פסח-כלב מלפני הספירה

ישו שלום.
הרבה זמן שחשבתי לכתוב לך ולצערי לא היה לי זמן, כמעט וכתבתי לך ליומהולדת אבל הייתי ממש עסוק, אולי אני אספיק לכתוב לך לברית, אבל לא נראה לי, פסח, הכלב שלי דורש המון תשומת לב, הוא לא מחוסן מטעמי מצפון וטיפש מטעמי טמטום. לעיתים קרובות ישו, פסח נובח נואשות ואז אני יוצא מהבית ואומר לו ״פסח, למה אתה נובח נואשות?״ והוא לא עונה לי. הוא כלב. חשבתי שאולי אתה, ישו, תוכל להגיד לי מה לעשות, בכל זאת, פסח הוא כלב כנעני מלפני הספירה. איך אני יודע? ניסיתי לאלף אותו לקפוץ כשאני מגיע לספרה שלוש אבל הוא תמיד קופץ עליי. עוד לפני הספירה. שתבין ישו, פסח הוא כלב קצת טיפש, הוא לא כלב של הוגה דת צלוב שלבטח אם היה לו כלב הוא לא היה נובח נואשות ואם כבר היה נובח נואשות היה גם מסביר למה. חוץ מזה, פסח הוא כלב קצת מרושע. לעיתים קרובות הוא הורס את השמיכות שאני מביא לו, חופר גומות עמוקות בגינה ומשחית את צינורות ההשקייה, זה מעצבן ישו, זה מעצבן מאוד, אז אני אומר לפסח ״למה אתה זדוני אליי? למה?״ והוא לא עונה לי. ממלא את פיו מים ואז אני ממלא לו חדשים.
ישו. אני לא יודע מה לעשות. אני ממש אובד עצות. אולי מצאת כמה?
אבל מה שהכי מפריע לי, ישו, שפסח לא מתנהל בשקיפות. ג׳יזס, הוא מושחת! תמיד מחביא דברים. עצמות, כדורים קטנים ושלדים קטנים של זיקיות שלא החליפו צבע בזמן ועכשיו הן רק שחור לבן מאחורי המלונה של פסח. שתדע ג׳יזס, כשאני שומע שקט אני יודע שפסח זומם משהו כי כשפסח לא זומם משהו הוא נובח נואשות. וזה משגע אותי שהוא נובח נואשות. יכול להיות שהוא נובח נואשות בגלל שהוא לא מרוויח שכר מינימום? הוא עובד כלבן. אח, ישו ישו יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך, הלוואי ויהיה לי זמן לכתוב לך. הלוואי.

סוריאליזם

אין אלוהים.
סתם, יש.
הוא אתמול נגלה לי בחלום ואמר לי שהוא לא קיים אז מיד התעוררתי, התהפכתי וחזרתי לישון. ככה אני מדפדף בין חלומות, במיוחד חלומות חידות הגיון. אני שונא חלומות חידות הגיון. בכלל אני שונא דברים שהם לא על השולחן. מתעב סוריאליזם. אם אתה רוצה להגיד משהו תגיד. לא צריך כל כך הרבה מריחות מברשת לא ברורות. מה כל כך מסובך לצייר בית? למה להסתיר אותו בהר, עצים, המון צבע וצל. כל הזמן צל. הצל של הצייר. צל משפחתו. צל חייו. אני גם לא אוהב שבאים לי בחלום ככה בלי שאני אוכל להגיב, זורקים משפט תלוש ועוברים להפריע למישהו אחר. מילא היית עושה את זה לבחור לא מאמין אבל לי? למאמין? ואם כבר אתה בא בחלום לפחות תהיה בלונדינית ותעיר אותי בשש, שנספיק לשחרית במניין. מאלוהים הייתי מצפה לטיפת התחשבות.

קולומבוס

מה כבר מה הוא עשה? מה? גילה תרופה לסרטן? גילה תרופה לניוון שרירים? גילה את הנוסחה לשלום במזרח התיכון? 
גילה את הכבוד העצמי של ציפי לבני? גילה גמליאל? גילה קצב?
כלום מאלה! כלום! מה עשה? גילה את אמריקה. כאילו שהיא לא איזה רבע מהעולם. כאילו שאם תגלגל את הכדור גלובוס שקיבלת בבר מצווה לא יהיו 25 אחוז סיכוי שתגלה את אמריקה. ואיזה עניין הקטלנים בברצלונה עושים ממנו, מהאיטלקי הזה? פסלים. אנדרטאות, מזכרות. יאללה, יאללה, הדביל שט שט שט שט. הגיע ליבשה. צעק לכולם ״הנה הודו! הנה הודו!״ כמו ילדה קטנה צעק. כל הסיפון באותו רגע השתתק, לא היה להם נעים, לחברה מהסיפון, מהתורן, מהפחם למטה איפה שמזיזים את האוניה שעכשיו הגיעה לאמריקה, לא היה נעים להם להגיד לו ״קולומבוס, באמאש׳ך, זה נראה לך כמו הודו? זאת אמריקה, תראה כמה שמנים יש על החוף״ והם עשו בשכל שהם לא אמרו מילה. כי כריסטופר היה נעול. הודו הודו הודו הודו. שיהיה הודו הם אמרו. אנחנו נחכה על הסיפון אתה תלך להודו שלך. הנה, קח 100 רופי, תקנה שרוואל. הדביל ירד לחוף, רצה שתייה, הביא למוכר 100 רופי. המוכר אמר לו ״ מה רופי עכשיו יסטלן זה לא הודו פה, זאת אמריקה, 2 דולר״. אמריקה? קולומבוס אמר לעצמו. אמריקה? ועצמו ענה לו כן. אמריקה. כי עצמו כבר הבין שזאת אמריקה וקולומבוס לא כי קולומבוס לא ממש מאה, לא המצפן הכי מדוייק על האונייה. ״דולר? פלמינגו דלאפחורס דה רופייס״, אמר לו אז קולומבוס, לך מפה אמר לו המוכר. לך לאוניה המעפנה שלך שהגיעה לאמריקה. לך אמרתי!
הלך קולומבוס לאוניה ושם החברה מהסיפון כבר חיכו. ״האמנתם לי שזאת הודו? קושקושונים שכמותכם. חחח. אמריקה! אמריקה! הגענו לאמריקה! ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות!״ אמריקה אולי בלתי מוגבלת, אבל אתה קולומבוס, מוגבל לא קטן, מלמלו לעצמם החברה מהפחם למטה, בשקט מלמלו, לא רצו להוציא עליו קיטור. בקיצור, בטעות, שט שט שט והגיע ליבשה. מתלהב. נראה אותך מוצא לי את המשקפיים בבוקר. על זה הייתי מקים לך אנדרטה בחצר. תמצא לי את המפתחות של האוטו נראה אותך. נראה אותך מוצא את החומר שבוז׳י הרצוג לקח לפני שהסכים לקבל את ציפי. מצא יבשת. נו באמת. רחובות וכיכרות קראו על שמו וכולה נתקע בטעות ביבשת בגודל של רבע גלובוס שחיים בה תשעה מיליון אנשים שכבר מצאו אותה ממזמן. מגלה ארצות. נו באמת.

