. שהגורל נמצא בידיים שלנו והנשמה כמה שמפשיטים אותה יודעת להתכסות יופי יופי. אבל אלברט התעקש וענה שאם זה לא יועיל זה בטח לא יזיק וכשריטה חזרה מהסלט אצל חזי במרכז המסחרי הם לא סיפרו לה כלום אבל למחרת כשהגיעה כבר לא היו שמות על תאי המדידה והתור, שתמיד התארך מול "דמארי", כבר לא היה שם ובמקומו היו 2 תורים קצרים מול 2 תאי מדידה בלי שם.

אלברט שבדיוק נשען על הקרוסלה של המכנסי גברים, ראה את ריטה מסתכלת על התאים ואמר לה "לא טוב כל השמות האלה. תא מדידה זה תא מדידה. מטר על מטר, קולב ומראה. היה צריך את השינוי הזה" ריטה לא אמרה כלום, יצאה החוצה והתיישבה ליד הערימה של הנעלי בית שבכניסה. אלברט יצא אחריה, הדליק סיגריה ואמר לה, כמו כל בוקר, "ריטלה, נשמה שלי, עיניים של ברבור, למה לא תכיני לאבא איזה שחור גרושות חזק כזה? ככה כפית גדושה של קפה, חודש שביעי שמיני כזה ובלי סוכר, אה ריטלה? זה יכול לשבת לי טוב עם הסיגריה עכשיו" ריטה הסתכלה על אלברט והפעם חייכה משום מה ואז קמה..."

(דפיקה בדלת)

"רואי לך תפתח" אבל אמא תסיימי רגע את הסיפור.

"נו רואי, לך תבדוק רגע, צריך להגיע לי משהו"

(שלום, זה הבית של ריטה וחזי?)

כן.

(יש לי משלוח, מישהו מהם נמצא?)

כן, רק רגע.

אמא!

בשבילך!

פלפולי עניות

וכשלירן אמר ליוסי, בשיעור האחרון, שזאת מצוה לאכול בשר ולענג את הגוף שלנו במאכלים טובים מן החי כי הרי לנו הם נועדו יוסי ענה לו שאולי זה נכון ואולי לא, אבל מתוך בית המדרש המצוחצח והלבן אי אפשר לקבוע בימינו שום דבר שקשור למצוות צער בלי חיים. אי אפשר להבין באמת את העוול. את גודל הזוועה.

מתוך לובן בית המדרש הממוזג והנעים, יוסי המשיך, אפשר רק להמשיך ולפלפל את עצמנו לדעת ולהגיד ש"לנו הם נועדו" ולכן כשר ואני אומר לך, המשיך יוסי, ש-אל מול כל פלפול שמובא בשם חז"ל של אז, לפני פרוץ הזוועות הגדולות, יש תמונה של מכונת גריסה שאליה נשפכים בעלי חיים בהמוניהם כי נולדו זכרים או פגומים. מול כל חידוש שיחודש בשם ר' יהושע יש 27 אלף אפרוחים שנגרסים, נחנקים או מחושמלים בכל יום בגלל שאין מה לעשות איתם. ואני תכלס, פייר, אמר יוסי, אפרוחים הם לא אחד מתחביביי, אבל נראה לי מטורף כל עניין המוות ההמוני הזה.

אל מול כל תשובה מראשונים ואחרונים שמוכיחים את צדקתו המוחלטת של המחדש יש משלוחים חיים של עגלים וכבשים שתקועים חודש באונייה ללא מים ואוכל, מתבוססים עד צוואר בהפרשות של עצמם כדי שהבשר ישחט בארץ ויהיה טרי וטוב. מול כל פלפול יש בעל חיים שסובל. סבל ממש. לא בקטנה.

מול כל מדרש מעורר השראה שמוכיח שבעלי החיים זוכים לעליית מדרגה בעזרת בליסתו חסרת הרסן של האדם יש את פרקטיקת קיטום המקורים המהממת. יש את חשמול הלולים ההמוני אחרי שנתיים של הטלה כי התחילו להטיל פחות.

