בקושי A4

"לפעמים אדם יושב עם עצמו וחושב על דא ולפעמים חושב הוא על אה.

לפעמים הוא צוחק ופיו מלא ב חה ולפעמים מהורהר וכל כולו מה.

לעיתים לא מאמין ואומר לעצמו לה. ואז מבין ואומר אה.

לפעמים הוא נבהל כשצועקים לו בה. אם הוא רוסי יגיד לו דה ואם גרמני יגיד לו יה.

לפעמים מתעצבן ומתריס נה. לפעמים מרעיש אז אומרים לו שה. "

("מחשבות בהברה אחת", "בסדר החדש רואים את החיים", הוצאת אוויר) 

ולפעמים, אותו אדם, נכנס לפייסבוק ורואה שהוא בן ארבעים ובני אדם, אנשים, נשים וטף מברכים אותו, כאלה שהוא מכיר וכאלה שלא ואותו איש חושב לעצמו, למה זה מגיע לי כל הטוב הזה? איפה טעיתי? איך אדם בעייתי מגיע למצב הזה?

אז במחילה מכבודכם נתעלם רגע מהעלות השולית של דף a4 ונדבר רגע עליי, כי מה זה דף a4 לעומת העניין הבלתי מבוטל שאנשים עושים מגיל? 

אז כן, אני ארבעים עכשיו ולא מרגיש שניה פחות ולמרות כל מה שמספרים על הגיל הזה אני אין לי משברים. למה? כי לי יש תורה. לי יש מצוות. לי יש בית מדרש וכשעצוב ורע לי על הלב אני לא הולך לזלדה ואיתה יושב כי איך זה יעזור לי העניין הזה? אז מה אני עושה? אני פותח דף גמרא ושוקע כל כולי בלימוד.

מספרים על החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה, כך היה שמו, שהיה לומד כל הלילה. באו אליו תלמידיו ואמרו לו החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה, החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הרים החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה את עיניו מהגמרא, הסתכל אל האופק ואמר ״גם הזמן שלי הגיע״ סגר החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה את הגמרא ויצא מבית המדרש. באותו רגע יצתה בת קול וקראה ״חסיד זה מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה בא זמנו ואין כסא המלכות מקפיד עליו, לך בשלום ושוב בשלום בזמנך ובעיתך כי בשלום היית ובשלום הלכת ומכאן תצמח ותעלה תועלת רבה וערבה מנחתך כימי עולם וכשנים קדמוניות״.

ומספרים שמעשה זה של החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה עשה רעש גם בעליונים וגם בתחתונים וגרם מעשה זה לערבובו של השטן ולסילוק קטרוגו ומאז, החסיד מסמירנוף שהיה לומד על הלילה לא חזר אל בית המדרש ויש כאלה שמספרים שהחסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה והעמיד תלמידים הרבה משמש כנהג בטש״ית על גבול פולין גרמניה בדבקות וביושר ולעיתים קובע הוא עיתים לתורה ולעיתים לא, כי החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה הזמן שלו הגיע ועכשיו, הזמן הוא שלו ולא של אף אחד אחר. 

כן, אין לדעת לאן תוביל אותנו הדרך וגם אני, כמו החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה הגיע זמני ואני מיישיר מבט אל העתיד, נכון לארבעים הבאים ואומר תודה לארבעים שהיו שהרי בלעדיהם לא הייתי מרגיש כמו ארבעים היום.

לתשומת לב שולחי המתנות, אני חוגג את יומהולדתי בתאריך העברי ח״י באלול שהוא אמנם יום פטירתו של המהר״ל מפראג אך הוא גם יום הולדתם של הבעל שם טוב ושל רבי שניאור זלמן מלאדי (אדמו״ר הזקן) מייסד הדת הקרובה ביותר ליהדות, חב״ד.