פסח-כלב כנעני מתקופת המנדט

פסח, הכלב שלי, הוא כלב כנעני מתקופת המנדט, הוא לא מחוסן מטעמי מצפון וטיפש מטעמי טמטום. 
איך אני יודע שהוא מתקופת המנדט? הוא אוהב שאני מלטף לו את הלחי ואתמול מצאתי אותו אוכל קרם הגנה. אצל השכנים. 
קראתי לו מיד "פסח! זה מקסים. אתה מתקופת המנדט?" והוא ענה לי האו.
פסח הוא כלב טוב לב שאם היה מזהה ברחוב מישהו מחטופי תימן הוא לא היה אומר לו על זה כלום. מילה הוא לא היה מוציא! והיה נותן לו להמשיך בחיים הרגילים והנעימים שלו.
פסח אוהב לרוץ, אני רק משחרר לו את החסימה והוא טס. כמו פגז מתותח קדוש.
אתמול שחררתי אותו, שיפרוק קצת תסכולים והוא אכן פרק אותם. ואת הכתף של הילד ואת השער הקטן ורץ לו אל האופק.
קראתי לו "פסח! תתבייש לך! אתה כלב כנעני מתקופת המנדט! ותיזהר אתה נתקע באופק!"
הוא נתקע באופק וחזר עם מבט מושפל. ״חשבת שהאופק כל כך רחוק אה?״ ועם כל הכבוד למנדט העליתי לו את אחוז החסימה בעוד מטר.
פסח הוא כלב מדהים, הוא כל הזמן חושב מחוץ לקופסא ואז נכנס אליה ולא מצליח לצאת ואז נובח. נובח שעות ואז אני יוצא אליו ואומר לו "פסח! אתה כלב כנעני מתקופת המנדט למען השם!" והוא תמיד מסכים איתי.
בשביל פסח השמיים הם הגבול ובגלל זה הוא אף פעם לא הגיע אליהם.
פסח כל כך אוהב את השכנים שלנו שהוא תמיד דואג שהדשא שלהם יהיה ירוק יותר. וגם קצת חום.
פסח לא יצביע בבחירות הבאות כי אין לו יום שבתון. הוא עובד כלבן.
פסח, כלב כנעני מתקופת המנדט הוא הבחירה שלי בקלפי. אל תהיו כלבים. תצביעו פסח.

שואה ארמנית

נו כבוד הנשיא, החלטת?
״כבר רוצים תשובה?״
אין ברירה. 
״על כמה מדובר?״
בערך מיליון וחצי, שני מיליון ארמנים, 300 אלף אשורים, גם יוונים היו.
״גם יוונים? אז רגע, ארמנים ועוד אשורים, שומר אחד בראש, יוונים. נגיד בערך שניים ורבע מיליון, רגע ורכבות. רכבות היו?״
לא היו רכבות. ברגל לסוריה.
״לא היו רכבות?! וערימות של נעליים?״
לא. לא היו. אין.
״וילדים יוצאים מבור עם הידיים למעלה היה״
תן לבדוק רגע, לא. אין.
״אז מה כן היה שם?״
צעדות מוות, טבח, קברי אחים, טורקים שאונסים כל דבר שזז.
״זה כל הסיפור? היו מוזלמנים? משהו?״
לא מתועד.
״זאת שואה? זאת שואה? אתם עושים ממני צחוק? בלי ידיים למעלה. בלי רכבות, בלי מוזלמנים. בלי סבונים. בדיחה. נשמע כמו קייטנה. עזוב, לא כזה נורא, תרשום לא שואה. לא מכיר, לאן עכשיו?״
גינוי פומבי של כתובות גרפיטי על בית ספר ערבי.
״הו! זה נורא. זה באמת נורא״

שיר בדיקת המאמץ (או ארגומטריה אהובתי)

נכנס לתומי לבדיקת מאמץ

לא מחלה, סתם אישור בשביל רץ
מחליף בגדים
נועל נעליים
ופתאום האחות חושפת שיניים.

״צריך לגלח, מתחת פטמות,
אחרת לא יחזיקו, המדבקות״
נראה לך! עניתי
שנים של גידול!
אז תלך, היא ענתה לי, די בביטול.

אוי גברת, ניסיתי, בטוח אפשר,
להדביק אלקטרודות גם על שיער.
בשביל זה נתת לי
שעה לחכות?
אולי את רוצה לעשות לי גבות?

טוב, בסדר, גלחי בזהירות,
אני גבר! לא פריק! ובא לי למות.
היא שלפה את התער
ובלי ניד של עפעף
היא גילחה, לא כאב, קשוח, לא טף.

גירד לי ורצתי, מרגיש מחולל,
מ-גבר עם זמש נהייתי גוזל.
ומאז על כל לוח
ועל כל גזע חרוט,
ישי לא גבר. הוא סתם עוף מרוט.

פסח-כלב כנעני מתקופת המשנה

פסח, הכלב שלי, הוא כלב כנעני מתקופת המשנה. לא מחוסן מטעמי מצפון וטיפש מטעמי טמטום. איך אני יודע שהוא מתקופת המשנה? אתמול הוא חלק עליי, ככה, בקטנה, מחלוקת לשם שמיים ואז שאלתי אותו, אתה מתקופת המשנה? והוא ענה לי הב. פסח, הוא כלב טוב לב שאם היה פוגש זקנה במעבר חציה היה מעביר אותה את הכביש אפילו כל היום או עד שהייתה מתעייפת. פסח, כשרוצה משהו, נובח. שעות. עד שאני יוצא וצועק לו ״פסח! שקט! אתה מתנהג בצורה זדונית״ ואז הוא מסתכל עליי בעיני עגל ואני יודע שהוא עובד עליי כי הוא כלב. פסח, הכלב שלי, למד רק לאחרונה להרים את הרגל בזמן שהוא נותן שתן. הוא כל כך מתלהב מהעניין שהוא מרים את הרגל גם סתם ככה בלי שום סיבה וגם בלי לתת שתן. הוא כל כך מתלהב להרים את הרגל שאתמול הוא הרים את שתיהן ונפל. ״לא פסח, בלי עיניי עגל עכשיו, אני יודע שאתה כלב. אתה כלב כנעני מתקופת המשנה״, פסח לא יצביע בבחירות הבאות. כי אין לו תעודת זהות. לא יצא לו להגיע עדיין למשרד הפנים. כי אין לו רישיון. אבל זה לא מונע ממנו להיות בשמחה. תמיד. פסח. מרחרח כל עוברת ושווה שהוא רואה ברחוב. כי מותר לו. הוא תמים.
פסח, כלב כנעני מתקופת המשנה הוא הבחירה שלי בבחירות הבאות. אל תהיו כלבים. תצביעו פסח.

