חתולים

ועכשיו, 862 מילה על נושא חשוב מאוד, לא כולל משפט זה. 
לפעמים, כשהרהורים של אחר הצהריים תוקפים אותי, כך סתם כשאני מתחרדן בגינה, אני מוצא את עצמי מודאג, כי הרי להבדיל מין ההרהורים היומיומיים הרגילים אני נתקף לעיתים בהרהורי בלהות, הרהורי זוועה, הרהורים שמכילים בתוכם כל כך הרבה רוע וזימה, כל כך הרבה ציניות, הרהורים, בהם מתקיימת העובדה שהילדים שלי, אולי ברגעים אלו ממש יכולים להיתקל ברוע המוחלט ואולי, חלילה, לא אהיה שם בשבילם והרי הם כל כך תמימים וטהורים והמפלצת כל כך גדולה ובימינו, ידוע שלא ניתן למנוע את המפגש הידוע מראש אלא רק למזער נזקים לכשיהיו שם,  וכשיגיע היום, כך אני מקווה, הם יוכלו לו, לרוע הצרוף ויבינו שהם במקום הלא הנכון ובזמן הלא הנכון ופשוט ידעו לצאת בכוחות עצמם ולהתמודד. זה בכל מקום, זה קורה בכל רגע, לפעמים במקרה, לעיתים בכוונה.

סרטוני חתולים . 

אם ישנה סיבה אחת שבגללה צריך לסגור את האינטרנט, הסיבה היא סרטוני חתולים.

האינטרנט הולך למות, הוא בתהליכי גסיסה והוא עושה מיאו. 

זה תוקף אותנו מכל כיוון, מחברים לעבודה, מדודה פנינה, מאנשים שבחיים לא ציפית שזה יקרה להם ולפתע אתה מקבל קישור לחתול מתוקי שעושה תעלול מקסים. אז חבריי החביבים, לא, לא ולא. זה לא מקסים. זה דוחה, זה נורא, זה מחפצן אותי כבן אדם. 

אני יושב לי בגינה, חושב על חיפושיות זבל ומין דברים יומיומיים שכאלה והם? מרשים לעצמם ללכת לידי, על הגדר, על הדשא, בפחים. כל כך בטוחים בעצמם, עם השפם המגוחך הזה שלהם והאף המורם שאומר ״אני ואפסי עוד״, עם המבט המתנשא וההליכה האיטית שצועקת "כוחי ועוצם ידי".

צועדים להם אל הגינה באיטיות ובאף מורם משל היו לוחמים שחזרו עכשיו משדה הקרב ומבקשים לעצמם את הכבוד הראוי להם. חתולים, חיה מעצבנת כל כך בעטיפה מתוקה. 

פעם אהבתי חתולים, בילדותי אף גידלתי כמה, כשראיתי גורי חתולים תמיד שמחתי לקראתם.

עם השנים הבנתי, בעזרתה האדיבה של האישה וסיוע ציפורני מספר חתולים שלא אהבו שהתקרבתי לצלחת האוכל שאני(!) נתתי להם, שבתוך העטיפה המתוקה מסתתרת מפלצת. 

מפלצת שלא יודעת שובע. 

החתולה (במלעיל) תמיד תתייחס אליך באדנות, היא הפטרון, היא בעלת הבית. היא בטוחה שהיא זאת שקנתה את הנכס והיא זאת שחתומה על כל המסמכים של המשכנתא. מנכסת לעצמה כל חלקה שפעם הייתה שלך. 

וזהו, ידידיי, ההבדל העיקרי בין חיה בלתי נסבלת בעליל לבין ידידו הטוב ביותר של האדם, בעוד שלכלב תמיד תהיה את הצניעות והכרת הטוב על האוכל והדאגה, לחתול זה מובן מאליו, הוא השליט, הוא האדון. מסתובב לו עם הגב הקמור והמטופש שלו והליכת ה״תעצרו אותי עוד רגע לפני שאני טורף כאן מישהו״ ומשפריץ בוז לכל כיוון.  כל כך מלא בעצמו. בז לכל מה שהוא לא הוא. 