מול כל פלפול מלא חכמה יש את כלובי הסוללה ואת בעלי החיים ש"חיים" בה במשך שנתיים בלי יכולת לעמוד או לפרוש כנפיים כדי שיטילו 300 ביצים בשנה ולא 30 (יוסי עשה מרכאות ככה באוויר כשאמר חיים).

מול כל טיעון או פסיקה משולחן ערוך יש ליבון מספר. יש הרעבה של שבוע כדי שהתרנגולת תטיל יותר ביצים.

מול כל טיעון שמוכיח בעזרת ממבו ג'מבו הלכתי שלא מדובר ב"מסייע לדבר עבירה" ואין כל עניין של "לפני עיוור" יש מציאות עגומה של גיהינום עלי אדמות. יש עגל שמופרד מאימו תוך כדי שהיא מלקקת ממנו את נוזלי רחמה ומוכנס לתוך כלוב בגודל מידותיו בכדי שלא יזוז כל(!) ימי חייו הקצרים כדי שיהיה ראוי למסעדות גורמה ב"כשרות" מהודרת. גם כאן יוסי עשה מרכאות באוויר עם האצבעות כשאמר כשרות.

מול כל טיעון מגובה בברייתא, המשיך, יש השמדה המונית של בעלי חיים בקצף. פרקטיקה משגעת לגמרי. מכניסים צינורות ענק ללול ומזרימים קצף ככה שבסופו של דבר זה הופך למסיבת קצף ענקית עם עשרות אלפי תרנגולות מתות בערימות. רחוק מהעין ומבית המדרש הנקי והמחוטא שלנו.

מול כל פסוק מספר ויקרא שמובא בשם אכילת בשר בימינו, יש סרטון של הפרדת עגל מאימו מיד לאחר ההמלטה.

מול כל פלפול מהמם של תלמיד חכם שיושב איתנו בבית מדרש הממוזג הזה יש תמונה שמראה מציאות נוראית.

תבין, אמר יוסי, מתוך בית המדרש שלנו המואר באור יקרות אי אפשר לראות את החושך שבחוץ. מתוך לובן בית המדרש המצוחצח לא ניתן להבין את הלכלוך ואת הזוהמה שאנחנו אחראים לה. מתוך הסטריליות הזאת של בית המדרש אי אפשר לראות, גם לא ביום טוב, את העוון הגדול והכי מדהים בעיניי, הוסיף יוסי, זה העניין שקירות בתי המטבחיים ופועלם של המתעללים השיטתיים שקופים היום לכל דורש, ויש הרבה כאלה שדורשים לדעת ולעשות שינוי וכבר הפילו את הקירות של עצמם, ואילו קירות בתי המדרש אטומים כל כך וציניים כל כך למראה השיטה והסבל וזה נראה, יוסי אמר, שככל שמתרבות העדויות ונערמות התמונות, עוד שכבת בידוד אטומה למציאות מודבקת על הקירות של בית המדרש.

אני אומר לך לירן, יוסי אמר, מתוך לובן בית המדרש אפשר להתפלפל וזהו, להתפלפל ולבצע את הבחירות שלנו. לבחור במצוות כאלה ולוותר על אחרות. להפוך הכל לעניין של סדרי עדיפויות. שבת כן, "טעים לי" לא. תפילת מנחה כן. עגל בכלוב קטן בגודל מידותיו בכדי שלא יזוז ויהיה רך וטעים לא. עניין של בחירת מצוות. בחירה בנוחות ובמתאים לי. בחירה בנוחות ובמצוות שאליהן החרד לדבר ה' מחובר יותר.

אנחנו ממלאים כרסנו בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים ובצער בעלי חיים. בוחרים מצוות.

מתפלפלים על קל וחומר אבל מתעלמים מהעובדה שמול כל קל וחומר יש פרקטיקות שהשטן ברא. ש-אל מול כל גזירה שווה יש רוע צרוף. ש-אל מול כל שמא יש אשכרה.

אנחנו מבינים שזה כולה פלפולים שנועדו להרחיק מן הבחירה האמיתית והנכונה, הוא אמר, אבל בכל זאת ממשיכים בזה, סך הכל פלפולים שנועדו להצדיק את הבחירה ב"טעים לי". פלפולי עניות.