רון בונקר

ואז הגעתי להופעת השקה של ״תפילה ליחיד״ דיסק הסולו הראשון האדיר של אביב גדג׳. לפני כן, כבר הייתי בעשרות הופעות של אלג׳יר, ההרכב שלו יחד עם גבריאל בלחסן זצ״ל. כבר שמעתי גיטרות בחיי. אני מכיר גיטריסטים. אני בעצמי גיטריסט חובב. 
גיטרה מובילה בלהקת ״ברכת המזון״ עם הלהיט האולטימטיבי ״חבל שאת לא מוכרת(כי אז היה לך עודף)״ אבל לא חשוב עכשיו! הופעת ההשקה התחילה ואז נשמטה לי הלסת. לא שמעתי דבר כזה בחיים שלי, הגיטרה של רון בונקר עשתה בי שמות.
עם לסת שמוטה הבנתי שאני רואה את הגיטריסט הכי טוב שיצא לי לראות. הרגש. העוצמה. הכשרון. זה היה מדהים. מדהים ומתסכל. הגעתי הבייתה אחרי ההופעה ואמרתי לגברת שזהו. אני לא יכול להחזיק גיטרה אחרי מה שראיתי. אני שורף את כולן. שניה לפני שעשיתי ל״ג בעומר עם עצים משובחים, היא צעקה לי ״עצור! מה נראה לך שאתה עושה?!״
שורף הכל, עניתי.
״שום שורף ושום נעליים. מי נראה לך ינגן השבוע בקומזיץ של גן גפן, אה?״
תגידי לוישקובסקי.
״מה פתאום וישקובסקי! רק אתה! חוץ מזה הוא לא יכול, הוא בחו״ל״
לא שרפתי.
מאז, הייתי בעשרות הופעות בהן מר בונקר ניגן ולאחריהן הצלחתי בקושי רב להתגבר על הדחף לשרוף את כל הגיטרות שלי.
יום אחד, לפני כמה שנים, הזמנתי גיטרה מחנות בשם ״רעש געש״ שמאז הספיקה להיסגר, בעודי משלם על ה reverend jetstreem 290 שלי, טבין ותקילין, נכנס לחנות מר בונקר בכבודו ובעצמו כדי לרכוש גם הוא את אחת מהגיטרות. בעודו פותח את כל המגברים בחנות ומנגן סשן שלם, אני, בחור מבוגר לכל הדיעות, עמדתי בצד כמו ילד קטן, מעריץ מבוייש שרואה את הגיבור גיטרה שלו ואין לו אומץ להגיד אפילו שלום. אחרי כמה דקות, נמלטתי מהחנות והלכתי לקנות מצית.
הגעתי הבייתה ושוב, ממוקד מטרה הלכתי לגיטרות, הדלקתי את המצית ורגע אחד לפני המפגש המתבקש בין אש לעץ מהגוני, הגברת צעקה לי ״התחרפנת לגמרי?! מי נראה לך ינגן במסיבת הסידור של כיתה א׳, אה? מי? ״
תתקשרי לבונקר. אני בחוץ. לא בעניין יותר.
״מה בונקר? איזה בונקר בראש שלך? ההודי מתומר יוסף? לא מספיק גררת אותי להופעה הזאת עם חבורת התימניות שהתחילה לצעוק, אתה עכשיו אומר לי להתקשר אליו?! שכח מזה, אתה מנגן״
התימניות היו סבבה! תתקשרי לוישקובסקי, שינגן הוא.
״נראה לך? אתה הגיטריסט במסיבת הסידור! חוץ מזה וישקובסקי לא יכול, הוא בחו״ל״
עוד פעם חו״ל?! אוף. לא שרפתי.
לא שרפתי אבל הבנתי למה אני כל כך אוהב את רון בונקר. הוא הגיטריסט הכי טוב שיצא לי לשמוע ולראות ואני ראיתי ושמעתי המון, אבל העיקר הוא שבזכותו הבנתי סוף סוף מה היעוד שלי.
הגיטריסט הרשמי של גן תאנה!
כשוישקובסקי בחו״ל.

פשקוויל

נפלה עטרת ראשנו, עומעם מזלנו, אבד משוש ליבנו ונלבעה שמחת חיינו.
איש התורה והעמל. משכים ומעריב לבתי כנסיות ולבתי המדרש, רודף צדקה וחסד וגם משיג אותן, רודף שלום ואוהב שלום. ענוותן כהלל, חכם כשלמה, נפטר מן העולם.
אוי לה לסירה שאבד קברניטה
לצוללת שנלב״ע מפקדה
לאוטובוס ללא נהג.
לחכה ללא דייג
למצנח ללא צנחן
לאברך צעיר ללא זקן
לבחורה בשם שונטל
לאינקובטור בלי חשמל

(פשקוויל שיצא משליטה)

יהודים

אז אני עומד לי על המדרכה, ככה לתומי, מתבונן בקשת, קשת יפה הייתה, כל צבעי הקשת היו בה, עומד. מתבונן. בורדו לא היה. גם אופוויט, טורקיז לא ראיתי, אבל באמת ממש צבעונית ותוך כדי שאני עומד עברה מכונית וספלאש, העבירה את כל השלולית עליי. מבנאדם יבש הפכתי לסמרטוט. מוצף ברגשות נקם ומים, רטוב עד לציצי עצמותיי התחלתי לקלל את הנהג, את אימו, את היקום ואת החורף ואת הסתיו ואת האביב ואת מה שעכשיו. עד שפתאום קלטתי שאני מקלל את אמא טבע ואמא טבע בתכלס לא עשתה לי כלום, גם החורף, גם הוא לא עשה לי כלום. זאת לא אשמתו. הוא עושה מה שמצפים ממנו. הוא מוריד גשמים. הוא נותן בשלכת והוא אפילו, יאמר לזכותו, מתריע לפני. הוא שולח נחניאלי מראש, כמה שבועות, שאומר לנו ״ היי תקשיבו, עוד מעט מגיע חורף ציף״ במילים האלו! הוא גם מנומס, יש לו סינר כדי לא להתלכלך כשהוא אוכל גרגירים ועושה אהבה עם גברת נחניאלית על קו מתח גבוה, בזזזזז, התחשמל. חבל. בקיצור, החורף דווקא בסדר, עושה מה שמצפים ממנו, אפילו מודיע מראש, ורק אחר כך שוטף פלוס שלושים. זאת לא אשמתו, החורף הוא חורף. רק אנחנו מופתעים כל פעם מחדש שאנחנו מתרטבים. יהודים.

שטריימל נוסף

זה שועל אמיתי על הראש שלך?
״סליחה?״
השטריימל, זה משועל אמיתי או צעצוע?
״אאאה, זה חיקוי, הלוואי היה לי כסף לאמיתי״
מזל, כי ללכת עם שועל על הראש זה מה זה להיות בן זונה.
״מה אמרת? בן מה?״
בן זומא, זומא. אפילו הוא נשאל במסכת חגיגה על צער בעלי חיים לעניין סירוס כלבים והתיר, למרות הצער שבדבר. אך עדיין דן בעניין וחשב ואין שום ספק שלא היה מתיר בשביל כובע. ביי.