וכנראה בגלל ההרגשה הזאת שהחתול חש כלפי עצמו הוא תמיד מופתע ממה שקורה לו או מסביבו. אם במקרה עברת לידו והוא לא היה מוכן לזה מיד חתולנו יקפץ קפיצה מטורפת במקום, הכל בהגזמה. בלי פרופרציה, דרמה קווין. אף אחד, לאורך כל ההיסטוריה לא שמע על חתול שמת מוות טבעי. אין תיעוד בשום מקום על חתול שמת בשיבה טובה.

אין חיה כזאת. מכירים חתול שהלך לישון ופשוט לא קם? מיאו, גורנישט. 

המשפט "ילדים, מיצי ממש זקן וכנראה זה הלילה האחרון שלו איתנו, בואו נחזיק כולנו ידיים וניפרד ממנו" מופיע רק בסרטי מדע בדיוני. 

עם חתול זה תמיד נגמר בהפתעה ותמיד, אבל תמיד, טרגדיה. 

המשאית שפתאום הגיחה מהפינה, האופנוע שהחליט לפנות ימינה, עמוד החשמל שצץ פתאום באמצע הדרך, החוטים החשופים של אותו עמוד חשמל שהיה חייב חתולנו להתחכך בהם. גרררררר. בזזזז. 

ההתחשמלות, המעיכה, הדריסה, הגזזת, דלקת העיניים, הקרב על הנקבה. עשרות מיתות בית דין.

טעה שלמה ארצי שאמר שחתול מחשב את קיצו לאחור, לא מחשב ולא ציפורניים, את זמן מותו של החתול לא ניתן לחשב. קיצו תמיד קרוב מהמתוכנן, קיצו תמיד נמצא מעבר לפינה. 

חוק מספר 1 בתקנון ועד החתולים להתנהגות בשטח בנוי מחייב חתול שפוגש כביש להמתין לפני חציית הכביש עד הרגע שבו המשאית מגיעה.

תדמיינו שריפה ביער, כל חיות היער בורחות, יוצאות מהיער ורצות לעבר הכביש היחיד באיזור שעליו נוסעת מכונית אחת ביום, בדרך מצטרף חתול, כולם חוצים את הכביש, אריות, עדר פילים, תאו בהמונים, נחשים וצבים. לאחר דקות ארוכות ענן האבק מתפוגג ועל הכביש חתול דרוס וקרביים בחוץ. חתול זאת האמא של הסטיות תקן ואם כבר מדברים על סטיות אז כמה רעש לעזאזל, השם יקום דמכם, הם עושים לפני שהם נותנים עבודה? 

הם מתרגלים טנטרה חתולית? לכו הביתה שלכם.

סקר שנעשה בקרב נהגי משאיות מצא שהמשפט הנפוץ ביותר בקרב אוכלוסייה זו הוא:

"מה זה היה? באמפר? ( מבט במראה) לא. חתולה." 

סקר שנעשה בקרב כבאים מצא שהם מורידים יותר חתולים מעצים ועמודי חשמל מאשר אנשים מבניינים בוערים. 

סקר שנעשה בקרב בעלי חתולים מצא שהדבר שהם מאבדים מיד אחרי גרביים זה את החתולים שלהם עצמם. 

אומרים שחתול תמיד נופל על הרגליים, אבל לא שואלים למה לעזאזל הוא כל הזמן נופל, מכל מקום ומכל גובה ומה זה עוזר לנו שהוא נוחת על הרגליים אם מיד אח"כ עוברת משאית?  "מה זה היה? באמפר? (מבט במראה) לא. חתולה." 

סקר שנעשה בקרב אימהות מצא שהמשפט שהן אומרות מיד אחרי "מאמממי, עשית קניות?" הוא "תיזהר, אל תלטף אותו עכשיו, הוא אוכל!" 

אתם מבינים? החתול אוכל אז אנחנו לא מפריעים, החתול שותה ואנחנו ממתינים, החתול עייף? אנחנו בשקט, ששש, שלא יתעורר, הוד מעלתו, נפוליאון של חיות הבית, נמר צעצוע, אלן דלון של בעלי החיים. תמיד מהלכים לידו על קצות האצבעות. שמא. פן. שלא יבולע.