פלפולים שנועדו להרחיק מעצמנו את הבחירה הברורה בין טוב ורע, פלפולים שיעזרו לנו להתעלם מהעובדה שהכסף שלנו, שממלא עגלות בסופר בחלב סבל, סטייק עגל ושאר "מעדנים" הוא זה שמניע את גלגלי המכונות שהשטן בכבודו ובעצמו ברא.

ולא, אמר יוסי, אני לא חושש בכלל שאם נפסיק לתמוך בתעשיית הסבל הזאת אנחנו נעלה את בעלי החיים לדרגת אנוש. לא, ממש לא חושש מזה, אני לא מפחד שנגיע למצב של "זובחי אדם עגלים ישקון" ממש לא. כי זה פחות נוגע לבעלי החיים ויותר נוגע אליי, אלינו. בעלי החיים ישארו בעלי חיים והבהמות ישארו בהמות, לא יעלו לשום דרגה, רק את עצמי אני רוצה לעלות מדרגה. אל מעל כל הזוועות האלה. רק את עצמי. לעלות לדרגת אדם. לפחות.

שקע

(ארלוזורוב, תחנת אוטובוס)
״שקע״
מה?
״שקע שקע״ אמר לי בלי טיפת אדישות איש עם מבטא ערבי כבד, שנעמד לידי בתחנה עם ידיים בכיסים, וסימן לי עם הראש לכיוון קטע כביש שהתפרק.
כן, שקע שקע. עניתי.
״זה מהמים״ הוא שיער, בודק את השקע הטרי בעיניים חוקרות שהציצו מבעד לכובע צמר שחור.
גשם, אמרתי, אתמול התפוצץ פה ענן, הפיל כל מה שיש לו במכה אחת.
״בלילה בטח״
לא, חמש בצהריים הגעתי כבר היה אפשר לשחות.
״שלוליות שלוליות?״
כמו בסחנה, לא ראיתי כביש.
״מה? ים היה פה?״
כן.
״בצהריים כבר?״
בצהריים כבר.
״מוזר, זה גשם של לילה זה, יורד כשלא רואים אותו״
אשכרה.
״זה של הבוקר עושה טובה שמוריד, של הצהריים מוריד יפה אבל הגשם של הלילה זה אללה יוסטור, לא עושה הנחות אבל לפחות מתחשב באנשים זה, יודע שגם מטריה ארבע מטר לא תעזור פה אז דופק רק את העובדים של הלילה, אלה מהעיתונים והמפעלים, אלה שעובדים בחושך שלא יראו אותם שהם מרוויחים כלום בקושי. שאף אחד לא אכפת להם אם נרטבים או לא, שנרטבים יותר מהשפריצים של הנהגי מוניות מאשר הגשם, שנרטבים גם מהשמיים וגם מהארץ. מכל כיוון הם חוטפים, זה גשם של לילה זה. גם שם ירד?״ סיים והצביע לכביש ממול.
גם.
״ושם?״ הצביע אל החניה מאחורינו.
אפילו.
״אז בטח שגם פה ירד. שקע שקע זה.״
שקע שקע.

ניידת של משטרת התנועה הגיעה וחסמה את השקע, פולטת מהחום המרדים שלה שוטרת מנומנמת ושוטר הלום שינה שנעמדו והתחילו לצלם את השקע, חוסמים את הנתיב השקוע כדי שלא ידפוק עוד אוטובוס כמו זה של "קווים" שהלך לו הגלגל השמאלי. מסביבי בתחנה מתחיל דיון על מהות התיקון. כולם בתחבורה הציבורית הופכים להיות בשלב מסויים קבלני תשתיות. יודעים בדיוק איזה מילוי צריך ומאיפה לחפור. מדמיינים כבר את הפקקים שיהיו על אחד הצירים המרכזיים בארץ כשיתחילו העבודות. קור כלבים בשעה הזאת, גם בתל אביב וכל מילה שיוצאת נישאת על אדי חום של הבל פה. מתאדה בשקט של ארלוזורוב שעדיין ישן. מתנפצת על הקירות המלוכלכים והישנים של דירות קטנות שעולות מיליונים.