בנוסף, הגיחו לעולם ביום זה גם אלעזר שטרן ושרית חדד או כמו שאני נוהג לקרוא לה שרית חב״ד. יש הטוענים שח״י באלול הוא גם היום שבו החסיד מסמירנוף שהיה לומד כל הלילה סגר את הגמרא, מסכת חגיגה, דף ב׳ עמוד ב׳ וצעד אל האופק. ללא ספק, ענקים אלה שזכיתי להיוולד ביומם השפיעו עליי יותר מכל מה שהשפיעו עליי אחרים או כפי שטענתי באוזניי שרית חב"ד כבר מספר פעמים כשנפגשתי איתה בחום הזה של תל אביב שבסדר החדש רואים את החיים, גם עם משקפיים על חצי פנים ושאולי זה בשבילי לנשמה? שגם משיחים הם סוג של נחמה. אני ביקשתי ברוקלין ומה קיבלתי? המון חברים שאומרים מזל טוב ואשכרה השנה התרגשתי וכן, לפעמים צריך לעשות מזה עניין ואינשאללה נחזיר לכולכם בשמחות. תודה.

זהו, בקושי A4, אפשר לעבור לדבר על מישהו אחר. 

מטאורים

(זה התחיל ככה בערך)
"בטח שאני אבוא אתכם! ברור! שאני אוותר על המחזה המדהים הזה?! שאני אשן במיטה הנוחה שלי במקום להיזרק בכייף בשק"ש הום-סנטר שלוש שעות נסיעה מכאן? בטח! תרשמו אותי!"

איזה יופי. מצויין, אתה רציני נכון?

"לא, ממש לא. אין סיכוי"

אבל למה?

"למה? בגלל שאבות אבותיי, סביי סביי וסבתות סבתותיי כשיצאו ממצרים ועשו בלאגנים ליושב במרומים, החליט אותו יושב להאריך להם את השהות בישימון לארבעים שנה בלי להוריד שליש, אז אותם אלה הראשונים שציינתי, קיבלו החלטה אמיצה שעוברת אצלנו בגֶנִים. החלטה ברורה וחד משמעית. בלי מדבר יותר."

"גם לא בשביל גשם של מטאורים?

"בעיקר לא בשביל גשם של מטאורים. התחרפנת? מכיר קבלת שבת? מכיר ספר תהילים פרק צה פסוק י'? אז תן לי להקריא לך, 'ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי' שחור על גבי תנ"ך, די ברור נכון? אני לא מתכוון שלבבי יתעה ואף אחת מהדרכים שלי לא מובילה למצפה רמון ב 12 בלילה ובטח לא בשביל גשם של מטאורים."

תבינו, זה לא שאני משבית שמחות או חיה לא חברתית (אני כן, אגב, משבית שמחות וחיה לא חברתית) אבל עד לישימון בואכה כלום בשביל לראות גרמי שמיים מתאבדים להם במהירות האור אל תוך האטמוספירה? לא תודה.

לאורך חיי המוטלים בספק אף פעם לא התחברתי לאסטרופיזיקה, הורוסקופים ומכשפות שֶׁמְּתַקְשְׁרוֹת בכוכבים נופלים אך למרות זאת, תמיד הרשימו אותי אלה שהיו מרימים את עיניהם אל עבר השמיים ובאצבע בטוחה היו מורים על נקודות עלומות בשחור הגדול תוך כדי שהם קוראים בשמות לכוכבים ולגלקסיות המומצאות. אולי בגלל חוסר ההבנה שלי הערצתי את אריה, המ"מ שלי בטירונות, שהיה יורה את אלומת האור של הפנס הצבאי שלו לעבר השמיים והיה נושא את נאום הגלקסיה "הנה כאן הדובה הגדולה, שמה העגלה הקטנה, הנה נוגה (כאן הייתי כבר מאבד אותו) ולידו כוכב חבצלת שנקרא חבצלת על שמה של חבצלת והוא נמצא בירכתי גלקסיית הכלום והשום דבר וברגע שצדק יכנס למסלול הקבוע שלו, די בצדק, אנחנו נצא למסע שיכלול פשיטה על 2 סלעים ענקיים שבנו האיצטקים לפני שעה, שעה ורבע" בעיניים עצומות הייתי הולך אחריו ואז הייתי נופל. עדיף ללכת בעיניים פתוחות.