אתה מאכיל אותו ויודע שהשריטה יכולה להגיע כל רגע, אתה מלטף אותו ויודע שהוא חושב שהוא מקבל את מה שמגיע לו.

חיה מבאסת, באמפר מהלך.

מין הרהורים כאלה של אחר הצהריים.

עליית בינוני

״דיר באלאק אתה מוציא מילה! שמעת?! ״

חבל לך על הזמן, גם אם אני לא אוציא מילה יעלו עלייך.

״לא יעלו. אין סיכוי, בדקתי הכל, שמעון, הכהן היחיד שלהם נסע לאומן וזאת ההזדמנות היחידה שלי. יש להם בבית הכנסת שמונה לוי, ישראל כמו זבל ורק כהן אחד שעכשיו משתטח אצל רבינו. תבין, אין שום סיכוי שאני אעלה לתורה בצורה אחרת. שום סיכוי!״

אבל ככה? לרמות ציבור שלם? למעול באמון שהם נותנים לך? אתה אורח כאן. 

״עזוב אותך. לקח לי שנה למצוא בית כנסת עם כהן בודד ושאף אחד לא מכיר אותי בו ותאמין לי, מה שחשוב זה שיהיה מי שימלא את התפקיד. שישחק את המשחק. שימשיך את שושלת הכהונה. אתה רוצה להשאיר אותם עם מפח נפש של לוי במקום כהן? פעמיים לוי ברצף? זה לא יהיה שלם בלי כהן. אני בכלל עושה להם טובה.״

אה, עכשיו זאת טובה? אני לא מבין איך אני תמיד נגרר לכל השטויות שלך? איך? מה היה לי רע בבית כנסת שלי הבוקר? 

״תקשיב אגואיסט. אתה לוי. אתה עולה לתורה פעם בשבוע. אני? הפעם אחרונה שראיתי קלף מקרוב היה אחרי ששיקרתי  לסמי. הגבאי. אמרתי לו שעברתי ניתוח קשה להוצאת התריסריון ואני חייב לברך הגומל. אתה מבין? תריסריון! אין לי מושג אם יש בכלל איבר כזה אבל בזכותו הצלחתי לגנוב עליה, עכשיו אני עולה ושום דבר....״

(ששששש)

״ושום דבר לא יעצור אותי! לקח לי שנתיים למצוא בית כנסת עם כהן אחד ועכשיו הודות לרבינו הוא לא כאן.״

טוב בסדר, תעשה מה שאתה רוצה, בכל אופן שתדע לך שכהן זה בדנא. יש להם גן מיוחד משלהם, לא כל אחד יכול להיות.

"אז מזל ששבת היום והם לא יכולים לעשות לי בדיקת דם. תבין. מישהו צריך להמשיך את השרשרת, לשמור על הגחלת... "

(ששששש)

״בסדר ששש בסדר. אני עולה. שמעת?! זה הסיכוי היחיד שיש לי. אני לא רב. לא זקן. לא חכם. לא קרוב משפחה שהגיע מרחוק. לא חתן. לא דוד רחוק, לא דוד קרוב, לא אבי הבן, לא אבי הבת. לא אבי כהן. 

(שששש)

״שו שו כל הזמן שו. תתפלל בשקט. אז אתה מבין? אני סתם. לא אח בכור, לא מתפלל הדוק, לא דוד עם הילה של מסתורין. סתם דוד. סתם אחד שהסיכוי היחיד שיש לו לעלות לתורה בחגים או בשמחות משפחתיות יהיה רק אם יקבעו חזל״נו העתידיים עליית 'בינוני' רק ככה יש לי סיכוי. וזה לפחות יהיה חינם. בלי ח״י שקלים, בלי כ״ו זוזים. בלי ל"ו שקלים בשקל הקודש. חינם. מי ירצה עלייה כזאת? מי מוכן להצהיר על עצמו קבל עם ועזרת גברים על בינוניותו? רק אני. למען המצווה מוכן. כן. זהו. זה בדיוק מה שצריך לעשות, עליות כהן לוי ישראל ובינוני. ואז, סמי. הגבאי. יקרא בעזרת גברים, בקול גדול שישמע למרחוק לפחות עד לעזרת נשים״