"זה שקע שקע, יצטרכו לעשות איתו משהו"
יתקנו.
"צריך להביא עובדים, חול, זפת ולעשות כמה שכבות שלא ידפוק אותנו עוד פעם הגשם"
יביאו, עניתי, ואפילו קצת הערכתי את האכפתיות של האיש עם הידיים בכיסים. איך הפך את הכביש לחלק ממנו. למשהו שאכפת לו ממנו. איך הוא דואג שלא ישקע שוב. שלא יבוא שקע חדש וישאב לתוכו חלקים של כביש.
"משום מקום הם מגיעים השקעים האלה"
גשם גשם ירד. תאמין לי. ערימות של מים.
"מלמטה הם מגיעים, כמו גנבים, בלי שאף יראה. באים ומושכים חלקים. פעם של כביש, פעם של מדרכה. כל פעם חלק אחר"
כן, הנהנתי. תכלס.
"וכל אחד והשקע שלו. כל אחד והחלק שנמשך למטה, בלי לראות, בהפתעה. צלילה חופשית. רגע אחד למעלה ורגע אחר כך שקע"
וואלה.
״צריך לסדר ניקוז״
לא יעזור ניקוז לכמות כזאת, אמרתי לו, התפוצץ פה ענן, בפעם אחת הפיל הכל, רק ניקוז מן אללה יעזור.
״בטח מן אללה. אם מפזר במכה אחת לך תאסוף אחר כך. שקע שקע זה.״
אמר והלך עם הידיים בכיסים עדיין ועיניים שבקושי מציצות מבעד לכובע צמר אל התחנה הסמוכה, משאיר אותי עם מה שפיזר, נייידת משטרה ושתי סבתות על ארלוזורוב.
"שקע" שמעתי אותו אומר לבחור בתחנה ליד.
מה?
"שקע שקע זה"

מכתב למירי רגב

מכתב מהלב לשרה מירי רגב.

שלום מירי רגב. כבוד השרה. שמי ישי ואני ספרדי עוד משחר ילדותי, מרוקני מבית אימי לא עלינו וטוניסאי, כך על פי השמועה, מבית אבי ואכן, מודה אני, אלמלא נטייה מופרזת זו של הוריי לא הייתי כותב לך מכתב זה.

אדלג על פרטים שלא רלוונטיים לעלילה, כבוד השרה, ואספר לך על מקרה מצער ראשון שקרה לי בגיל 15 למיניינם, תקופה בה העודף היה בזוקות ואני הייתי בן של מלך פר אקסלנס.

רחוב אלי כהן, בניין 12, אשקלון, מולי תחנה מרכזית, לימיני העירייה, במרחק הליכה המכולת של צדוק ובהשקעה של מספר צעדים נוספים הייתי יכול גם לקנות חמוצים בהקפה אצל פרדי.

ובאותו בניין 12 מדובר, גרו להם המוני מצביעי ליכוד ומפד"ל תמימים שטרם נחשפו לתרבות המערך, למעט בתיה, האשכנזייה היחידה בבניין שהייתה, באופן מפתיע, ראש ועד הבית מאז ולתמיד ולנצח נצחים באמת התורה! אבל זה לא קשור לסיפור כבוד השרה, כי גם אבא שלי, שהוא טוניסאי לפי כל קנה מידה ואפילו לפי השמועה, הפך גם הוא במרוצת השנים לאשכנזי גינות, כמו בתיה, ואף הוא לא הרשה לנו לשחק כדורגל בצד הדרומי של הבניין והסכים, לא לאחר היסוסים רבים, שנהרוס רק את המערבי, הצד של אמסלם אבל גם זה לא קשור, כבוד השרה, גם זה לא קשור.