כן, מערכת השמש מרשימה אותי אבל באופן מפתיע יש לי אפס עניין וכלום ידע מצטבר לאורך השנים. גם תמיד הצחיק אותי שמכל האופציות שהיו לכוכבים להסתדר הם בחרו להתארגן דווקא בצורה של דובה גדולה, קטנה ועגלה. למה לעזאזל הם הסתדרו בצורה הלא אסתטית הזאת ואיך למען השם כולם מזהים מסביבי את כוכב הצפון ורק אני מסתכל דרומה?

אני אדיש לכל העניין הזה, מודע לחשיבות, אבל אדיש. מבחינתי, כל עוד הם שם ואני כאן זה אחלה וכאיש תוכנה יש לי כלל ברזל שמלווה אותי גם בחיים, כל עוד זה עובד, אין צורך לגעת ובטח שאין צורך להתלהב מהגעתם של רסיסי כוכבים במהירות עצומה אל תוך הכדור שלנו. צ'טער, לא בשבילי.

אך בסופו של דבר ייתכן שחוסר העניין שאני מביע באלמנטים שמיימיים הוא פסיכוסומטי וקשור לעובדה שאני, מתוקף תפקידי כאדם שהולך ומקליש, מוקף בגרמי שמיים באופן יומיומי. כפרה עליה, שתחייה, היא ללא ספק השמש בגלקסיה הקטנה שאני משתייך אליה (כן כן ואמא שלה היא כוכב חמה, השגתי אתכם, מצחיק מאוד) והיא התשובה לכל צרכניות פסטיבל הפמיניזם הצעקני שבא עלינו לכלותנו בימים אלה. היכולת לעשות כל כך הרבה דברים משמעותיים, להיות פנויה לכל כך הרבה אנשים, להשפיע עליהם ולהיות חלק משמעותי מהחיים שלהם והכל מתוך שקט, עדינות וחכמה שמשדרים חוזק ועצמה. בלי להשאיר גופות בדרך. בלי לשרוף את הגשרים שלפני רגע היא צעדה עליהם ובלי פירוטכניקה אלימה וצעקנית של פמיניסטיות מטעם עצמן שנלחמות את המלחמות הלא נכונות במקומות הלא נכונים, שכל מי שמהלך לידן חייב לעשות זאת על קצות האצבעות שמא תיפלט מחמאה או ישוגר מבט טועה לכיוונן או חס וחלילה ימולמל, בהיסח הדעת, פועל בהטיה הלא נכונה ומשם, אללה יוסטור, הדרך אל הקטסטרופה קצרה משנת אור. בערך שנת חושך. אז תגידו לי אתם עכשיו, אני צריך לנסוע עד מצפה רמון בשביל לראות כוכבים נשרפים באטמוספירה? יש את זה בחדשות כל יום. ליקוי המאורות ניכר בכל מקום והמסקנה ברורה, פמיניזם רדיקלי/כל דבר רדיקלי הוא חור שחור ששואב הכל, בעיקר את מי שסביבו וכשכלום לא ישאר לידו, הוא ישאב אל תוך עצמו ושם אולי יפגוש את מי שהוא באמת, כוכב נופל שנשרף כל הדרך למטה ולצערנו, גם הנותר ממנו, אם נותר, מסוכן לכל מי שבאזור.

אז כן, אני נשאר בבית. לא צריך להרחיק בשביל להתרשם מהחלל, יש לי את הגלקסיה הפרטית שלי, השמש שאיתי, אני, שמסתובב סביבה ורק מחזיר אור והילדים, שהם למען האמת, כוכבים אחד אחד ואם כבר מדברים על כוכבים נופלים, אז משאלה אחת ברשותכם. שנהיה בריאים.