בעזרת השם 

״בטח בעזרת בשם! שיעמוד ישי  (שאין בו שום ייחוד שהוא לא אח בכור ובטח שלא סבא ולא דוד פנטסטי ולא חילוני מחמד אלא סתם אחד שברק ההצלחה לא דבק בו וזוהר בתי מדרש לא ניכר הימנו) בן מרדכי לעליית בינוני. ברוך אשר נתן מחכמתו לאחרים ולא לכולם העניק בינה.

ולפני שאני ארד מההיכל. סמי לא ישכח לברך ולהודיע קבל עם וחזן, שמתנדב הבחור, ירא השמיים ונורא העליליות, בעזרת השם ובלי נדר וטל״ח, ארבעים ושמונה שקלים לבית הכנסת שהם גימטריא של מח. אמן סלה.״

טוב טוב חלאס, תתכונן, תיכף כהן ואחר כך עפים מפה ואל תעז אפילו לחשוב על להישאר לברכת הכהנים. שם בטוח יעלו עלייך.

״סגרנו. תקשיב. זה לא סתם. זה עקרוני. נמאס לי להיות החוטב עצים ושואב המים של כל אלה שעולים קבוע. אני גמרתי עם להגביה ולגלול, גמרתי עם זה! לא בא יותר לבית הכנסת בשביל לעשות להם את העבודה השחורה, שהם יתפננו להם עם הקריאה והילת הברכות ואני אזיע? ומילא, להגביה פרשה בספר ויקרא, אבל האזינו? פעם אחת סינג׳רו אותי בהאזינו, שבועיים יד שמאל הייתה תפוסה.  ואתה יודע מה? אם כבר לבחור אנשים לעלות לתורה, אז אני,אם הייתי גבאי, הייתי מעלה רק בינוניים כמוני. חוטאים. בין אדם למקום, לחברו, לחברתו, לכל מה שיש. דווקא אנחנו צריכים לברך. דווקא אותנו צריך לקרב, לא את המקורבים ממילא ואלו שזכו לכל השפע שיש. בכמה הזדמנויות כבר יוצא לנו לברך? הא? כמה? בר מצווה ואז פה וקצת שם? אפילו בבר מצווה בקושי יצא לי.״

(שששש, פה לא מדברים)

״למה? פרשת כי תבוא. קללות יותר קשות מהיציע המזרחי בטדי. הגבאי לא הסכים שילד זך ותמים יחשף לזה. נתנו את זה לאהרון סווארי מתנדב הקללות הראשי של בית הכנסת גיבורי ישראל באשקלון ובאורח פלא מאז שהוא התחיל עם זה העסקים שלו פרחו והוא הפך עשיר.״

(יש כהן?!)

קריאת הגבאי פילסה את דרכה בין כל ראשי הלווים ומעל לאלו הישראלים, ישר אליי. כן. זה הרגע שלי. הוא הגיע. נעמדתי מיד במקומי וצעקתי

״כן״

היה נדמה לי ששמעתי הד אך ההתרגשות וגודל המעמד לא נתנו לי להתעמק בזה, נחוש התקדמתי אל עבר הבמה ורגע לפני שדרכתי על השטיחון הפרסי המקורי שנתרם לעילוי נשמת בר מינן כלשהוא ונמצא לרגלי במת בית הכנסתבואכה קלף חום וחרדת קודש ראיתי מולי את סיבת ההד. מיקי, מהבית כנסת שלי, שברגע אחד של חוסר תשומת לב הצליח להשתחל ביני לבין ספר התורהונעמד, עטוף בטלית ובשקר, אחוז בגדי בוץ ורמיה ליד הקורא וכולו חיל ורעדה. מודע לגודל המעמד ולהשלכות הכבדות של מעשיו הרכין מיקי את ראשו, עצם עיניו ובירך. בירך את הברכה שהייתה אמורה להיות שלי. שלי!