בקיצור, גברת רגב, כבוד השרה, בעוד רוב בניין 12 על שבע קומותיו ומשפחותיו האינטגרטיביות אמסלם, צברי, פטל, שמואלי ורבות נוספות, היה מאוכלס בחילונים לייט שחטאו פעם בשבוע בקידוש מוקפד והגיעו לתפילת נעילה עם הכיפה הלבנה של "אולמי פאר", קובי, חבר שלי, פרענק פרך לא פחות מאיתנו, אח של "אבי פינג פונג" שהפך ל"אבי בלבד" אחרי שהורדתי אותו מכס מלכותו בניצחון מסחרר 21:12 אבל מי סופר במקלט של הבניין, קובי, חבר, היה חילוני כדת וכדין.

קובי היה כל כך חילוני שהרגשת שאלוהים לא מאמין בעצמו כשקובי היה מדבר עליו.

קובי היה כל כך חילוני שחנוכיות היו נכבות כשהוא עבר לידן. מצות היו מחמיצות ממבטו. קובי היה כל כך חילוני כשלדרוזים היה חשוך בשבת הם היו מבקשים ממנו ברמז, שידליק להם את האור, אבל קובי, לא היה רק מקרה קצה של תינוק שנשבה באשקלון של שנות השמונים, קובי היה גם חבר ולא סתם חבר אלא כזה שתמיד היה לו את הגאדגט האחרון שיצא לשוק. לדוגמא. ווקמן. לדוגמא קומודור 64. לדוגמא אטארי. פור אקסמפל - וידאו. כבלים פיראטים. מצלמת פוקט. ומדי פעם, הייתי מוצא את עצמי, כבוד השרה, בחדר שלו, מתרשם מפלאי הטכנולוגיה.

יום אחד, אולי יום רביעי, אולי לא, לא זוכר בדיוק כבוד השרה, התגברתי על הפחד שלי ממעליות פריפריה לא מתוחזקת ועליתי אליו אל הקומה הרביעית, זאת שהייתה בה גם את המשפחה הדתית השניה בלבד של הבניין, משפחת זעפרני, שהסוכה שלה הייתה תמיד מתחת לחדר שלי וכמעט שפעם, באמת התורה, גזרתי את הכבל חשמל של המנורה שירד מהקומה הרביעית אל הסוכה שלהם ועבר גם דרך החלון שלי, וכל רוח מצויה הייתה עושה לי פק, פק, פק, על החלון ומפריעה לי לא לעשות כלום, שלא נדבר על זה שהם היו הראשונים שהיה להם סכך נצח בשכונה ואני, במקום לשבת רגל על רגל כמו אייל זעפרני, נאלצתי לסחוב סכך אמיתי מהחנייה של העירייה, סכך דקלים, עם קוצים מטורפים וזיעה ניגרת ושמש קופחת ושריטות ויבלות ומתי כבר יגמר הסוכות הזה שצריך לרדת למטה לאכול כבר!!? מתי!!? נמאס לי!! אוי, סליחה, כבוד השרה, שוב אני נסחף, בקיצור, אני בקומה הרביעית ובעודי נכנס לחדר של קובי חשתי משהו שונה באוויר, הרגשתי שמישהו מתבונן בי בעיניים בוחנות, חשתי בחמימות מסויימת, מן חמימות שלא חיממה את החדר מימים ימימה. אני, בתמימות של ימי פעם, חשבתי לעצמי שאולי זה בגלל שאני בן של מלך וככה בן של מלך אמור להרגיש בשוטף? אבל לא, מבט אחד ימינה הספיק לי כדי להבין למה.

לתדהמתי, מצד ימין, על הקיר, באמת התורה, הייתה דבוקה בחורה עם חזון אך ענייה מאוד לא עלינו, כל כך ענייה שלא יכלה להרשות לעצמה, חרמנא לצלן, חולצה ראויה אפילו, והיא עמדה, שככה יהיה לי טוב, על הקיר, כשלגופה, על חטאיי אני מתוודה עכשיו, רק מכנסון קצר, שמע ישראל, שהותיר אותי המום מהעוני הנורא ומהעוצמה שבה הביטה אל חלל החדר של קובי, למרות הקור העז שבטח חשה בקימוריה.