ביומטרי

משרד הפנים. חידוש דרכון. השבוע.
פקידה: למה אתה לא רוצה ביומטרי?
אני: לא סומך עליכם.
פקידה: חבל, זה מאוד מאובטח ומודרני ואין סיכוי שיקחו לך את הזהות.
אני: מודרני כמו המשרד כאן? עם שלושת השומרים שאחד מהם מחלק ידנית תורים. השני שותה קפה והשלישי הלך לסופר?
פקידה: תראה...
אני: מאובטח כמו הכספת הפתוחה מאחורייך וקופסאות הכסף הצבעוניות שמפוזרות בפנים?
פקידה: תראה, האפורה לשטרות והכחולה לעודף והכסף הקטן באדומה. נכון דרורה? הכסף לעודף בכחולה? באפורה? מה פתאום. אין סיכוי. את בטוחה? הייתי בטוחה שבכחולה, תגידי דרורה, יש לך מאה שקל להחזיר לשם, אני אחזיר לך אח״כ, בסדר? בכחולה כן? ואיפה המפתח? אה, אצל דוד. אז מה החלטת אדוני? ביומטרי?

בלות

ידעתם שהיום הוא יום הילד הבינלאומי? נכון שלא? אז שתדעו שבישוב שלנו יש מנהג מקסים. כל יולדת זוכה לשבוע שלם שבו אנשי ונשות הישוב מבשלים לה ולמשפחתה ובאופן כללי מנסים להקל במידת האפשר על חייה. וזה נחמד. זה באמת נחמד. האשה מרזה, הבעל משמין והילדים בכל מקרה אוכלים אצל השכנים אז זה לא משנה. אבל בדיוק ברגעים אלו, רגעי השמחה והאושר, חשוב שלא נשכח את אלו שרק לפני רגע היו שם ועכשיו כבר לא. שרק לפני שנה יכלו ועכשיו בלו. רק שלשום השפריצו אסטרוגן לכל עבר ועכשיו הוא נגוז, נמוג. התפוגג. רק אתמול נזהרו שלא ועכשיו, גם אם ממש יתאמצו, על מקל ההריון בבדיקה עצמית במקום קו או שניים יהיה ״פחחחחח״. רק אתמול חישבו זמנים והיום בבדיקת אולטראסאונד יראו שלט ״סגרנו״ על הרחם.
לא מזמן נזהרו שלא להיקלט ועכשיו גם אם יחברו אותן לכל צלחות הלווין שבעולם הן לא יקלטו כלום.
אלה שרק אתמול חשבו עצמם זכר אלפא עם ארבע כיווני טסטוסטרון ובספירה האחרונה הם חייבים לקופת חולים 500000 תאים. אלו שרק אתמול שמרו נידה והיום שומרים את הזיכרון הזה קרוב מאוד ללב.
כי בינינו, מאחורי כל ״אני ממש שלמה עם זה״ מסתתרת צביטה קטנה ומאחורי כל ״הגיע הזמן שיהיה לי קצת חופש״ מתחבאת כמיהה לילד. למגע. לראש הקטן שמונח על הכתף. לחיוך. לצחוק. לצעד ראשון. לגרעפס. לחיתולים ולבבות ספוגים עד להתפקע. לנשימות הקטנות שמעלות ומורידות חזה ובטן קטנים על מיטה קטנה. חלום קטן של אנשים גדולים.
כי מאחורי כל השלמה עם הבלות ישנה תחושת אובדן קלה על מה שהיה ולא ישוב עוד.
אז המנהג אצלנו בישוב הוא אחלה, אני רק רוצה להרחיב אותו טיפה ולכן אני מציע שבשנה הראשונה שבו זוג נכנס לגיל הבלות, כל ילד שיוולד בישוב יזכה אוטומטית גם את הזוג הבלוי החדש בפינוק כלשהוא. לא שבוע בישולים כמובן, לא צריך להגזים. אפשר שובר לארוחת בוקר או סתם לסרט. הצגה ראשונה, שורה ראשונה ואם אפשר קצת להנמיך את הרעש זה יהיה מצויין. יום ילד בינלאומי שמח לכולם.

מבליגים סדרתיים

ש"י עגנון מתוך "שירה":

"דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים".

ברל כצנלסון מתוך כל כתבי ברל כצנלסון :

"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, – ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה – לעצמו, של עבדות בתוך מהפכה, ויטריפו עליו את דעתו, עד כדי כך שיראה – את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט"

הבלגה.

ארבעים

זכותי! פעם פעמיים בשנה זכותי להיות דביק וקיטשי, מה קרה? מה כבר קרה?
כמה מילים טובות? איזה מזל טוב קטן? מה יש? מה מפריע לכם? שבו בשקט רגע. תודה.
יש לה יומהולדת ולמרבה הפלא ויתרנו על שלמה ארצי, כי כמה אפשר? והלכנו על החברים של נטאשה. פס הקול של הנעורים והגיוס שלנו. של שנינו.
את זוכרת כפרה שנסענו ביום גשום? ערפילי?
כל הדרך דיברנו על מה לעזאזל אנחנו עושים בחוץ ביום גשום וערפילי, קר כאן ומסוכן לאללה.
זוכרת?
בטח שאת זוכרת. גם בארבעים. זוכרת הכל. כל ילד שהיה אצלך בגן, כל מי שפגשת בו במהלך חייך, תמונה, שם, תאריך לידה. בן אדם של אנשים. אוהבת אדם.
האשה שהליכה איתה ברחוב הופכת לאירוע. כל מטר שלום ומה נשמע, חיבוקים ונשיקות, ממש קמפיין לראשות העיר.
רק שבוע שעבר היא קראה לאיזה גונזיל ברחוב ״נחום! לא אומרים שלום? מה שלומך?!״
אני כבר חישבתי דרכי מילוט ומה לספר לשוטרים ואז (קול בס עמום) ״הגננת אפרת, מה העניינים?״
והיא ״איך גדלת?!!״ ואני? מתחבא מאחוריה. גדל? זה גדל? זה מפלץ הוא עוד רגע יאכל אותנו! הוא בטח אכל את הסיד מהקירות של הגן. בגללו עשית שיפוץ ב 2002! וככה זה ממשיך עד הגונזיל הבא.
עשיתי בשכל שקניתי כרטיסים לנטאשה, בפורטיס היא נרדמה, בתומר יוסף היא הייתה אדישה ובאלג׳יר היא כמעט התעלפה. עכשיו היא רוקדת ושרה, בדיוק כמו לפני עשרים שנה, בתיאטרון ירושלים כשאני עם מדים.
בדיוק כמו לפני. רק יותר טוב. וגם היום כפרה, אם זה בעיר ללא איש או שיר ללא סוף, אם זה רעש או שקט רע או טוב, היום ופעם, אור וחושך, תביני כפrה, יש בזה טוב ששנינו אני ואת, ביחד.
ארקדי, חכה שניה עם הפסנתר, תן להשחיל מילה. ספסיבה.
היא זוכרת הכל וגם זוכרים אותה. הגננת הכי טובה במזרח התיכון. זאת שבשבילה משפחות עושות ילדים כדי שיהיו עוד שנה בגן שלה.
זאת שגם בארבעים אין לה קול של גננת. היפה הזאת, שלא מבינה למה אומרים לה שהיא יפה.
האמא הזאת שכל יום חוץ מארבעה ילדים מוצאת זמן בערב לעוד ילדים שצריכים אותה.
החברה הזאת שתמיד אפשר לסמוך עליה. שיש ממנה לכולם.
האשה. שלי. שאני אוהב. שבדקה אחת שפויה איתה אפשר לראות מלאכים בשמי העיר הזאת.
ככה, מול כולם, דביק וקיטשי כי אלוהים, גם אחרי ארבעים ולעוד ארבעים לפחות, לא מוותר עלינו.
עדיין.

