20 שנה

מגיל 18 ביחד.
20 שנה. 16 שנה רסמי, 4 שנים הכנה.

אמא שלה כל כך אהבה אותי שלא הייתה לה ברירה, גם לי לא. אהבתי מאוד את אמא שלה.

הגברת התארגנה ליציאה וגם אני.

כבר קניתי מתנה, הזמנתי מקומות במסעדה, התגלחתי, הוצאתי שחורים, קיצצתי את שערות האף, מרטתי את שערות האוזניים, חפפתי את הגב ועשיתי גבות, נגיעות קלות של פינצטה, לא איש של שינויים קיצוניים.

נכנסתי לרכב, שמתי פורטיס בפול ווליום והתחלתי לנסוע, הרגשתי מצויין, טוב לי. טלפון. שיט. נסעתי בלעדיה.

חזרתי, היא חיכתה על המדרכה, יפה כמו תמיד, חייכה, מבינה עם מי יש לה עסק.

נכנסה לאוטו. הוצאתי את פורטיס ושמתי שלמה ארצי, מבין עם מי יש לי עסק.

התחלנו לנסוע, המוזיקה מדברת, אחרי 20 שנה לא צריך להגיד הרבה, אתה מרגיש את זה.

אתה לא צריך להגיד לה כל רגע שאתה אוהב, היא יודעת.

אתה לא צריך לספר לה כל ערב כמה היא חשובה לך, היא מרגישה את זה.

להגיד לה שהיא יפה אף פעם לא מזיק.

אחרי 20 שנה לא צריך כל כך הרבה שיחות נפש בשביל לדבר באמת.

מספיק חיבוק אחד ארוך במטבח, נשיקה בסלון, ילדים שצועקים לנו די וקצת מתפדחים. אחרי 20 שנה זה הרבה יותר עמוק. הרבה יותר טוב. אפילו הילדים כבר כמעט והתרגלו.

שלמה מתפייט לו באוטו ומתאר קצת אושר, כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן.

20 שנה. סדיר, מילואים, 4 ילדים, אינספור חיות ותהפוכות ולא מעט רגעים של אושר. 

20 שנה ואני כבר לא מתלונן שהיא שמה שלמה ארצי באוטו. הוא אומר שהחיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו ומי אני שאתווכח? 20 שנה. זזנו קדימה ואחורה, למעלה, למטה. צחוק, בכי ושוב צחוק.

כמו אז, שקפצתי לחדר שלה באמצע הלילה תוך כדי שאני צורח צרחות אימה, זה היה כל כל מצחיק כמה שהיא בכתה שם מהפחד. 

כמו אז, שהכנתי לה שייק נבט חיטה והקאנו את הכל ביחד. זה היה קורע. 

כמו אז, כשניגנו בבית אבות וכל הזקנים נרדמו והאחיות אמרו שזאת הפעם הראשונה שהמחלקה כל כך שקטה.

כמו אז, שכל החבר׳ה הגיעו להדלקת נרות בחנוכה והסופגניות שהיא עשתה לא התבשלו מבפנים והמצאנו שזה הקרם. זה היה קלקול הקיבה הצפוי והמצחיק שהכרתי.

כמו אז, בהודו, במלון זבל, בחום של חמישים מעלות, מתחת למאורר תקרה חורק.

20 שנה, יותר ביחד מלבד ועכשיו היא נמצאת איתי. כמו אז.

אז תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך, עולם פשוט, תתארו לכם קצת אושר. אשכרה.