קובי, כיאה לאדם שחדשנות בראש מעייניו, היה עסוק בענייניו, ואני, בן של מלך ממש, אבל ממש! מצאתי את עצמי באי נעימות, כי מצד אחד לא עלינו, אני עלול אמן לעבור על מצוות בהייה ומצד שני איך אפשר להתעלם מעוני שכזה? איך? וקובי, בעוד אני נאבק בין הצדק לחשק, בין מצוות כסותה ועונתה, רק התעסק בקופסאות הרבות שהיו מפוזרות בחדר עד שבנונשאלנט הוא פתח מגירה והוציא דיסקמן. זה דיסקמן, הוא אמר. מגניב, עניתי לו, זה קורא צרובים?

ומאז, בעודי נער, בן של מלך, ובעיקר בערבים אי זוגיים, חשבתי עליה ועל הגמ"ח. שאולי אפתח. אם ירצה יתברך. ורק כדי לחלץ אותה מאשפתות אלו שדבקה בהן.

זהו, כבוד השרה, אני יודע שסיפור זה אינו קשור לכלום, חסר פואנטה ואולי אפילו אינו סיפור ראוי אך חשוב לי מדי פעם לכתוב דברים לא ראויים ולו רק בגלל העניין שאני מוצא בהם ואי הנוחות הרגעית הנגרמת מקריאתם.

שלך, ישי.

471

אמנון חזר לעבודה. ברוך השם. ראיתי אותו על 471 של ערב.

לקח קצת חופש אחרי השבעה ועכשיו, במסוף ארלוזורוב, הוא יושב על ספסל מול טובה, האשה החרדית הנחמדה של הקו, כשביניהם ארבע אמות של כסאות אגד ובד מלוכלך משימוש, ולוחש לה את כל מה שלא הצלחתי לשמוע מהחלק האחורי של האוטובוס.

כנראה סיפר לה שזאת מן מחלה כזאת, מהמעאפנות האלה. אלה שבאות על פארש. מהסוף של ספרי הרפואה. רגע לפני האינדקס בואכה כריכה קשה.

הנ.ב של המחלות. אלה שמזכות אותך בהרמת כתפיים של רופא וחיוך משתתף. הברירת מחדל של האין ממצאים.

אולי הסביר לה שזאת מן מחלה כזאת שמתחילה ברגליים שנרדמות לרגע ומסתיימת בסיוע של גורמים זרים.

זאת שלא מעניינת אף אחד חוץ מאת אלה שאבא שלהם היה בריא, ותוך כדי שהם מחפשים למה הוא כבר לא, הוא מפסיק פתאום ללכת והידיים קצת רועדות ומשם, בלי פסיקים או נקודות רק עם ו' חיבור, המון ו' חיבור, הדיבור משתנה ובין בדיקה לבדיקה הוא רועד יותר וברור פחות וכבר לא ישן וכדורי השינה כבר לא משפיעים וחרדות וצעקות לא ברורות ואיש מהפיליפינים שרק הרגע נחת וכבר קורא לו אבא נמצא ליד המיטה ומנוף וכסא גלגלים ועובדת סוציאלית וביטוח לאומי וביקור בית וריפוי בעיסוק וסינר וחוטים שיוצאים מכל מיני מקומות ועובד זר שנמאס לו אז מגיע חדש וגם לו קשה אז מביאים מה שיש ומבטים עצובים של הנכדים, שרק לפני רגע קפצו לו על הגב, ועכשיו מגניבים לו נשיקה על המצח שמונח על הספה. מביאים לו במבה. בזהירות. דואגים.