איש של חרדל

אני איש של חרדל.

יש קציצות? שם חרדל.

יש לחם? מורח חרדל.

אין לחם? אוכל עוגות.

תבקשו מהגברת שתגדיר אותי בכמה מילים היא מיד תענה לכם, ישי הוא איש של חרדל.

תשאלו את אמא שלי, מה ישי? איש של חרדל.

הילדים שלי שחוזרים עכשיו מגן שעשועים? ״היי אבא איש של חרדל״

אבא שלי? ישי הוא איש של חרדל.

אחי הגדול אפילו לא יחכה שתשאלו. איש של חרדל.

אחיות. מה יגידו? איך יגדירו? איש של חרדל.

אחי הקטן? איש של? חרדל. נכון.

תימני רנדומלי ״היי איש של חרדל, רוצה סחוג?״

מוכר במכולת ״מה קורה איש של חרדל?״

שומר בחניון ״היי איש של חרדל, מה קורה גבר?״

פסח. הכלב שלי. יודע שאני איש של חרדל.

ששון. האוגר שלי. כבר מת מדי בשביל דיעה.

יחזקאל, התוכי, לא חי אבל ידע.

סבתא אסתר ז״ל ״אימשי כפרה עליק, איש של חרדל אתה״

מלצרית בבית קפה בבנין אקי״ם ״היי איש של חרדל שכמותך, אפשר לעניין אותך במיוחדים שלנו?״

זקנה במעבר חצייה ״תודה לך איש של חרדל שהעברת אותי את הכביש״

נהג אוטובוס ״יש לך כסף קטן איש של חרדל?״

זקן באוטובוס ״איש של חרדל אתה, אין, אין, תודה שנתת לי לשבת״

איש שאני לא מכיר ״סליחה, איש של חרדל, איך אני מגיע לפינסקר?״

ילד כאפות ״איש של חרדל! איש של חרדל! הם לקחו לי את הכדור״

שמיים ״שלום איש של חרדל, אנחנו ממש מעליך״

רופא משפחה ״תתאר לי בדיוק, איש של חרדל, את מה שראית״

רופא משפחה ״אז אני רושם לה הפניה לנוירולוגיה ילדים, איש של חרדל״

החיים ״תקשיב, איש של חרדל, הכל יכול להשתנות ברגע״

שמיים ״היי״

נוירולוגית ״שב, איש של חרדל, אז ככה״

ישבתי, מה אני מבין? אני איש של חרדל אני.

פסח

הכלב שלי, פסח, איך נגיד? לא חיית המחמד הכי חכמה ביקום.
נובח על נמלים, קופץ על יתושים, רודף אחרי מכוניות חונות ובשאר הזמן ישן.
פסח, לא מחוסן מטעמי מצפון וטיפש מטעמי טמטום, כשהיה יוצא לטיול היה נותן שתן פעם אחת בלבד.
כשיצא לטיול לא תבע טריטוריה, לא סימן שטחים, רק רחרח ונבח, אחושלינג נבח, נבח וברח ואז נבח שוב ואז ברח ואז נבח ולפעמים הגיע אליי להתלונן ונבח ואז ברח. ואז הוא נח. והנה חתול. וברח.
כשפסח היה עושה איתי את השמירה החודשית בש.ג ומתוקף תפקידי בדקתי את זהות הנכנס, פסח היה נובח כמו משוגע, עליי! משל היה נשות ווטש.
חוץ מהסימפטומים השמאלניים המובהקים פסח סבל גם מבעיה קשה בזהות המגדרית. הכאלב, למרות העובדה שהיה עמוס לעייפה בציוד שלא מותיר ספק לגבי מגדרו, התעקש להשתין בכריעה. רחרוח קצר, כריעה, מבט מטופש לצדדים ונוזל.
עמודי החשמל לא עניינו אותו, גלגלי מכוניות לא משכו אותו, היה שמח לקראת כלבים ללא הבדל גזע ומין, בקיצור, כאילו לא הספיקו הסממנים השמאלניים המובהקים של פסח ,הוא גם סיגל לעצמו ג׳סטות של דרמה קווין. בחצר הוא היה זכר ובטיול נקבה, או איך שהגברת אמרה, אוי ווי, הכלב גיי.
וזה לא שיש לי עם זה בעיה, ההיפך, בארבעים שנותיי יצא לי להיתקל בעבודה ובצבא בכמה גאים שבהחלט היו אנשים ראויים אבל בכלב גיי, טרם יצא.
בקיצור, פסח על שלל סממניו השמאלניים והגאים יצא איתי בבוקרו של יום שבת האחרון לטיול ובעודי משוטט עם הכלב להנאתו, הרים הדוגלך את הרגל ונתן שתן על שיח תמים. חשבתי שפסח, בטמטומו חסר הגבולות, לא מצא תנוחה נכונה וברחה לו לרגע הגבריות אבל אחרי כמה מטרים עוד פעם, מרים רגל, כמעט נופל, כל כך תמים וחסר נסיון ונותן שתן. וכך עוד מטר ועוד אחד והאדמה פורחת ועוד דונם ופתאום קראוון קטן על גבעה ועוד אחד ובית כנסת והנה קו חשמל ועכשיו כביש גישה ומים זורמים ועוד משפחות וועדת קבלה ומעון ופעוטון וישוב. פסח משתין וההתיישבות פורחת, פסח נותן קיבה וההתיישבות מתפתחת ועוד מצפה ועוד מעלה, פסח מפריח את השממה והארץ מתמלאת בישובים, והערבים, באורח פלא, לא מוחים ולא מיידים, לא רוצחים ולא משסים, מקבלים ומבינים, יודעים שעם בחירתו של כלב כנעני לא ניתן להתווכח.
שתן טהור של כלב כנעני מעורב שמחובר בזנבנבי נשמתו לארץ הזאת. כלב בן כלב שבכל מקום שבו הוא מרים את רגלו אף אחד לא מעיז מרים את היד.
ותמיד חשבתם שיונה תביא את השלום ולא היא. כלב כנעני מעורב עם בעיה בזהות המגדרית ושמחת חיים של תימני זה מה שיביא את השלום. יונה רק מסריחה את הלמעלה של המזגן. כלבה.
ואני, קטן האמונה, נדבקתי בחיידק הויתור וחשבתי למסור אותו, בפזיזותי חשבתי שיש לי בבית כלב שמאלני ומסתבר שזמביש ישן אצלי במלונה.
ופסח, כמו פסח, לא נובח, עסוק בעשייה. מרחרח, מרים רגלו ומטיל את מימיו ואת צילו הגדול על אדמת הטרשים הגדולה וכבמעשה פלא צומחת התיישבות מפוארת. עוד מטר ועוד דונם, עוד קרקע ועוד קראון. ופה מתן בסתר ושמה קצת קיבה ופה רחרוח טוסיק של כלבה שרק עברה. פסח. כלב כנעני גאה.
פסח, הכלב שלי. כלב טמבל.