ים המלח 1

מיד כשנכנסנו למלון ראינו מלא בחורות שחומות ומלאות תזזית.
"תגידי כפרה, התימניאדה זה לא באילת?" שאלתי את הגברת.
אולי זה מלון של תימנים היא הציעה. 
״אין מצב״, חשבתי בקול, ״לא יכול להיות מלון של תימנים, זה לא אפרטהייד כאן, בכל זאת התקדמנו קצת עם השנים, התערבבנו.
יש תימנים בכל מקום. הייטק, ממשלה, צבא, אפילו הציונות הדתית כבר מכירה חלקית בעובדה שיש אנשים שהם לא אשכנזים. לא, לא יכול להיות שזה מלון של תימנים״.
ובאמת, שעתיים אחר כך, כשירדנו לבריכה ראינו שאלו היו תיירות שבדיות שנמרחו בבוץ שקר כלשהוא של ים המלח. ידעתי שבסוף הן יורידו את המסכה מהפנים שלהן, צבועות.
אחרי ששרפנו את עצמנו בשמש טוב טוב הלכנו לספא, נכנסנו לבריכה החמה וצפנו לנו להנאתנו, אחרי 10 דקות בערך הגיעו הגיבורים הבאים של הסיפור, קבוצה של תיירים מזרחיים, ממזרח גרמניה שאספו במהלך חייהם כל מחלת עור שקיימת על הגלובוס פסעו להם לכיוון הבריכה החמה, חלקם עם עור וחלקם ללא ובעודם מחליקים להם מעדנות לתוך הבריכה שבה צפתי החלה הדאגה לכרסם בשלוות נפשי. שאלות הרות גורל ניקרו במוחי כמו מה בעצם אני אמור לעשות עכשיו? לברוח? להישאר? האם הפטריות מתות מיד כאשר הן באות במגע עם המים החמים והמלוחים או שמא הסביבה החמה דווקא תומכת בהפצתם והתרבותם? המחשבות שלי לא מנעו את פלישת הרייך השלישי לבריכה ומיד אחרי שכל המזרחיים נכנסו פנימה וצפו סביבי החלו תחושות פסיכוסומטיות לתקוף אותי, הרגשתי את הפטריות בכל מקום בגוף, הם זחלו לי בין אצבעות הרגליים, תקפו לי את העורף. מעטה סמיך של חיידקים אפף אותי, היה לי ברור שזה רק בראש שלי אבל גם שם צמחה מושבת פטריות מומצאת, הרגשתי שאני שוחה בתוך צלחת פטרי ענקית.
יצאנו מצלחת הפטרי והמשכנו לניסוי הבא במעבדת הביולוגיה הגדולה ביקום. הג׳קוזי.
פכפוך המים הרחיק ממני את המחשבות הטורדניות, עצמתי את עיניי ונרגעתי. חמש דקות מאוחר יותר, כשפקחתי את עיניי הבחנתי בקלות רבה מדי ב 6 גברים גדולים מאוד, אבל מאוד, מתגרדים ומקרצפים את העור. הצלחתי להבין שהם מבצעים את המלצות הרופאים הצ׳כים שלהם בדבר פטריית הענק שתקפה להם את הגב ובעודם משילים מעצמם את הפטריה ומספר איברים פנימיים אל תוך הגקוז'י ברחתי החוצה כל עוד עורי בי.
משם, מגורד ומצולק נפשית דידיתי אל הבריכה החיצונית.
הגברת כבר חיכתה שם, מתרצת את היעלמותה בכך שלא רצתה להפריע לי בזמן שנחתי בגקוז'י. אמרתי לה שזאת פעם אחרונה שהיא עוזבת אותי לבד עם תיירים מגרד המדינות ואם היא רוצה לצאת שתיקח אותי איתה.
נכנסתי לבריכה, צללתי להנאתי ולפתע נדבקתי לקרקעית, לחי שמאל התמזגה עם מרצפות הבריכה ועין ימין קלטה מהזווית שלה את גורם ההדבקה, הצלחתי לחמוק מהלפיתה שלו ובשארית כוחותיי עליתי לשאוף אוויר. למעלה כבר פגשתי אותו, גלד אדם מזרח אירופאי שחשב כנראה שקפיצה על ילידים פרימיטיביים מקומיים היא המוצא האחרון שלו בדרך להיפטר מהדלקת ועל הדרך מעוד יהודי.
תוך כדי שאני מסנן קללות ובורח מהבריכה הוא ביקש סליחה אבל זה כבר לא שינה שום דבר.
עליתי לחדר.
זהו, אני עם ים המלח סיימתי, שימשיכו את הניסוי בלעדיי, מי שמחפש אותי אז אני עם הגברת, באמבטיה.

