מטאורים

(זה התחיל ככה בערך)
"בטח שאני אבוא אתכם! ברור! שאני אוותר על המחזה המדהים הזה?! שאני אשן במיטה הנוחה שלי במקום להיזרק בכייף בשק"ש הום-סנטר שלוש שעות נסיעה מכאן? בטח! תרשמו אותי!"

איזה יופי. מצויין, אתה רציני נכון?

"לא, ממש לא. אין סיכוי"

אבל למה?

"למה? בגלל שאבות אבותיי, סביי סביי וסבתות סבתותיי כשיצאו ממצרים ועשו בלאגנים ליושב במרומים, החליט אותו יושב להאריך להם את השהות בישימון לארבעים שנה בלי להוריד שליש, אז אותם אלה הראשונים שציינתי, קיבלו החלטה אמיצה שעוברת אצלנו בגֶנִים. החלטה ברורה וחד משמעית. בלי מדבר יותר."

"גם לא בשביל גשם של מטאורים?

"בעיקר לא בשביל גשם של מטאורים. התחרפנת? מכיר קבלת שבת? מכיר ספר תהילים פרק צה פסוק י'? אז תן לי להקריא לך, 'ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי' שחור על גבי תנ"ך, די ברור נכון? אני לא מתכוון שלבבי יתעה ואף אחת מהדרכים שלי לא מובילה למצפה רמון ב 12 בלילה ובטח לא בשביל גשם של מטאורים."

תבינו, זה לא שאני משבית שמחות או חיה לא חברתית (אני כן, אגב, משבית שמחות וחיה לא חברתית) אבל עד לישימון בואכה כלום בשביל לראות גרמי שמיים מתאבדים להם במהירות האור אל תוך האטמוספירה? לא תודה.

לאורך חיי המוטלים בספק אף פעם לא התחברתי לאסטרופיזיקה, הורוסקופים ומכשפות שֶׁמְּתַקְשְׁרוֹת בכוכבים נופלים אך למרות זאת, תמיד הרשימו אותי אלה שהיו מרימים את עיניהם אל עבר השמיים ובאצבע בטוחה היו מורים על נקודות עלומות בשחור הגדול תוך כדי שהם קוראים בשמות לכוכבים ולגלקסיות המומצאות. אולי בגלל חוסר ההבנה שלי הערצתי את אריה, המ"מ שלי בטירונות, שהיה יורה את אלומת האור של הפנס הצבאי שלו לעבר השמיים והיה נושא את נאום הגלקסיה "הנה כאן הדובה הגדולה, שמה העגלה הקטנה, הנה נוגה (כאן הייתי כבר מאבד אותו) ולידו כוכב חבצלת שנקרא חבצלת על שמה של חבצלת והוא נמצא בירכתי גלקסיית הכלום והשום דבר וברגע שצדק יכנס למסלול הקבוע שלו, די בצדק, אנחנו נצא למסע שיכלול פשיטה על 2 סלעים ענקיים שבנו האיצטקים לפני שעה, שעה ורבע" בעיניים עצומות הייתי הולך אחריו ואז הייתי נופל. עדיף ללכת בעיניים פתוחות.

כן, מערכת השמש מרשימה אותי אבל באופן מפתיע יש לי אפס עניין וכלום ידע מצטבר לאורך השנים. גם תמיד הצחיק אותי שמכל האופציות שהיו לכוכבים להסתדר הם בחרו להתארגן דווקא בצורה של דובה גדולה, קטנה ועגלה. למה לעזאזל הם הסתדרו בצורה הלא אסתטית הזאת ואיך למען השם כולם מזהים מסביבי את כוכב הצפון ורק אני מסתכל דרומה?

אני אדיש לכל העניין הזה, מודע לחשיבות, אבל אדיש. מבחינתי, כל עוד הם שם ואני כאן זה אחלה וכאיש תוכנה יש לי כלל ברזל שמלווה אותי גם בחיים, כל עוד זה עובד, אין צורך לגעת ובטח שאין צורך להתלהב מהגעתם של רסיסי כוכבים במהירות עצומה אל תוך הכדור שלנו. צ'טער, לא בשבילי.

אך בסופו של דבר ייתכן שחוסר העניין שאני מביע באלמנטים שמיימיים הוא פסיכוסומטי וקשור לעובדה שאני, מתוקף תפקידי כאדם שהולך ומקליש, מוקף בגרמי שמיים באופן יומיומי. כפרה עליה, שתחייה, היא ללא ספק השמש בגלקסיה הקטנה שאני משתייך אליה (כן כן ואמא שלה היא כוכב חמה, השגתי אתכם, מצחיק מאוד) והיא התשובה לכל צרכניות פסטיבל הפמיניזם הצעקני שבא עלינו לכלותנו בימים אלה. היכולת לעשות כל כך הרבה דברים משמעותיים, להיות פנויה לכל כך הרבה אנשים, להשפיע עליהם ולהיות חלק משמעותי מהחיים שלהם והכל מתוך שקט, עדינות וחכמה שמשדרים חוזק ועצמה. בלי להשאיר גופות בדרך. בלי לשרוף את הגשרים שלפני רגע היא צעדה עליהם ובלי פירוטכניקה אלימה וצעקנית של פמיניסטיות מטעם עצמן שנלחמות את המלחמות הלא נכונות במקומות הלא נכונים, שכל מי שמהלך לידן חייב לעשות זאת על קצות האצבעות שמא תיפלט מחמאה או ישוגר מבט טועה לכיוונן או חס וחלילה ימולמל, בהיסח הדעת, פועל בהטיה הלא נכונה ומשם, אללה יוסטור, הדרך אל הקטסטרופה קצרה משנת אור. בערך שנת חושך. אז תגידו לי אתם עכשיו, אני צריך לנסוע עד מצפה רמון בשביל לראות כוכבים נשרפים באטמוספירה? יש את זה בחדשות כל יום. ליקוי המאורות ניכר בכל מקום והמסקנה ברורה, פמיניזם רדיקלי/כל דבר רדיקלי הוא חור שחור ששואב הכל, בעיקר את מי שסביבו וכשכלום לא ישאר לידו, הוא ישאב אל תוך עצמו ושם אולי יפגוש את מי שהוא באמת, כוכב נופל שנשרף כל הדרך למטה ולצערנו, גם הנותר ממנו, אם נותר, מסוכן לכל מי שבאזור.

אז כן, אני נשאר בבית. לא צריך להרחיק בשביל להתרשם מהחלל, יש לי את הגלקסיה הפרטית שלי, השמש שאיתי, אני, שמסתובב סביבה ורק מחזיר אור והילדים, שהם למען האמת, כוכבים אחד אחד ואם כבר מדברים על כוכבים נופלים, אז משאלה אחת ברשותכם. שנהיה בריאים.