כך תוכנית ההשתלטות שלי על עליית כהן בבית הכנסת שבמקלט באשכולי פז באשקלון ירדה לטימיון. מיקי הזה. תמיד רגע לפני היה צץ. חצוף. משחק אותה כהן כדי לעלות לתורה. איך שוועתנו תעלה השמיימה כאשר יש בינינו שקרן שכזה? והרי הוא ישראל בן ישראל שמונה דורות אחורה לפחות. קמצוץ כהונה אין בו וגם לא יהיה בו. מת היה להיות לוי. מת. בקושי ישראל הייתי נותן לו להיות. בקושי ישראל. מגיע לבתי כנסת שאין בהם כהן כדי לגנוב עלייה. חצוף.שבת הבאה, בעזרת השם, יברך הגומל. אין לו בושה. בינוני.

דתיים

יש בחור דתי אחד כשכל פעם כשהוא רואה אותי הוא מחייך חצי חיוך ושואל אותי ״ מה נשמע חמסרה אלף?״ יען בא להגחיך אותי בעקבות אחת מהשיחות שהיו לנו לגבי צער בעלי חיים בתעשייה שידועה בין היתר בגריסת חמש עשרה אלף אפרוחים ביום( תעשיית הביצים).
ואולי כבר כתבתי את זה אבל בתור אחד שמחובר לעול מצוות ומבין את המשמעות של אותו עול עניין הויתור על מצוות צער בעלי חיים מצד רוב המגזר הדתי תמיד מפתיע אותי.
לחילוני, שאין מעליו מערכת חוקית דתית והוא מגבש לעצמו אמות מוסר כפי שהוא משיג אותן, עם חשיבה עצמית וחתירה אל האמת העניין בהחלט מורכב ומסובך, זה הוא מול היקום, מול התרבות, מול כל מה שהנחילו לו הוריו וסביבתו, שם הוא צריך למצוא את עצמו ולבנות זהות.
אבל לדתיים, המקבלים על עצמם עול מצוות, העניין הזה אמור להיות פשוט.
הרי עובדתית יש צער בעלי חיים עצום היום. אין כאן ויכוח.
לא ניתן להתווכח עם התחקיר על משחטת דבאח.
לא ניתן להתווכח עם התחקיר על אדום אדום.
לא ניתן להתווכח עם התחקיר על זוגלובק( שלוש פעמים!!!)
לא ניתן להתווכח עם גריסה המונית של 30 אלף אפרוחים ביום בתעשיית העוף והביצים.
לא ניתן להתווכח עם התנאים הזוועתיים בלולים ושיטות הגדלת תפוקת הביצים.
לא ניתן להתווכח על הפרדת עגל מאימו מיד לאחר הלידה והשלכתו לכלוב בגודל מידותיו לשארית חייו הקצרצרים. יש איסור מפורש לכך בתורה.
לא ניתן להתווכח על הצער הרב הקיים במשלוחים החיים מאוסטרליה.
אלו הכל עובדות. לא ניתן להתווכח איתן ולכן,
עובדתית יש צער בעלי חיים עצום בימינו.
עובדתית רבנים יודעים על זה ושותקים.
עובדתית רבנים מכשירים את השרץ ומוסיפים שמן לגלגלי המכונה שחלילה לא יעצר התזרים ל״משגיחים״ ולשוחטים ולרבנות.
עובדתית, דתיים בימינו בוחרים את המצוות שלהם.
עובדתית. כולם, רבנים וצאן מרעיתם עושים בעיקר מה שנח.
עובדתית, רוב הציבור הדתי מתעלם קטיגורית מהמצווה הזאת.
לדתיים העניין אמור להיות פשוט כי אם בכל זאת לא בחרנו בעצמנו, לפי אמות המוסר שגיבשנו לעצמנו, לוותר על מוצרי סבל אזי באה התורה ומצווה אותנו לעשות זאת. חד משמעית. בלי פרשנות. לא מנהג. חוק. דאורייתא.
אז למה בוחרים בכל זאת לעבור את העבירה הזאת?
העניין הזה תמיד מפתיע אותי כשמדובר בדתיים.