טובה מהנהנת ולא לוחשת כלום בחזרה, סוגרת את פתחי המזגן שמעליה ואת אלה שבכסא שלפניה ונותנת לתשפוכת הלב של אמנון להתיישב ביניהם, במעבר, ואמנון כנראה ממשיך ומתאר לה שזאת מן מחלה שכזאת. כן. מעאפנה. זאת המילה שהוא יבחר שוב. סתם כזאת. פארשית. שספק אם יש עליה סטטיסטיקה בכלל, שמכניסה לפרופורציה את כל הרעש שמסביב. בלי דרמות. עם משמרות. בלי מחקרים חדשים. עם הרבה ציוד נלווה. בלי שינה. מחלה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כולל חגים. תמיד פתוחה. כזאת שדורשת רק שגרת תחזוקה ואורך רוח. כזאת שלא דורשת דבר מהחולה אבל זקוקה לתעצומות נפש של המשפחה. בלי שיק. בלי הילה של מחלות. בלי המתנה קצרת רוח לתוצאות של בדיקות. בלי רופא מומחה. בלי קבוצות מיקוד, בלי קבוצות ביקורת, בלי טלפון לרופא לשאול אם יש חדש. בלי טלפון מהרופא ששואל אם יש שיפור. בלי תרופות ניסיוניות, בלי תרופות. זאת שעושה רושם שהיא קשורה לאיזו חוליה סוררת בעמוד שדרה אבל לא, החוליה בסדר דווקא, תודה ששאלתם, זה רק גזע המח שלא עושה הנחות.

וטובה מקשיבה, ובפקק הקבוע מול בן-גוריון, היא רק מהנהנת והערימות שאמנון פרק מונחות עכשיו על הכסא שלידו, נוסעות חינם, בלי כרטיס, לירושלים. דיירקט, על 443.

וכשהפקק וגם אמנון משתחררים, הוא כנראה לוחש לה שמה אפשר לעשות? לפעמים יש גם מחלות שכאלה. מעאפנות. סתם כאלה. על פארש. שלאף אחד אין מושג. שאי אפשר לקחת בחשבון רק צריך לדעת להתמודד. עלובות כאלה. בלי ניסים. בלי תקווה. כאלה שמזכירות לנו מה חשוב באמת. אלו מהעמודים האחרונים של ספרי הרפואה. שנהיה בריאים. רגע לפני האינדקס. אלו שבאות בצורה אקראית ישירות לזוכה המאושר, בלי סימנים מקדימים, בלי הודעה מראש, בלי קורס הכנה למחלה, בלי חומרי קריאה, בלי הסבר, זאת שאתה יודע איך היא תסתיים אבל לא יודע מתי.

מירוק חטאים אחרון בלי תאריך יעד.

פוליש וקס ארוך ומתמשך לנפש. שלו. שלנו.

כמה רגעים לפני הסוף.

הנ.ב של אלוהים.

את כל זה לא שמעתי שלחש לה.

יותר טוב.

רבים שואלים אותי ישי, איך על העובדה שאתה בעל, אבא, בן, טבעוני עם נטייה לימין, חובב את בונה עולם בשוטף, חובב מוזיקת טראש מזרחית משובחת, נהנה מעומר אדם, סטטיק, בן אל תבורי ואגם בוחבוט ובו בזמן ממתין בקוצר רוח לדיסק החדש של אביב גדג׳ ולעיתים, בזמן של שעת רצון אמיתית אתה מסניף את "אלבום המצעדים" האדיר של יוסי בבליקי?
ואיך זה, איך זה שבחופש הזה, דווקא בחופש הזה, אתה נמצא לא מעט בשמש ובכל זאת, עורך מלא ברק וחף מחטטים?

ואני עונה, נו נו, זה פשוט. לי יש תורה, לי יש גמרא, לי יש בית מדרש, לי יש קדוש ברוך הוא. אני? קרם הגנה. 50. ד"ר פישר. ילדים.

מספרים על החסיד מאולטרסול שהיה מהלך בטבורה של עיר והוגה בתורת משה רבינו עליו השלום, זכותו תגן עלינו, כל היום וכל הלילה, עד שבאו תלמידיו ואמרו לו החסיד מאולטרסול, החסיד מאולטרסול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
שאל אותם מאין באתם? ענו משם.
לאן אתם הולכים? ענו לשם.
ולפני מי עתידין אתם לתת דין וחשבון? אמרו לו עוד פעם חידון? יאללה שחרר.
שיחרר.
ומספרים, שבאותה שעה ממש! יצתה בת קול ואמרה " אין, אין על החסיד מאולטרסול, החסיד עם העור הכי יפה בטשטעל"
(בתמונה, חסידי הרב מפיחים חיים בים המוות)

#סיפורחסידי