ים המלח 2

(ומה היום? המשך לקט חוויות מים המלח! אל תחמיצו!)

כייף בים המלח. איך שהגענו לספא, ממוצע הגילאים ירד ל 78.
התמקמנו ליד פינת מקלות ההליכה בואכה חניית ההליכונים ונכנסנו לבריכת המים המלוחים. היה רגוע. נעים. משחרר. שלום לך סבתא גנרית.
״הי חמוד, אתה כל כך מזכיר לי את הנכד שלי״
גברת, אני בן 40 תיכף.
״אוי נחמד. הנכד תיכף 50, ממש מיד״
נחמד, מה איתך סבתא גנרית? מה את עושה כאן?
״נפל לי האפידרמיס העליון, חייבת לחדש אותו״
איפה נפל?
״בכל מקום, שלכת של אפידרמיס״
איך זה קרה? למה? מה זה אפידרמיס?
איפה הכפכפים שלי? להתראות. ד״ש לנכד. יצאתי.
עברתי לג׳קוזי. המים פכפכו, האוויר היה חמים, הנוף היה מדהים. שפם. שפם גדול.
״היי ילד. מה איתך״
היה טוב. איך אצלך?
״מה יכול להיות רע?״
מה יכול להיות רע? האמת כלום, חוץ מהעובדה, מר שפם, שאין לך עור?
״מה? רואים?״
כן. בקושי. הריאות הסגירו אותך. זאת אומרת, העובדה שרואים אותן.
״העור מת, אני כאן להצמיח חדש.״
ממה הוא מת? בדידות?
״פטריית ענק״
טוב לשמוע, אני יכול להסתלק מכאן?
״למה? לאן? רק הכרנו״
אני חושב שהכרנו מספיק, מכיר אותך כבר מבפנים.
אחרי חווית החידוש והצמיחה, לקחתי את הגברת ויצאנו אל ים המלח.
בדרך נתקלנו בחולי צרעת מגרמניה,
ילדים עם פסוריאזיס מהצפון, גדוד של הנוער העובד והלומד עם סקביאס וחיילים מצאלים שקיבלו שלבקת חוגרת במתנה מצה״ל במבצע האחרון.
בהחלטה פזיזה של רגע נכנסתי לתוך המים.
פסטורליה עטפה את העמק, שלווה נחתה עליי, היה שקט ורגוע, המציל כנראה נפטר והחום שבשלב הזה נכנס למצב גריל החל נותן את אותותיו והשפעתו על התודעה שלי לא איחרה לבוא וכך, אחרי דקה או שתיים ראיתי בעיניי רוחי שאריות של עור שצפות סביבי, תיירים שהתגרדו וקרצפו את הגוף, לחי של רוסי ששטה לה לעבר ירדן, אוסטרי שרץ אחרי בית השחי שלו, דרדסבא באותו רגע העביר את כל קהילת הדרדסים לגור במושבת הפטריות החדשה מתחת לסוכת המציל. דרדסית נכנסה לפטריה לפי שעה עם ביש גדא, גרגמל מרח קרם שיזוף על חתחתול, פה גדול אכל גושים של מלח ושאריות של תיירות. יצאתי החוצה אל הגברת שישבה על כסא כתר ונמלטנו בחזרה אל תוך הלובי.
הסדרתי נשימה, הכנסתי את התודעה לניוטרל ונרגעתי.
מה כבר ביקשתי לעזאזל? חופש? מנוחה? זמן איכות עם האישה? לאכול משהו טוב? מלצר אפשר חומוס?
״בטח אדוני! עם פטריות?״
לאאאאאאאאאאאא