סיפור חסידי לראש חודש תמוז

מספרים על החסיד ממנדבושקס שהיה הולך אצל רבו ואומר לו

״רבי, תשרי חשון כסלו טבת חלפו עברו ביעף . גם שבט אדר ניסן אייר סיון.

והנה בבוא תמוז אלינו ריח סתם עלה והתחלתי להתבאס כבר מהתחלה. ריקנות אחזתני. כל אשר יגורתי בה.

לא קדושה ולא תפארת. לא הוד ולא הדר.

מבוכה מנת חלקי בימים חמים וארוכים אלה. ימים של חדלות. של אירוניה. של בדיחות על חשבוני. ימים של לפני מצור. לפני אסון. ימים של כתובת על הקיר. ימים שבהם גם אם חשקה נפשי לטבול טבילה הגונה בים התיכון וכבר אזרה נפשי אומץ וקילפתי מעליי את שכבות היומיום לטובת ספידו מדגם מחטב שנראה עליי, יש לציין,  ממש טוב כבוד הרב והנה, שוד ושבר, נפלה עטרת ראשי, עומעמה שמחת ליבי ונקעה נשמתי מפני צריבתה הרעה והמייסרת של המדועזה ימח שמה ושם זכרה. השם יקום דמה. ועכשיו? גם מלא חול אנוכי במקומות שאללה יוסטור וגם שפל רוח אנוכי. שפל ברך וקומה. לפניך, רבי, אני נחשב בעיניי כתולעת. קטנה באדמה.״

הקשיב לו רבו רוב קשב ולאחר רגעים אחדים השיב לו במתינות

״יהודי יקר שכמוך. אין לך ימים טובים כימי  תמוז שהרי ידוע הדבר שחודש תמוז לעולם יהיו בו 29 ימים ויהיה חודש חסר וידוע הדבר נוסף שחודש חסר הוא חודש שאותו הקב״ה עתיד למלא בשמחה ואורה ולהפוך את ימי האבל לימי ששון ולימי שמחה וילדינו עוד יחגגו, בעזרת השם וועד העובדים ביעמית 2000 ובמיימדיוען, או לא עלינו באילת, מקום זימה ותאווה, מקום רימה ותולעה אליו מגיעות כל השיקסות, לא עלינו, והדיוטי מוט׳קה. וגם אתה יהודי יקר מלא את ליבך בשמחה. בששון. באהבת חינם ועשה השתדלות, בן של אבא, עשה השתדלות להוסיף מין הקודש אל החול, לזנוח את החטא ולקבל בהכנעה עול מלכות שמיים ודע לך יהודי יקר שבכוחם של ימים אלו לעשות רעש גם בעליונים וגם בתחתונים ובכוחם של ימי חודש תמוז לערבב את השטן ולסלק את קיטרוגו״ .

הלך החסיד שמח וטוב לב לביתו ונדרס בדרך על ידי משאית של יד שרה.

מתוך הספר ״חסיד וסתם לו-חסידים שלא קרה להם נס״

בלות 2

ואם רגע נקפץ מעל הקלישאות הברורות מאליהן מהסוג של ״הכי חשוב שהתינוק יהיה בריא״ ומאלה ש״העיקר הוא שהתינוקת תגדל לתורה, חופה, מצוות ומעשים טובים ושלא תדקור, לא עלינו, אף לא אחד במהלך חייה אלא רק אם מדובר בהגנה עצמית״ ו ״שלא יעשן חלילה התינוק בהמשך חייו הבוגרים סמים קשים בהודו ויחשוב, רחמנא לצלן שהוא אלוהים או במקרה גרוע יותר ידמיין עצמו מחוגה, יעשה סביבו עיגול ולא יצא משם עד

