בלות 2

ואם רגע נקפץ מעל הקלישאות הברורות מאליהן מהסוג של ״הכי חשוב שהתינוק יהיה בריא״ ומאלה ש״העיקר הוא שהתינוקת תגדל לתורה, חופה, מצוות ומעשים טובים ושלא תדקור, לא עלינו, אף לא אחד במהלך חייה אלא רק אם מדובר בהגנה עצמית״ ו ״שלא יעשן חלילה התינוק בהמשך חייו הבוגרים סמים קשים בהודו ויחשוב, רחמנא לצלן שהוא אלוהים או במקרה גרוע יותר ידמיין עצמו מחוגה, יעשה סביבו עיגול ולא יצא משם עד

שיאשפזו אותו בכפייה בבית משוגעים ברישיקש והשייטת תאלץ לשחרר אותו בפעולה נועזת שתגבה את חייהן של 14 לוטרות ו 2 קיפודי ים״, אם רק ונצליח לדלג מעל קלישאות יומיומיות אלו אזי נוכל להבין שאם כבר בָּחַרְתְּ להביא ילדים לעולם כדאי שתגורי בבית חורון וכי למה? כי תמיד עדיף ללדת במקום שמציע ליולדת ומשפחתה שבוע ארוחות חינם במסלול פנסיון מלא על חשבון הקהילה, וכתינוק, אין כמו ארוחות חינם למשפחה שלך כדי לגמול לה על העובדה שלמרות היותך, לכל הדעות, תינוק מכוער מאוד, שעיר בלחיים ובשכמות בצורה שתעודד בהמשך חייך כאפות לכיוון העורף, בכל זאת בחרה אמך ההלומה מאפידורל ואביך הלום מחירי החנייה והקפה בבית החולים להוציא אותך ממחלקת יולדות ולקחת אותך איתם הביתה ולא להשאיר אותך לחסדיה של

האחות ציפורה שהפעם האחרונה שבה היא מצאה וריד, בלי לחפור בכל היד, הייתה ב 1957.

וכמו כן מהי ההוכחה שתינוק חדש מגיע עם פיתו בידו אם לא המסורת רבת השנים

הזאת?

אז בהחלט, מנהג האבסת היולדת ומשפחתה הוא מנהג מקסים שבו, אם מישהו עדיין לא מכיר את המנהג, כל יולדת זוכה לשבוע שלם שבו אנשי ונשות הישוב מבשלים לה ולמשפחתה ובאופן כללי מנסים להקל במידת האפשר על חייה.

וזה נחמד. זה באמת נחמד.

לאשה יש זמן לעכל, גם את הילד החדש וגם את הארוחות היותר טעימות שמגיעות

מהשכנים.

לבעל יש זמן לעכל את העובדה שיש עוד מישהו שהולך לגזול את זמנו הבלתי

פנוי ממילא וגם את העובדה שהשכנים מבשלים ממש טוב. ולילדים יש זמן לעכל.

זה נחמד כי זה גם יכול להסביר למה מתנחלים נותנים עבודה קצת יותר מהממוצע.

ולמה אני מספר את כל זה? כי בדיוק! אבל בדיוק ברגעים אלו, רגעי השמחה והאושר, חשוב שלא נשכח את אלו שרק לפני רגע היו שם ועכשיו כבר לא.

את אלו שרק לפני שנה יכלו ועכשיו בלו.

שרק שלשום השפריצו אסטרוגן לכל עבר ועכשיו הוא נגוז, נמוג. התפוגג. 

רק אתמול נזהרו שלא ועכשיו, גם אם ממש יתאמצו, על מקל ההריון בבדיקה עצמית במקום קו או שניים יהיה ״פחחחחח״.

רק אתמול חישבו זמנים והיום בבדיקת אולטראסאונד יראו שלט ״סגרנו״ על הרחם.

שלא מזמן נזהרו שלא להיקלט ועכשיו גם אם יחברו אותן לכל צלחות הלווין שבעולם הן לא יקלטו כלום.

את אלה, שרק אתמול חשבו עצמם זכר אלפא עם ארבעה כיווני טסטוסטרון ובספירה האחרונה הם חייבים לקופת חולים 500000 תאים.

את אלו שרק אתמול החליפו מתכונים והיום מחליפים מרשמים.

אלו שרק אתמול שמרו טהרת המשפחה והיום שומרים את הזיכרון הזה קרוב מאוד ללב, כי בינינו, מאחורי כל ״אני

ממש שלמה עם זה״ מסתתרת צביטה קטנה ומאחורי כל ״גם לי מגיע קצת חופש״ מתחבאת כמיהה לילד. למגע. לראש קטן שמונח על הכתף. לחיוך. לצחוק. לצעד ראשון. לגרעפס. לחיתולים ולבבות ספוגים עד להתפקע. לנשימות שקטות שמעלות ומורידות חזה ובטן על

מיטה מסורגת. כי מאחורי כל השלמה ישנה תחושת אובדן קלה על מה שהיה ולא ישוב עוד.

אז בהחלט, מנהג האבסת היולדת ומשפחתה לאחר הלידה הוא מנהג מקסים אבל מוטלת עלינו החובה שלא לשכוח ברגעים השמחים של חיינו את אותם אלה שממש נהנים עכשיו מהנוף במצפור הקטן. שאוהבים להתפנק על דג מלוח. שלא חייבים כבר להגיע לשיננית, הם יכולים לשלוח עם הילד. שממש נהנים מסעודה שלישית בבית כנסת. שמארגנים ברגעים

אלו ממש הרצאה ממש מעניינת עם הארכיאולוג שמשון בר סלע ולכן, בשבילם ולטובת עתידנו הבלוי אני רוצה להרחיב קצת את המנהג ולהציע להקים ועדה חדשה, ועדת האין קליטה או בשם קצת יותר קליט ועדת ה״יוווו, הנה ילד תני לי להחזיק אותו בבקשה, מתוקי מתוקי״ או לחילופין להרחיב את סמכויותיה של ועדת הותיקים שתהיה אחראית, בנוסף על האכלת יונים וחתולי הרחוב גם על מנהג חדש שבו כל ילד שיוולד בישוב יְזַכֶּה גם את הזוג החדש שנכנס בשעה טובה לבלותו של אברהם אבינו בצ׳ופר

כלשהוא, לא חייבים להשקיע בשבוע ארוחות אבל שובר הנחה למגה גלופלקס יכול להיות נחמד או קורס אידיש בברליץ, או את הספר החדש ״מי כיווץ ת׳שלפוחית שלי?״ מאת ד״ר סחוס ואם ממש רוצים לפנק, אז כרטיס להופעה של ״צמד רעים״ שורה ראשונה ליד המעבר. ככה, בקטנה.

לסיכום. מנהג האבסת היולדת ומשפחתה הוא מנהג מקסים וסחתיין לכל המעורבים, אני מקווה שועדת ותיקים יקבלו את ההצעה שלי ואם לא, אז לא נורא, 

אני כבר מסודר, מתנ״ס תקוותנו גבעתיים, שורה ראשונה, הופעה של דודו פישר. 

אם כבר בלות, אז לפחות ניתן בראש.