צ'ה באב 2

אז רגע אחרי תשעה באב (כן, צמתי) אני מודה בפה מלא שעם כל הכבוד ל״חדש ימינו כקדם״ ו״בנה ביתך כבתחילה״ הדבר האחרון שבא לי עכשיו זה בית מקדש.
כי באמת עם כל החיזבאללה והדעא״ש והאלימות והאללה יוסטור והשלום עכשיו והבצל״ם והשוברים שתיקה אנחנו צריכים גם קורבנות? תנו לי רגע לדברר את הקדוש ברוך הוא ולמסור בשמו שקורבנות זה ללכת אחורה, קורבנות זה טומאה, קורבנות זה רע, מוות זה חרא, שפיכות דמים זה מלכלך אחושילינג.
שחררו אותנו מהבניינים המוזהבים האלה שמוכתמים בדם ושחיתות של כהנים ותנו לי את הגאולה האמיתית, זאת שלא יושבת ב x אמה על y טפחות זאת שאין לה גבול, זאת שמתחילה אצלי ונגמרת למרגלות כסא הכבוד או קצת אחרי. בלי קירות, כיורים ושולחן לחם הפנים. שחרור של התודעה. גאולה 2.0. אמן ונצליח.

צ'ה באב

למה? כי אנחנו כפויי טובה, כי אנחנו לא יכולים לעצור לרגע ולראות את הטוב, כי בדרך מבית הכנסת אל שוק מחנה יודה ההומה אדם עם שפע הפירות שארץ זבת חלב ודבש נתנה לנו, ברכבת הקלה, זאת שמגיעה מפסגת זאב עד לעיר העתיקה, אנחנו מתבוססים במנהגי האבלות ובהקפדות היתרות שאין לנו זמן בין גירוד זקן להנמכת ווליום בשיר שצץ פתאום ברדיו לעצור רגע ולחשוב. מסונוורים משפע הקינות שנכתבו בגולה ומכח אותה הבטחה להוקוס פוקוס לא מעוניינים להכיר בטוב ובאמת, כל כך רגילים לציפייה שתבוא הגאולה שכבר קשה לנו להכיר בה שהיא כאן, שמא נפרד ממנה, מן הציפיה. מתרפקים על הימים שהיינו המקוננים של המלך ומצפים שינחת עלינו המקדש מן השמיים. כפויי טובה שלא מסוגלים לצאת מהתבנית של ההוקוס פוקוס ולהבין שבאמת נגאלנו, חוץ מהמחשבה, שם אנחנו עדיין בגולה, עם עבודות פרך.
כפויי טובה שמוצאים אינספור סיבות למה לא, רשימה ארוכה של סיבות שמהווה את מפלטם של הלא מעוניינים להכיר, אבל יודעים שלא שווה הרשימה כלום מול אותה סיבה אחת, שכולנו מכירים בה, שבזכותה אנחנו כאן, לטוב ולפעמים גם לרע, כי זה אנחנו, גם טוב וגם רע, כי זאת התורה שלנו, מקל וגם גזר, כי זה האלוהים שלנו, לפעמים מסתיר פנים אבל כשנותן, כפרה עליו, אז נותן ואני אומר תודה כי מבחינתי, הגאולה כאן מזמן, רק צריך להזמין אותה אל המחשבה שלנו, לשחרר את המח שלנו מהגלות שהוא חי בה ולשמור עליה, על אותה הכרה טוב טוב ומכח אותה הכרה ממילא נפסיק עם כפיות הטובה הזאת. אינשאללה.
צום קל.