שיאשפזו אותו בכפייה בבית משוגעים ברישיקש והשייטת תאלץ לשחרר אותו בפעולה נועזת שתגבה את חייהן של 14 לוטרות ו 2 קיפודי ים״, אם רק ונצליח לדלג מעל קלישאות יומיומיות אלו אזי נוכל להבין שאם כבר בָּחַרְתְּ להביא ילדים לעולם כדאי שתגורי בבית חורון וכי למה? כי תמיד עדיף ללדת במקום שמציע ליולדת ומשפחתה שבוע ארוחות חינם במסלול פנסיון מלא על חשבון הקהילה, וכתינוק, אין כמו ארוחות חינם למשפחה שלך כדי לגמול לה על העובדה שלמרות היותך, לכל הדעות, תינוק מכוער מאוד, שעיר בלחיים ובשכמות בצורה שתעודד בהמשך חייך כאפות לכיוון העורף, בכל זאת בחרה אמך ההלומה מאפידורל ואביך הלום מחירי החנייה והקפה בבית החולים להוציא אותך ממחלקת יולדות ולקחת אותך איתם הביתה ולא להשאיר אותך לחסדיה של

האחות ציפורה שהפעם האחרונה שבה היא מצאה וריד, בלי לחפור בכל היד, הייתה ב 1957.

וכמו כן מהי ההוכחה שתינוק חדש מגיע עם פיתו בידו אם לא המסורת רבת השנים

הזאת?

אז בהחלט, מנהג האבסת היולדת ומשפחתה הוא מנהג מקסים שבו, אם מישהו עדיין לא מכיר את המנהג, כל יולדת זוכה לשבוע שלם שבו אנשי ונשות הישוב מבשלים לה ולמשפחתה ובאופן כללי מנסים להקל במידת האפשר על חייה.

וזה נחמד. זה באמת נחמד.

לאשה יש זמן לעכל, גם את הילד החדש וגם את הארוחות היותר טעימות שמגיעות

מהשכנים.

לבעל יש זמן לעכל את העובדה שיש עוד מישהו שהולך לגזול את זמנו הבלתי

פנוי ממילא וגם את העובדה שהשכנים מבשלים ממש טוב. ולילדים יש זמן לעכל.

זה נחמד כי זה גם יכול להסביר למה מתנחלים נותנים עבודה קצת יותר מהממוצע.

ולמה אני מספר את כל זה? כי בדיוק! אבל בדיוק ברגעים אלו, רגעי השמחה והאושר, חשוב שלא נשכח את אלו שרק לפני רגע היו שם ועכשיו כבר לא.

את אלו שרק לפני שנה יכלו ועכשיו בלו.

שרק שלשום השפריצו אסטרוגן לכל עבר ועכשיו הוא נגוז, נמוג. התפוגג. 

רק אתמול נזהרו שלא ועכשיו, גם אם ממש יתאמצו, על מקל ההריון בבדיקה עצמית במקום קו או שניים יהיה ״פחחחחח״.

רק אתמול חישבו זמנים והיום בבדיקת אולטראסאונד יראו שלט ״סגרנו״ על הרחם.

שלא מזמן נזהרו שלא להיקלט ועכשיו גם אם יחברו אותן לכל צלחות הלווין שבעולם הן לא יקלטו כלום.

את אלה, שרק אתמול חשבו עצמם זכר אלפא עם ארבעה כיווני טסטוסטרון ובספירה האחרונה הם חייבים לקופת חולים 500000 תאים.

את אלו שרק אתמול החליפו מתכונים והיום מחליפים מרשמים.

אלו שרק אתמול שמרו טהרת המשפחה והיום שומרים את הזיכרון הזה קרוב מאוד ללב, כי בינינו, מאחורי כל ״אני

ממש שלמה עם זה״ מסתתרת צביטה קטנה ומאחורי כל ״גם לי מגיע קצת חופש״ מתחבאת כמיהה לילד. למגע. לראש קטן שמונח על הכתף. לחיוך. לצחוק. לצעד ראשון. לגרעפס. לחיתולים ולבבות ספוגים עד להתפקע. לנשימות שקטות שמעלות ומורידות חזה ובטן על

מיטה מסורגת. כי מאחורי כל השלמה ישנה תחושת אובדן קלה על מה שהיה ולא ישוב עוד.