הרהורים א'

אתמול דיברתי עם הקב"ה. זה תמיד קורה לי אחרי שאני אוכל הרבה מנגו.

הפעם הוא זה שפנה אליי. ״מה שלומך?״

כאילו שאתה לא יודע אמרתי לעצמי.

״אני יודע אבל גם אל צריך לשמור על נימוס בסיסי, בכל זאת אני המצאתי את זה.״

אני מרגיש סך הכל בסדר, חשבתי לעצמי. 

״אז למה כל כך הרבה מנגו? אני די עסוק בזמן האחרון״ 

כן ממש. הרהרתי ביני לבין זה שהמציא גם את הציניות.

״נעשה כאילו לא שמעתי״ 

נעשה ונשמע, בהיתי. עוד מעט גן חובה אתה יודע, מלמלתי לזה שהמציא את המחלות הגנטיות.

״אני יודע.״

ואני חושב שהגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן. הגיע הזמן לדבר, אבל לדבר באמת. בלי רמזים, בלי ניואנסים, פשוט להגיד, טוב או רע. בלי כל הפירוטכניקה המיותרת הזאת, בלי MRI , EEG, CT, אולטראסאונד. בלי טלפון מהגן שיסביר שהילדה עדיין משתדלת. פשוט רוצה לדעת, טוב או רע?

הרי אתה הוא אלוהי המחלות הגנטיות,

אלוהי הילדים הקטנים והנפוחים מסטרואידים,

אלוהי הפרכוסים והניתוקים.

אלוהי ההורים המהורהרים, היושבים במסדרון, מחפשים תשובה בפלורוסנט.

אלוהי הטפסים והבדיקות, האבחנות וההשערות.

אלוהי חדרי המיון,

אלוהי המקופלת והבמבה והשחור בלי הסוכר.

אלוהי מחלקות הנוירולוגיה,

אלוהי התרופות, 

אלוהי המינונים וטיפה יותר וקצת פחות.

אלוהי בדיקות הדם,

אלוהי האחיות שלא מוצאות את הוריד.

אלוהי הדנ״א. 

אלוהי התקלות ברצף הגנטי.

אלוהי ההתחייבות לבית חולים והביטוחים הרפואיים ותחתום לי כאן.

אלוהי מנהלי המחלקות היודעים כל, המעריכים והמנבאים.

אלוהי הרופאים הטובים. הטובים באמת. 

אתה.

אלוהי המרפסות המעשנות והמאפרות המלאות בבדלי סיגריות של שאכטה אחת.

אלוהי הטוב והרע, הברכה והקללה.

אלוהי הפתרונות. אלוהי הדברים על השולחן.

אלוהי הליצנים הרפואיים.

אלוה כל הבריות.

טוב או רע? דבר. בלי רמזים. בלי להתחבא מאחורי חלוקים ירוקים בחדרים קטנים עם תמונות גדולות של הנסיך הקטן. פשוט. מה כל כך קשה?

״ונגיד שאני אגיד לך, מה אז ישאר לך? תדע הכל. מה ישאר לכולם? בלי חוסר הוודאות לא ישאר מהעולם הזה כלום, כלום. גם ככה בראתי מלא מטורפים בשנתונים האחרונים, אז לבטל את המנגנון של שכר ועונש? השתגעת? אלוהים ללא ספקות? אל נטול חוסר וודאות? הכל על השולחן? אלו שאין להם מה להפסיד לא יבזבזו רגע. יאכלו אותך חי, העולם יתפרק לגמרי, תוכל לעשות עם הבלאגן של היום ימי הולדת, זאת תהיה בדיחה. חוסר הוודאות והספיקות הן מנגנון ההגנה הטוב ביותר שקיים. בסופו של דבר, טוב או רע זה אתה תקבע. תעשה את זה טוב״

אוף, מה כבר ביקשתי? ביקשתי פשוט.

"תתמודד"

אלוהים אדירים.

קמתי. 

״הולך לשוק, אה?״

כן...

״מנגו?״

זיבי מנגו. ענבים.

״ידעתי״

יום כיפורים

זה היה ערב יום הכיפורים ובאמת שהגעתי בכוונה לכפר על חטאיי, הייתי חדור אמונה שהנה, אני והקב"ה יוצאים קפיטים, אבל איפה? הכל התחרבן .

זה התחיל כשנכנסתי לבית הכנסת , התיישבתי במקום שתפסתי עוד במנחה. לידי ישב בחור עם בעיות רגליים קלות (לא יכול ללכת) הוא שאל אם אני יכול להעביר לו את הקביים, קפצתי בשמחה על המצווה הראשונה שנקרתה בדרכי ביום הקדוש, העברתי לו את הקביים ואמרתי לו "בשמחה! שאני לא אעזור לנכה אומלל ביום הכיפורים? "

הייתי מבסוט, הוא קצת פחות, לא ייחסתי לזה חשיבות, קשה לו .

אחרי התפילה יצאתי שמח וטוב לב לכיוון הבית, בדרך פגש אותי בחור מלא ( שמן מאוד ) ששאל אותי אם אני יכול להגיד לו מתי מתפללים שחרית, זינקתי על המצווה ואמרתי לו "בשמחה, שאני לא אגיד לבחור כל כך שמן שלא מסוגל לסגור את הפה שלו לרגע ואפילו ביום כיפור הוא כנראה אוכל בין התפילות מתי תפילת שחרית?

ב–7."

הוא הסתכל עליי בצורה עקומה, אבל חשבתי שזה בגלל שקשה לו לייצב את כל המשקל אז הוא תמיד נשען על רגל אחת .

ממש לפני הבית ישבו להם חבורת נערים (קופי אדם) מהשכונה ליד (פארק הקופים) וצחקו להם, הם שאלו אותי אם יש לי במקרה סידור ספייר לתפילה מחר (היה מחסור בסידורים בבית כנסת) , אמרתי להם , "בוודאי שיש לי! שאני לא אתן לחבורת קופי אדם שאם מרכזים את כל האייקיו שלהם בתוך קליפה של פיסטוק, נשאר מקום לפיסטוק, סידור? בהחלט, בואו, קחו"

לא לקחו, טוב, הוא היה בלי ניקוד.