רבנות

אני רק פורק רגע והולך. טייק 1. סקיצה.

בדיון על רבנות, כן, לא, איך ומתי הדעה שלי ברורה. הרבנות, ולו רק בגלל ההכשר שהם נותנים לחקלאות הסבל, כבר לא רלוונטית. היא מושחתת, רעה ומסריחה מכסף. נכון, צדקניי וצדקניותיי, מי אני בכלל? הקטן, האחרון שבעם שיפקפק ברבני ישראל ויערער על פסיקותיהם המקסימות וההתעלמות הגורפת מצער בעלי החיים העצום שקיים בחקלאות הסבל? מי אני? הרי כולנו בסופו של דבר יודעים שזאת דרכו של עולם והקב״ה, שהם זכייניו הבלעדיים על הכדור הזה, רחמיו הרי על כל מעשיו והחיות בעצם שמחות להיקטם, לא לאכול, לחיות בצפיפות, להיגרס, להתחשמל ולהיפרד מזנבם לשלום.
שמח העגל להיפרד מאימו דקות אחרי ההמלטה. שמחה האם להיחלב מיד אחרי ההמלטה והאובדן. רץ העגל בשמחה אל הכלוב שבגודל מידותיו ומכריח את בעליו לא לצאת משם לעולם אלא לשחיטה. רצים האפרוחים על המסילה בחדווה וששון לקיים את הגריסא דינקותא שלהם וקופצים אל עבר הלהבים לקיים את מצוות הקב״ה ומברכים הם בליבם על הגריסה ״ברוך אתה ה׳, אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הגריסה״ וכל מי שעומד מרחוק אומר אמן ורואה איך עולים ניצוצות נשמותיהן של האפרוחים מעלה מעלה ועושות הן תיקון גדול בעם ישראל וידוע הדבר לכל בר דעת שבכוחו של צער בעלי החיים העצום שהרבנות מכשירה לטובת כסף גדול וטובות הנאה, בכוחו לעשות רעש גם בעליונים וגם בתחתונים ובכוחם של רבנים אלה לערבב את השטן ולסלק את קיטרוגו.
וכל המרבה בצער בעלי חיים. הרי זה משובח.

שנה לצוק

השבוע צוין יום השנה למבצע צוק איתן וכשעברתי על שטויות שכתבתי באייפון נזכרתי שכנראה מדובר במבצע הראשון בו מפקדים עודדו, בעקבות הוראה מגבוה, את חייליהם לכתוב מכתבים לקרובים להם וכל זאת, כנראה, כדי שאם חלילה יבוא אסון תשאר מזכרת ובנוסף, זאת כנראה שיטה לא רעה בכלל לפרוק לחצים, תהיות ומחשבות.
כמובן שמיד עורר העניין ויכוח בין תומכי המהלך למתנגדיו וכיאה לכל ויכוח שהתקשורת מלבָּה הוא יצא מפרופורציה והפך באחת להתפרצות אחת גדולה של זעם ואני, למען האמת, לא הבנתי מה הבעיה.
לדעתי חשוב מאוד שאם קורה הגרוע מכל כדאי שמשהו ישאר חוץ מזה, שזה נהדר לתפוס את התחושות האלה בזמן אמת, הרי מדובר על פיסות חיים שכמעט ואף פעם לא פוגשים בהן ולאחר אותה תקופה, שבמרבית הפעמים חוזרים ממנה בשלום, יוכלו הכותבים עצמם לקרוא את התחושות, להבין את ההקשר ולדעת מול מה התמודדו באמת ואולי למצוא שבעצם ההתמודדות הייתה לא רק מול אויב אלא גם עם עצמך, עם התחושות של אותו רגע. בכל מקרה, ללא שום צל של ספק מדובר במסמך אנושי מרתק וחשוב שאדם ישאיר אחריו משהו, חוץ מזיכרון.

ועכשיו, קחו אותי לדוגמא, אני תמיד כותב מכתבי פרידה קצרים לפני שאני עושה משהו, אתמול, לפני שניקיתי את המטבח כתבתי מכתב קטן לגברת שבו פירטתי שאני הולך לנקות את המטבח ושסך הכל טוב לי וניקיונו של המטבח חשוב לי ביותר ואחרי הכל מישהו צריך לעשות זאת ושלא תדאג וזה ממש בסדר מבחינתי והעובדה שאולי יקרה לי משהו בזמן שאני מנקה את המטבח לא צריכה, בשום פנים ואופן, להיות על מצפונה ואני כותב את זה רק כי אני חייב להשאיר משהו מאחוריי, חוץ מכלים בכיור.

שלשום, לפני שתליתי כביסה כתבתי פתק קטן לגברת שתדע שאני אוהב ושהיא יקרה לי מאוד ואם יקרה לי משהו בזמן שאני תולה כביסה אז חשוב שהיא תדע שזה מאוד טיפשי שקרה לי משהו תוך כדי שאני תולה כביסה ושיש עוגיות בתנור וצריך להוציא אותם בעוד 10 דקות וחס וחלילה שלא תשכח!!! כי הרי אני חייב להשאיר מאחוריי משהו חוץ מעוגיות שרופות.

לפעמים, לפני שאני מוציא את הכלב לטיול אני כותב מכתב קצר שמבטא את התחושות שיש לי לפני, את שגרם לי לעשות זאת, את הסיכונים שיש בעניין ושזה באמת בסדר שאני, שוב!!, מוציא את הכלב ובאמת שאני לא כועס שאף אחד אחר לא רצה לצאת בגשם השוטף הזה שמרטיב אותי עד לשד עצמותיי וכנראה יגרום לי, במידה ואשאר חי, לדלקת ריאות חמורה מאוד ולאשפוז ממושך בטיפול נמרץ נשימתי למרות שביקשתי מליון פעם שמישהו יוציא אותו כבר לעזאזל!!! . שזה לא יהיה על המצפון שלהם.
כן, חשוב לי מאוד שדלקת הריאות שלי לא תהיה על המצפון שלהם וכן, אני חייב לכתוב את זה, אני חייב להשאיר משהו מאחוריי חוץ מערימת קקי בכניסה לבית.

זה חשוב לכתוב, חשוב שאדם יתעד את מעשיו, למענו ולמען הדורות הבאים. חשוב שאדם יבין שהרעה, לא עלינו, לפעמים נמצאת מעבר לפינה ואם, בעזרת השם, יחזור הביתה בשלום או קצת יותר מאוחר, לפחות שיהיה מה לקרוא וכן, לפעמים קורה שאני הולך למכולת אבל לא לפני שאני כותב משהו, משאיר איזו פיסת מידע קטנה או שיר שמתכתב עם העובדה שאני הולך למכולת, כי בסופו של דבר אני באמת הולך למכולת, משהו בסגנון:

״הליכה למכולת
-----------------
אדם שואל את עצמו למה? ועונה אדם את הברור מאליו

כי נגמרו הירקות
ולא הייתי עסוק
אז קופץ למכולת
כנראה יש יום שוק
נקנה גם פירות, אביא אולי כרוב,
כי לכי תדעי, אולי לא אשוב

ונגמר כל האוכל
אז הלכתי לקנות
אם לא אחזור,
אין כל צורך לבכות,
כרטיס האשראי כנראה שאצלי
מקסימום במזומן תשלמי"

וכל זאת למה? מדוע? מה פשר העניין? כי אני רוצה לתפוס את התחושות בזמן אמת, ברגעים שאני כל כולי שם, רגע לפני הסכנה, רגע לפני הלא נודע, כמו מצלמה, לתפוס את הרגע, להקפיא את הזמן, להעתיק את המציאות, לשכפל את ההווה הממהר לברוח אל הנייר וגם, כי מאוד, אבל מאוד חשוב לי להשאיר משהו מאחוריי, חוץ ממקרר ריק.