אז בהחלט, מנהג האבסת היולדת ומשפחתה לאחר הלידה הוא מנהג מקסים אבל מוטלת עלינו החובה שלא לשכוח ברגעים השמחים של חיינו את אותם אלה שממש נהנים עכשיו מהנוף במצפור הקטן. שאוהבים להתפנק על דג מלוח. שלא חייבים כבר להגיע לשיננית, הם יכולים לשלוח עם הילד. שממש נהנים מסעודה שלישית בבית כנסת. שמארגנים ברגעים

אלו ממש הרצאה ממש מעניינת עם הארכיאולוג שמשון בר סלע ולכן, בשבילם ולטובת עתידנו הבלוי אני רוצה להרחיב קצת את המנהג ולהציע להקים ועדה חדשה, ועדת האין קליטה או בשם קצת יותר קליט ועדת ה״יוווו, הנה ילד תני לי להחזיק אותו בבקשה, מתוקי מתוקי״ או לחילופין להרחיב את סמכויותיה של ועדת הותיקים שתהיה אחראית, בנוסף על האכלת יונים וחתולי הרחוב גם על מנהג חדש שבו כל ילד שיוולד בישוב יְזַכֶּה גם את הזוג החדש שנכנס בשעה טובה לבלותו של אברהם אבינו בצ׳ופר

כלשהוא, לא חייבים להשקיע בשבוע ארוחות אבל שובר הנחה למגה גלופלקס יכול להיות נחמד או קורס אידיש בברליץ, או את הספר החדש ״מי כיווץ ת׳שלפוחית שלי?״ מאת ד״ר סחוס ואם ממש רוצים לפנק, אז כרטיס להופעה של ״צמד רעים״ שורה ראשונה ליד המעבר. ככה, בקטנה.

לסיכום. מנהג האבסת היולדת ומשפחתה הוא מנהג מקסים וסחתיין לכל המעורבים, אני מקווה שועדת ותיקים יקבלו את ההצעה שלי ואם לא, אז לא נורא, 

אני כבר מסודר, מתנ״ס תקוותנו גבעתיים, שורה ראשונה, הופעה של דודו פישר. 

אם כבר בלות, אז לפחות ניתן בראש.

קיץ

רֵיחוֹת שֶׁל קַיִץ
רֵיחוֹת שֶׁל אָבִיב
רֵיחוֹת שֶׁל יָלְדוֹן
שֶׁתָּקַע פְלוֹץ חָבִיב

רֵיחוֹת שֶׁל בַּיִת
רֵיחוֹת מִשְׁפָּחָה
רֵיחוֹת שֶׁל אָחוֹת
שֶׁהָרֶגַע נָפְחָה

רֵיחוֹת שֶׁל יַלְדוֹּת
רֵיחוֹת שֶׁל דּוֹד

זֶה רֵיחַ נִיחוֹחַ?

לֹא, זֶה רֵיחַ שֶׁל נוֹד.

רֵיחוֹת שֶׁל שִׁישִּׁי

רֵיחוֹת שֶׁל שַׁבָּת

רֵיחוֹת שֶׁל חַמִין

הֵיכָן הַמִּקְלָט?

רֵיחוֹת, נִיחוֹחוֹת,

מְחַיֵּךְ בְּסִפּוּק

אִם הָיְתָה כָּאן אִשָּׁה

הָיָה כָּאן גַּם פוּק.

רֵיחוֹת וַעַד בַּיִת

רֵיחוֹת הַשְּׁכֵנִים

רֵיחוֹת מַעֲלִית

מַסְרִיחָה מבִּפְנִים

זֶהוּ שִׁיר עַם קָצַר

שִׁיר לִפְנֵי הַמִּקְלַחַת

קוֹלוֹת שִׁיר מִזְמוֹר

זֶהוּ שִׁיר מֵהַתַּחַת.

שעיר

לא כל כך יפה

ולא בן שש עשרה

ויש לי עשר קילו

שערות על החזה

שערות בתחת

שערות בגב

אשתי אתמול חשבה

שהיא יושנת עם ארנב

שערות פנים מוריד פעם בשבוע

בשאר הזמן כמו מחבל, 

נראה ממש פיגוע

איך אדם, די ממוצע

נהיה כל כך שעיר.

התחתנת עם ישי

היום כבר עם באשיר.

מה מצאת בי מותק?

מה אותך משאיר?

זה נס גלוי שאת איתי

לאל מודה בשיר.