הרגשתי שהם לא כל כך אהבו את התגובה שלי, לא הבנתי למה, סך הכל היו לי כוונות טובות, הם קמו מהספסל והתקרבו אליי, הגברתי מהירות והתקרבתי לבית, בדרך אחת השכנות שמספרים עליה שיש לה הרבה חברים התקרבה ושאלה אם אפשר טלית לחבר שלה למחר בבוקר, הסתערתי על המצווה ואמרתי לה "בוודאי! שאני לא אתן טלית לחבר של פרוצה? בטח, בואי קחי"

היא פרצה בבכי, כנראה מהתרגשות, בכל זאת, יום קדוש וזה.

בינתיים הקופים סגרו עליי, חמקתי הביתה, נעלתי את הדלתות וניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר. הכל היה מכוונות טובות, באמת שרציתי לעזור, רציתי לצאת אליהם עם סידור וטלית ועם סליחה כנה מעומק הלב אבל הגברת ביקשה שאת הכוונות הטובות שלי אני אשאיר בבית, היא צריכה אותי חי ביום כיפור.

באסה, רק התחיל יום כיפור וכבר יש לי עוד חטאים לכפר עליהם, אין סיכוי שאני יוצא עם הקדוש ברוך הוא קפיטים, אני במינוס עמוק.

אין ברירה, אמרתי לעצמי, מחר בשחרית אני מסתער על התפילה ומכפר על הכל, כל היום אני אעשה רק מצוות ומעשים טובים, מתפלל מוסף כאילו זאת התפילה האחרונה שלי. קורא את סדר העבודה כאילו אני בעצמי הכהן הגדול שנמצא בקודש הקודשים, משתחווה מנחה, קורא את הפטרת יונה כאדם שנמצא במעי ליויתן ומייחל לגאולה. בנעילה אני אקרע את מיתרי הקול ואת חדרי הלב והתפילה שלי תבקיע את עצמה עד כסא הכבוד. ואז לא תהיה לו ברירה, הוא יכפר. בטח שיכפר. רחום וחנון הוא.

בתנאי שחבורת הקופים תיתן לי לצאת החוצה. נבלות. סליחה.

חיזוק מתונים

תיעוד מצמרר. חשוב מאוד לקרוא!!

״ברוכים הבאים לסדנת חיזוק המתונים.

בסדנה זו אנחנו נעבוד ביחד על שליטה עצמית, דחיית סיפוקים ודיכוי האינסטינקט הרצחני.״

גיבריל: המורה, יש מבחן בסוף?

המורה: לא, מה שחשוב זה שתצאו עם כלים שאיתם תוכלו להגיע מתונים יותר למשא ומתן עתידי עם ישראל

עבאס: המורה, אני יכול להמשיך להכחיש את השואה או שכדאי להתאפק גם עם זה?

המורה: תתפאק אבו-מאזן,תתאפק. תכחיש בסוף, תכחיש כפול.

״יופי, עכשיו כשכולנו מוכנים נתחיל במספר משפטי מפתח שחובה עליכם לחזור עליהם לאורך כל המשא ומתן, לאחר שיגמר המתן, תוכלו לזרוק את הדף.

1. אתם פרגמטיים

2. צעדים חד צדדים פוגעים בתהליך השלום.

3. מנגנוני ביטחון פלסטינאיים חזקים וחמושים טובים לישראלים לא פחות מאשר לכם.

4. הסרת מחסומים ואפשור מרקם חיים תקין הן חובה בלי קשר לתהליך מדיני או מצב בטחוני.

5. הנרטיב הפלסטינאי הוא חלק חשוב מהבנת הקונפליקט 6. הפלסטינאים רוצים לממש את ההגדרה העצמית שלהם כעם על בסיס גבולות 67 7. ברווחה כלכלית.

משהו לא ברור?״

גיבריל: מה זה ברגמטי?

המורה: פרגמטי. ערבי שיכול לשבת בפגישה עם יהודי בלי לנסות להוריד לו את הראש מול כולם, הוא פרגמטי.

עבאס: ולא מול כולם?

המורה: לא כרגע אבו! לא כרגע! זאת סדנה לחיזוק המתונים.

עבאס: אבל אף אחד לא רואה...

המורה: אתה רוצה עוד צוק איתן? עוד יצוקה? מה יש לכם?

עבאס: ומה זה נרטיב?

המורה: זה הסיפור הזה שלכם, עם כל הרגש וההגזמה והנכבה ועצי הזית והתרבות והאללה הוא אכבר והעובדה שטיטוס גירש איתכם ולא את היהודים ו..

עבאס: והאפשרות להרוג יהודי כל פעם שבא לי.

לא! לא! תקשיבו, אתם נכנסים לישיבת מו״מ ולא מנסים לערוף לאף אחד את הראש שמעתם!

גיבריל : אולי עם אבן?

לא!

מולוטוב?

לא!

סכ..

לא! לא!

אז סתם ככה נשב?

"סתם ככה. תנסו להקשיב, להגיע לפשרה."

בשרה? מה בשרה עכשיו? מאיפה?

"לא יודעת מאיפה. דברו איתם על האח הגדול, על דה וויס."

אההה, אח גדול זה יפה. איך זאתי שלא אוכלת צלעות כבש ניצחה, ראית מה זה?

"כן, טל גלבוע."

גלבוע, גלבוע. מג'נונה זאתי לא אוכלת חיות, לא אוכלת ביצים, לא שותה חלב, רפורמית.

"לא רפורמית, גיבריל, טבעונית."

יענו אשכנזייה? צריך לסקול אותה. לסקול מותר?

"לא סוקלים."

אותנו סוקלים.

"אתכם מסכלים."

אה, עם כ'.

"יפה גיבריל, אתה יודע עיברית טוב."

בטח יודע, כלא ישראלי.

"אז יש לי שאלה, בוגי נכנס לחדר המשא ומתן ומתיישב לידך , מה אתה עושה?"

בוגי? הרמטכ"ל?

"כן."

פואתח לו את הראש.

"לא פואתח, פותח. חשבתי שאתה יודע עיברית, בגד כפת בראש מילה."

בטח כפת, שלא יזוז.

"ואז מה?"

ואז? אני מכריח אותו לקבל את הנרטיב הפלסטינאי ולהודיע לכל העולם שאני ברגמטי.

"ואם הוא לא ? מזכירה לך אנחנו בסדנת חיזוק המתונים."

אז משחרר אותו, אני ברגמטי, לא טבעוני.

"יפה.עבאס, אתה מכנס מסיבת עיתונאים, חשוב לי שתזכור את משפטי המפתח שאותם אתה צריך להציג.

אחד, זה לא הזמן לפעולות חד צדדיות, שתיים,זה הזמן לחזור לשולחן המשא ומתן שלוש, לשחרר אסירים כמחווה וכהצגת מחוייבות לתהליך המדיני וארבע, אחרון, לחזק את המנגנונים הבטחוניים הפלסטינאיים."

עם הרבה נשק שבו נוכל להרוג יהודים ככה בכייף.

"עבאס! אתה מתון! לא הורג יהודים ככה סתם!"

לא כייף לי הסדנא הזאת.

"לא כייף לך הסדנא הזאת? בכיין! שנים אתה מבטיח מדינה לעם שלך! שנים! ואנחנו עשינו הכל בשביל שתקימו מדינה. הסכמנו להעביר לכם כמעט את כל השטח. הכנסנו לכם נשקים. התעלמנו מההסתה. שיחררנו אלפי רוצחים. התעלמנו מזריקות האבנים שלכם על המתיישבים, התעלמנו מבקבוקי תבערה. הכלנו את כל האלימות שלכם, גנבנו את דעתו של הציבור הישראלי בהפחדה ושקר, איימנו שאם לא יהיה הסכם מדיני יהיה גרוע, הכרזנו על ילדים שמרססים ספריי טרוריסטים למרות שידענו שרוב התג מחיר נעשה על ידי ערבים. פינינו את גוש קטיף, הרסנו בתים בהתנחלויות, בג"ץ בעדכם, קרן חדשה, העולם תומך בשקר שלכם, התקשורת אימצה מזמן את הנרטיב הערבי, את הנשמה נתנו לכם! את הנשמה! וזה מה שאתה אומר? שלא כייף לך בסדנא הזאת? תתבייש לך! ככה אתה מוקיר תודה? "

בוא בוא גיבריל, התחרפנה לגמרי, נראה לי היא רפורמית, כבשים היא לא אוכלת אבל את הראש? חופשי.

"לאן אתם הולכים? פחדנים!"

עזבי ציפי, מתי תביני שזה לא ילך בינינו? מתי תביני שזה לא את זה אנחנו? חראם על המדינה שלכם, דווקא מדינה יפה הקמתם ובשישים שנה בלבד, סחתיין, אנחנו באלף שנה לא היינו עושים את זה. תכל׳ס, עצה ממוסלמי, אם את רוצה שהיא תישאר ותצמח את חייבת לזנוח את תהליך השלום ולהשקיע בעצמך אבל בשביל זה את חייבת להבין שאת צריכה להיות..

"מה? מה ? "

להיות...

"מה עבאס מה?"

ברגמטית, ציפי. ברגמטית.

חינוך ילדים

אני לא רוצה להרגיז אתכם או לזרות לכם מלח של חלות שבת על פצעים של יום חול אבל הילדים שלי בדיוק מסיימים עכשיו את השיעורים לחופש. גם במהלך שנת הלימודים הם בדרך כלל לומדים בלי שאני אציק להם, איך זה קרה אתם שואלים? ניסוי וטעייה, ניסוי ותהייה ואז הארה.

אז לקראת שנת הלימודים הממשמשת וקרבה חשוב לי לחזור ולתת להורים הצעירים עצה חשובה, עצה שנוסתה בזמן אמת על ילדים. שלי.

השיטה עובדת. בדוקה ומחוברת בעבותות של ברזל לפחדים הגדולים ביותר שלהם, סביר הדבר שאני לא הראשון שהשתמש בשיטה זו אך אני לא בטוח שמי שעשה זאת עשה זאת  באופן מודע וממוקד כמוני.

השיטה יחסית פשוטה אך מחייבת דבקות, כח רצון והבנה שייתכן ויש סיכוי שהכל יתפקשש ואז יש סיכוי שהילד ייסע לעיראק, ירשם לבית ספר של דעא"ש ויעשה חמש יחידות בעריפת ראשים, בקיצור, להיות עם האצבע על הדופק, כי זה יכול להוביל לאסון ברמה המשפחתית ואז דופק כבר לא יהיה רלוונטי.

אז איך מייצרים היום ילדים טובים, לכאורה?

התשובה פשוטה. איום בפאדיחה .

הפחד הקמאי של ילדים מפאדיחה של הוריהם מבוססת על אלפי שנים של היסטוריה עקובה משטויות שהורים עשו ליד ילדיהם ואלו לא יכלו לשאת זאת.  נח השיכור, לוט השיכור, יעקב הנעבך, יוסף ואחיו.

ההבנה שזאת השיטה ואין בילתה נתגלתה לי במקרה. כמו פופקורן, כמו ביצה קשה, יום אחד זרקתי את זרעי הפאדיחה לאש והחשש קפץ לכל עבר, זה לא היה בכוונה אבל המבט של הבכורה אמר הכל, רק לא זה אבא, רק לא זה, ואני הבנתי שאם רק לא זה, אז זה יהיה זה, או זה אחר, או זה ליד, כי בסך הכל זה בשבילי, זה בשבילך, זה בשבילם. 

את השיטה יש להתחיל ולממש כבר בכיתה א' וב' כאשר הילד רך בשנים ובדרך כלל לא קיימת בעיה של פגיעה במרות או ניסיונות מרד, עם זאת, ניתן לממש אותה גם כאשר הילד מגיע לכיתה ג' או ד' או כאשר מתחילים לצוץ ניצני המרד הראשונים, במקרים אלו יש לתקוף את הבעיה בנחישות אך עם זאת ברגישות .

זה אולי נשמע מסובך אך במקרה שלי לא הייתי צריך יותר מכובע כלב ומבטא רוסי בכדי לגרום לילדה להבין שאם היא לא מכינה את שיעורי הבית אני מגיע בשיעור השני לכיתה חבוש בכובע הכלב ומבקש במבטא רוסי כבד מהמורה שתקרא רגע לבת שלי כי יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לה.

כמובן שברגע שהוצאתי מהמגירה את כובע הכלב הילדה כבר רכנה על הספרים ופתרה את שיעורי הבית בחשבון.

חשוב לציין שאת האיום בפאדיחה יש לבצע ליד שאר הילדים בבית בכדי שלא נצטרך לחזור על התרגיל שוב ושוב.

כמו בכל תהליך גם בתהליך האיום בפאדיחה ישנה רגרסיה והילד צריך לקבל תזכורות ,במקרה שלי פשוט הוספתי לפאדיחה קורקינט של דורה ורכבתי עליו בבית עם כובע הכלב שלי בעודי צועק במבטא רוסי "מי כאן המנהלת? אני עלה חדש! תחי מדינת ישראל! "

המסר נקלט .

השיטה באמת פשוטה וניתן להשתמש ברכיבים שנמצאים בכל בית. במקרים קשים ניתן לקנות בובה של בוץ' או חטפני ולדובב אותה בכל מבטא שתבחרו . חשוב להתקשט גם בכובע טיפשי כלשהוא ואם אפשר גם תכשיט קטן. לא הייתי הולך על איפור זה הופך את העניין לגרוטסקי מדי ויכול לגרום לתוצאה ההפוכה, הילד ירגיש שאין לו כבר מה להפסיד ויעשה דווקא  ואז דעא"ש , עריפת ראשים וכל השיט הזה, לא כדאי.

היום ברוך השם אני במצב שאם אני מזהה התנגדות אני מחייך חיוך טיפשי או פולט גיחוך קל, כאילו לעצמי , והמסר עובר בצורה חלקה .

והילדים? ממש טובים, מחונכים, הם בדיוק מכינים שיעורי בית , אושר גדול. אבל הכי חשוב, הם לא נוגעים לי בקורקינט של דורה. הוא רק שלי .