אמנון חזר לעבודה. ברוך השם. ראיתי אותו על 471 של ערב.
לקח קצת חופש אחרי השבעה ועכשיו, במסוף ארלוזורוב, הוא יושב על ספסל מול טובה, האשה החרדית הנחמדה של הקו, כשביניהם ארבע אמות של כסאות אגד ובד מלוכלך משימוש, ולוחש לה את כל מה שלא הצלחתי לשמוע מהחלק האחורי של האוטובוס.
כנראה סיפר לה שזאת מן מחלה כזאת, מהמעאפנות האלה. אלה שבאות על פארש. מהסוף של ספרי הרפואה. רגע לפני האינדקס בואכה כריכה קשה.
הנ.ב של המחלות. אלה שמזכות אותך בהרמת כתפיים של רופא וחיוך משתתף. הברירת מחדל של האין ממצאים.
אולי הסביר לה שזאת מן מחלה כזאת שמתחילה ברגליים שנרדמות לרגע ומסתיימת בסיוע של גורמים זרים.
זאת שלא מעניינת אף אחד חוץ מאת אלה שאבא שלהם היה בריא, ותוך כדי שהם מחפשים למה הוא כבר לא, הוא מפסיק פתאום ללכת והידיים קצת רועדות ומשם, בלי פסיקים או נקודות רק עם ו' חיבור, המון ו' חיבור, הדיבור משתנה ובין בדיקה לבדיקה הוא רועד יותר וברור פחות וכבר לא ישן וכדורי השינה כבר לא משפיעים וחרדות וצעקות לא ברורות ואיש מהפיליפינים שרק הרגע נחת וכבר קורא לו אבא נמצא ליד המיטה ומנוף וכסא גלגלים ועובדת סוציאלית וביטוח לאומי וביקור בית וריפוי בעיסוק וסינר וחוטים שיוצאים מכל מיני מקומות ועובד זר שנמאס לו אז מגיע חדש וגם לו קשה אז מביאים מה שיש ומבטים עצובים של הנכדים, שרק לפני רגע קפצו לו על הגב, ועכשיו מגניבים לו נשיקה על המצח שמונח על הספה. מביאים לו במבה. בזהירות. דואגים.
טובה מהנהנת ולא לוחשת כלום בחזרה, סוגרת את פתחי המזגן שמעליה ואת אלה שבכסא שלפניה ונותנת לתשפוכת הלב של אמנון להתיישב ביניהם, במעבר, ואמנון כנראה ממשיך ומתאר לה שזאת מן מחלה שכזאת. כן. מעאפנה. זאת המילה שהוא יבחר שוב. סתם כזאת. פארשית. שספק אם יש עליה סטטיסטיקה בכלל, שמכניסה לפרופורציה את כל הרעש שמסביב. בלי דרמות. עם משמרות. בלי מחקרים חדשים. עם הרבה ציוד נלווה. בלי שינה. מחלה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כולל חגים. תמיד פתוחה. כזאת שדורשת רק שגרת תחזוקה ואורך רוח. כזאת שלא דורשת דבר מהחולה אבל זקוקה לתעצומות נפש של המשפחה. בלי שיק. בלי הילה של מחלות. בלי המתנה קצרת רוח לתוצאות של בדיקות. בלי רופא מומחה. בלי קבוצות מיקוד, בלי קבוצות ביקורת, בלי טלפון לרופא לשאול אם יש חדש. בלי טלפון מהרופא ששואל אם יש שיפור. בלי תרופות ניסיוניות, בלי תרופות. זאת שעושה רושם שהיא קשורה לאיזו חוליה סוררת בעמוד שדרה אבל לא, החוליה בסדר דווקא, תודה ששאלתם, זה רק גזע המח שלא עושה הנחות.
וטובה מקשיבה, ובפקק הקבוע מול בן-גוריון, היא רק מהנהנת והערימות שאמנון פרק מונחות עכשיו על הכסא שלידו, נוסעות חינם, בלי כרטיס, לירושלים. דיירקט, על 443.
וכשהפקק וגם אמנון משתחררים, הוא כנראה לוחש לה שמה אפשר לעשות? לפעמים יש גם מחלות שכאלה. מעאפנות. סתם כאלה. על פארש. שלאף אחד אין מושג. שאי אפשר לקחת בחשבון רק צריך לדעת להתמודד. עלובות כאלה. בלי ניסים. בלי תקווה. כאלה שמזכירות לנו מה חשוב באמת. אלו מהעמודים האחרונים של ספרי הרפואה. שנהיה בריאים. רגע לפני האינדקס. אלו שבאות בצורה אקראית ישירות לזוכה המאושר, בלי סימנים מקדימים, בלי הודעה מראש, בלי קורס הכנה למחלה, בלי חומרי קריאה, בלי הסבר, זאת שאתה יודע איך היא תסתיים אבל לא יודע מתי.
מירוק חטאים אחרון בלי תאריך יעד.
פוליש וקס ארוך ומתמשך לנפש. שלו. שלנו.
כמה רגעים לפני הסוף.
הנ.ב של אלוהים.
את כל זה לא שמעתי שלחש לה.
יותר טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה