וקראת לשבת עונג.

צדיק אתה, צדיק גדול. השבוע החלטת להדר במצוות שבת וקנית את הבשר הכי משובח שהיה בקצביה.קנית גם ביצים. בשביל הקציצות המעולות שתכינו, אתה ואשתך שתחיה.לילדים קנית מעדנים, איזה צדיק, הם כל כך ייהנו, בדיוק כמו שכתוב "וקראת לשבת עונג".
והכל כשר, כשרות מהודרת, נשחט כהלכה, לשמחתו של העגל. כי עד שהגיע לשוחט הוא הופרד מאמו מיד לאחר ההמלטה שחס וחלילה לא ישתה מין החלב המיועד לו, נקטמו קרניו ללא אלחוש, לובן מספר בעורו ללא הרדמה, היה כלוא בכלוב של מטר על מטר במשך חצי שנה כדי שהבשר יהיה רך וטעים ואז נשחט, כי לנו הוא נועד, ברוך השם.
והביצים? הכי טובות, בדקת בעצמך. והכל בזכות התרנגולות שהקדוש ברוך הוא ייעד לנו ואנחנו בתמורה דאגנו לכלובי סוללה צפופים ומסריחים, דאגנו להרעבה שלהם, קטמנו אותם, תלשנו אותם, (וגם סתם התעללנו בהם על הדרך כי לא הצלחנו לדחוס אותם מספיק טוב לכלוב במשאית אז עם הרגל הכל מסתדר) והצלחנו בעזרתו של ה' יתברך להוציא מהם 300 ביצים בשנה. ואז חשמלנו אותם, כי לנו הן נועדו, חשמלנו בצורה הומנית. כי כבר אין מה לעשות איתן.
וגם בזכות 30 אלף אפרוחים, זכותם תגן עלינו, שחציים זכרים וחציים פגומים שאין מה לעשות איתם ולכן הם נגרסו, נחנקו, חושמלו או סתם הושלכו לפח, ממש ארבע מיתות בית דין, צדיקים שכמותנו.

והילדים כל כך ייהנו מהמעדנים שהפרה המחייכת מהאריזה עשתה להם. הפרות מאושרות, אפילו תנובה ועלית אומרות, עובדה. ראיתם פעם פרה לא מחייכת על אריזת שוקולד? הן רוצות שיחלבו אותן ארבע פעמים ביום . זה מקל עליהן. גם ההזרעה המלאכותית, הקיטום, הליבון, ההפרשות שבהן הן חיות, ההפרדה מהעגל, הדלקות, המוגלות. העטינים המפלצתיים שהן סוחבות כל היום. השחיטה. סוף סוף. ממש סדר העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש. כל כך כייף להן, לפרות, זאת עובדה. הפרה הישראלית הגיעה לכאלו שיאים של תנובת חלב שלא יכול להיות שהיא לא נהנית מזה. הרי ידוע וכתוב ומבואר במסכת פסחים שיותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק. ולהניק ולהניק ולהניק אבל אף פעם לא את העגל. אלא את המכונה. את עגל הזהב של התעשייה. מניקה ומניקה עד שאין ואז שחיטה. סוף סוף. מה רבו מעשיך ה'.
והכל מהדרין מן המהדרין. כי לשם כך הם נועדו, בשבילך. כשר בהשגחת הרבנות.
אין ספק, השבת שלך תהיה מעולה, מהודרת. לשם שמיים.
צדיק. תרי"ג ברמ"ח איבריך ובשס"ה גידיך. בעצם תרי"ב. כי מצווה אחת אתה בטוח לא מקיים.
אתה בוחר לא לקיים אותה כי זה טעים לך. זה כייף. זה נח. אתה צדיק. צדיק שבוחר את המצוות שנוחות לו, שנראות לו. בוחר בתפילת שחרית ומוותר על צער בעלי חיים.
מהדר בארבעת המינים ומתעלם מסבל של יצורים שהקב"ה שאתה מאמין בו, ברא.
מהדר שבסוכה שלך, חס וחלילה לא יהיה סכך גזול, בכל זאת, מצווה הבאה בעבירה, אינה מצווה ואין לעשותה. אבל עושה חביתה עם ביצה כשרה למהדרין שהגיעה אל המקרר שלך על ידי פרקטיקות מטורפות שרק מח מעוות ושטני יכול לחשוב עליהן. אבל יש חותמת אדומה על הביצה עם כשרות ותאריך תפוגה. התפוגה של 30 אלף האפרוחים שנחנקו בשביל הביצה הזאת הייתה אפס.  
בוחר בשעון שבת ואוכל שניצל.

מצווה הבאה בעבירה אינה מצווה ואין לעשותה אבל אם זה טעים והבלילה של הקציצות משובחת והחביתה יוצאת בדיוק כמו שאתה אוהב והבשר מדיום כמו שהגברת ביקשה והילדים נהנים מהמעדנים ואתם מקנחים באיזה דבר תורה קטן בשולחן שבת, ואיזה "דרור יקרא" ככה בכייף, ולסיום לא תשכח כמובן ברכת המזון להודות על כל השפע, אז זה בסדר. אז המצווה מהודרת ולא חשוב בכלל מה קרה בדרך. שולחן שבת טהור וקדוש ובעזרת ה' ככה גם תצליח לחנך את ילדיך לתורה, למצוות ולמעשים טובים. אבל רק לפעמים. ורק שמתאים ורק שטעים. ונח. צדיק. תרי"ב מצוות לפחות.

וקראת לשבת עונג? צדיק. כל הכבוד לך. וכל המרבה בצער בעלי חיים הרי זה משובח.

איך נוצר מנהג -חלק ג'-שטריימל-הגרסה המצונזרת

(מתוך הספר העתידי "על מנהגים וצדיקים במכונת כביסה" )

מעשה בחסיד-רב גדול וביישן.

שאל היער צעד, די מזמן.

זה היה בפולין,

כן, זה קצת לא אמין.

אך בכל זאת, סיפור קצת יָשָן.

בֵיִצְרוׂ, אל היער הוּבַל,

שם חיכתה נערה. מֵאוּרַל .

אם היה זה בחור,

אז אבוי לסיפור,

הוא היה כבר מזמן ונפסל.

על גזע כרות ישבה יינטל,

היא הייתה היפה של השטעטל,

עם זר של קוצים,

על ראשה המקסים,

הציעה לנחמן קצת פטל.

נחמן היה קצת נבוך,

אשה של ממש, אוי אברוך.

חלציו בערו,

שערות הסתמרו,

מסתכל הוא על יינטל ב-רוך.

ינטל אחזה בחסיד,

בערה כמו אש התמיד,

נצמדה לבחור,

שדלק כמו גפרור,

שום דבר את ראשה לא הטריד.

החסיד כל כך ונבהל,

צעק וברח, כה אומלל,

החיות נבהלו,

העצים נרעדו

על ראשו צנח אז שועל.

החסיד מושפל ובזוי,

מיד ופצח בוידוי,

חטאתי אלי,

ידעתי פשעי,

לא הרגיש בזנב התלוי.

אל השטעטל צעד, מבולבל

הוא טרם הרגיש בשועל,

לא שם לב לקטנות,

הוא עסוק בגדולות,

בוידוי, קבלה, חרטות.

חסידיו הרבים ברחוב,

ראו את רבם מקרוב,

עם זנב השועל,

על ראשו המוצל,

מה זה דֶבֶר? אולי זה עַרוב?

אז פנה בפנים חתומות,

יעקב מנדל, בנוי תלפיות,

זה מקסים, הוא אמר,

לא יבין זאת שום זר,

יש אומרים נטיות הפוכות

ולרב, רק, דרך אגב,

על הראש יש עדיין זנב,

לא חש במהומה,

לא מרגיש מאומה,

מבויש, מרגיש כמו גנב

אז יעקב מנדל, בחור תלפיות,

טופף לו, מעדנות,

עם כל החצר 

אל היער מיהר,

לאסוף ומיד קצת זנבות,

ומאז כלום ת'שטעטל מרתיע,

לא קוזאק, לא פריץ, לא שריעה,

כל בחור, כל חסיד,

רק נשוי, לא יחיד

לבית כנסת עם שטריימל מגיע.

איך נוצר מנהג -חלק ב'- שטפנשט

(מתוך הספר העתידי "על מנהגים וצדיקים במכונת כביסה" )

מעשה בחסיד מצונן מרומניה.

שיצא אל הגן, ללמוד לו קצת תניא.

אָנָּא. קרא אל השם, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ

תתחשב בי, הדל ותַּתִּיר צְרוּרָה.

החסיד התעקש, לא הרפה,

קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, הוא קרא.

שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ.

הוא זעק, הוא קרא.

אתה הוא האל! הגדול! הנוֹרָא.

נָא גִבּוֹר, החסיד התנשם,

התעטש שוב ושוב, הוא בקושי נושם.

קינח ת'אף.

אך נגמר לו הדף

דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם.

בָּרְכֵם, טַהֲרֵם. הפציר בנגינה

רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ, ביקש בתחינה. 

תָּמִיד גָמְלֵם. קיווה ושתק.

ופתאום החסיד ראה ממרחק,

מכיוון הלבנט.

התקרב איש פדנט

החסיד התעטש,

מצונן. זה מה יש.

והאיש אמר לו ״שטפנשט״

החסיד איזה פלא. מיד והבריא

את כל חצרו, אל האיש הוא הביא.

והאיש. הפדנט מלבנט

סיפר לכל העדה על ״שטפנשט״

על כוחו של צדיק,

על האל הוותיק.

על כוחה של ברכה

על עולה של תורה

על לימוד של גמרא

על שינון של משנה

על ברכה וסגולה

על קמיעות וצדקה

(ואז)

החסיד לשמיים פנה,

חֲסִין קָדוֹשׁ, שמעתי קולך.

אמר לו תודה,

בירך הוא ברכה,

בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ

(ואמר)

נאמנו מאוד עדותיך,

סגולות וקמיעות לכל דורשיך

יָחִיד גֵּאָה,

לְעַמְּךְ פְּנֵה,

כולנו כאן זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ. 

(והוסיף)

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ

ברכות וקמיעות לכל ילדינו.

בוחן כליות.

נורא תהילות

מאז ועד היום יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת 

(לבסוף)

ומאז עד היום, כל אחד

שאולי מרגיש הוא לבד.

הולך לקברו של הצדיק

כי ״שטפנשט״ הוא כבר עסק ותיק.

לאישה עקרה.

בחורה רווקה.

לבחור מכוער.

לטיפוס לא מוכשר.

לילד חולה.

לבתולה בת שישים.

לגבר בוכה.

עם המון נמשים.

לנער מחוצ׳קן

לעלם לבקן

לבחור מגמגם

לחירש. לאילם.

לפיסח. גידם.

לקירח נמוך.

אנורקס וטיפש

לשמן כמו פוך.

כל עם ישראל וגם קצת הגויים

כולם. כולם. כולם. 

ברכה מ״שטפנשט״ מבקשים.

20 שנה

מגיל 18 ביחד.
20 שנה. 16 שנה רסמי, 4 שנים הכנה.

אמא שלה כל כך אהבה אותי שלא הייתה לה ברירה, גם לי לא. אהבתי מאוד את אמא שלה.

הגברת התארגנה ליציאה וגם אני.

כבר קניתי מתנה, הזמנתי מקומות במסעדה, התגלחתי, הוצאתי שחורים, קיצצתי את שערות האף, מרטתי את שערות האוזניים, חפפתי את הגב ועשיתי גבות, נגיעות קלות של פינצטה, לא איש של שינויים קיצוניים.

נכנסתי לרכב, שמתי פורטיס בפול ווליום והתחלתי לנסוע, הרגשתי מצויין, טוב לי. טלפון. שיט. נסעתי בלעדיה.

חזרתי, היא חיכתה על המדרכה, יפה כמו תמיד, חייכה, מבינה עם מי יש לה עסק.

נכנסה לאוטו. הוצאתי את פורטיס ושמתי שלמה ארצי, מבין עם מי יש לי עסק.

התחלנו לנסוע, המוזיקה מדברת, אחרי 20 שנה לא צריך להגיד הרבה, אתה מרגיש את זה.

אתה לא צריך להגיד לה כל רגע שאתה אוהב, היא יודעת.

אתה לא צריך לספר לה כל ערב כמה היא חשובה לך, היא מרגישה את זה.

להגיד לה שהיא יפה אף פעם לא מזיק.

אחרי 20 שנה לא צריך כל כך הרבה שיחות נפש בשביל לדבר באמת.

מספיק חיבוק אחד ארוך במטבח, נשיקה בסלון, ילדים שצועקים לנו די וקצת מתפדחים. אחרי 20 שנה זה הרבה יותר עמוק. הרבה יותר טוב. אפילו הילדים כבר כמעט והתרגלו.

שלמה מתפייט לו באוטו ומתאר קצת אושר, כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן.

20 שנה. סדיר, מילואים, 4 ילדים, אינספור חיות ותהפוכות ולא מעט רגעים של אושר. 

20 שנה ואני כבר לא מתלונן שהיא שמה שלמה ארצי באוטו. הוא אומר שהחיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו ומי אני שאתווכח? 20 שנה. זזנו קדימה ואחורה, למעלה, למטה. צחוק, בכי ושוב צחוק.

כמו אז, שקפצתי לחדר שלה באמצע הלילה תוך כדי שאני צורח צרחות אימה, זה היה כל כל מצחיק כמה שהיא בכתה שם מהפחד. 

כמו אז, שהכנתי לה שייק נבט חיטה והקאנו את הכל ביחד. זה היה קורע. 

כמו אז, כשניגנו בבית אבות וכל הזקנים נרדמו והאחיות אמרו שזאת הפעם הראשונה שהמחלקה כל כך שקטה.

כמו אז, שכל החבר׳ה הגיעו להדלקת נרות בחנוכה והסופגניות שהיא עשתה לא התבשלו מבפנים והמצאנו שזה הקרם. זה היה קלקול הקיבה הצפוי והמצחיק שהכרתי.

כמו אז, בהודו, במלון זבל, בחום של חמישים מעלות, מתחת למאורר תקרה חורק.

20 שנה, יותר ביחד מלבד ועכשיו היא נמצאת איתי. כמו אז.

אז תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך, עולם פשוט, תתארו לכם קצת אושר. אשכרה.