(ומה היום? המשך לקט חוויות מים המלח! אל תחמיצו!)
כייף בים המלח. איך שהגענו לספא, ממוצע הגילאים ירד ל 78.
התמקמנו ליד פינת מקלות ההליכה בואכה חניית ההליכונים ונכנסנו לבריכת המים המלוחים. היה רגוע. נעים. משחרר. שלום לך סבתא גנרית.
״הי חמוד, אתה כל כך מזכיר לי את הנכד שלי״
גברת, אני בן 40 תיכף.
״אוי נחמד. הנכד תיכף 50, ממש מיד״
נחמד, מה איתך סבתא גנרית? מה את עושה כאן?
״נפל לי האפידרמיס העליון, חייבת לחדש אותו״
איפה נפל?
״בכל מקום, שלכת של אפידרמיס״
איך זה קרה? למה? מה זה אפידרמיס?
איפה הכפכפים שלי? להתראות. ד״ש לנכד. יצאתי.
עברתי לג׳קוזי. המים פכפכו, האוויר היה חמים, הנוף היה מדהים. שפם. שפם גדול.
״היי ילד. מה איתך״
היה טוב. איך אצלך?
״מה יכול להיות רע?״
מה יכול להיות רע? האמת כלום, חוץ מהעובדה, מר שפם, שאין לך עור?
״מה? רואים?״
כן. בקושי. הריאות הסגירו אותך. זאת אומרת, העובדה שרואים אותן.
״העור מת, אני כאן להצמיח חדש.״
ממה הוא מת? בדידות?
״פטריית ענק״
טוב לשמוע, אני יכול להסתלק מכאן?
״למה? לאן? רק הכרנו״
אני חושב שהכרנו מספיק, מכיר אותך כבר מבפנים.
אחרי חווית החידוש והצמיחה, לקחתי את הגברת ויצאנו אל ים המלח.
בדרך נתקלנו בחולי צרעת מגרמניה,
ילדים עם פסוריאזיס מהצפון, גדוד של הנוער העובד והלומד עם סקביאס וחיילים מצאלים שקיבלו שלבקת חוגרת במתנה מצה״ל במבצע האחרון.
בהחלטה פזיזה של רגע נכנסתי לתוך המים.
פסטורליה עטפה את העמק, שלווה נחתה עליי, היה שקט ורגוע, המציל כנראה נפטר והחום שבשלב הזה נכנס למצב גריל החל נותן את אותותיו והשפעתו על התודעה שלי לא איחרה לבוא וכך, אחרי דקה או שתיים ראיתי בעיניי רוחי שאריות של עור שצפות סביבי, תיירים שהתגרדו וקרצפו את הגוף, לחי של רוסי ששטה לה לעבר ירדן, אוסטרי שרץ אחרי בית השחי שלו, דרדסבא באותו רגע העביר את כל קהילת הדרדסים לגור במושבת הפטריות החדשה מתחת לסוכת המציל. דרדסית נכנסה לפטריה לפי שעה עם ביש גדא, גרגמל מרח קרם שיזוף על חתחתול, פה גדול אכל גושים של מלח ושאריות של תיירות. יצאתי החוצה אל הגברת שישבה על כסא כתר ונמלטנו בחזרה אל תוך הלובי.
הסדרתי נשימה, הכנסתי את התודעה לניוטרל ונרגעתי.
מה כבר ביקשתי לעזאזל? חופש? מנוחה? זמן איכות עם האישה? לאכול משהו טוב? מלצר אפשר חומוס?
״בטח אדוני! עם פטריות?״
לאאאאאאאאאאאא
התמקמנו ליד פינת מקלות ההליכה בואכה חניית ההליכונים ונכנסנו לבריכת המים המלוחים. היה רגוע. נעים. משחרר. שלום לך סבתא גנרית.
״הי חמוד, אתה כל כך מזכיר לי את הנכד שלי״
גברת, אני בן 40 תיכף.
״אוי נחמד. הנכד תיכף 50, ממש מיד״
נחמד, מה איתך סבתא גנרית? מה את עושה כאן?
״נפל לי האפידרמיס העליון, חייבת לחדש אותו״
איפה נפל?
״בכל מקום, שלכת של אפידרמיס״
איך זה קרה? למה? מה זה אפידרמיס?
איפה הכפכפים שלי? להתראות. ד״ש לנכד. יצאתי.
עברתי לג׳קוזי. המים פכפכו, האוויר היה חמים, הנוף היה מדהים. שפם. שפם גדול.
״היי ילד. מה איתך״
היה טוב. איך אצלך?
״מה יכול להיות רע?״
מה יכול להיות רע? האמת כלום, חוץ מהעובדה, מר שפם, שאין לך עור?
״מה? רואים?״
כן. בקושי. הריאות הסגירו אותך. זאת אומרת, העובדה שרואים אותן.
״העור מת, אני כאן להצמיח חדש.״
ממה הוא מת? בדידות?
״פטריית ענק״
טוב לשמוע, אני יכול להסתלק מכאן?
״למה? לאן? רק הכרנו״
אני חושב שהכרנו מספיק, מכיר אותך כבר מבפנים.
אחרי חווית החידוש והצמיחה, לקחתי את הגברת ויצאנו אל ים המלח.
בדרך נתקלנו בחולי צרעת מגרמניה,
ילדים עם פסוריאזיס מהצפון, גדוד של הנוער העובד והלומד עם סקביאס וחיילים מצאלים שקיבלו שלבקת חוגרת במתנה מצה״ל במבצע האחרון.
בהחלטה פזיזה של רגע נכנסתי לתוך המים.
פסטורליה עטפה את העמק, שלווה נחתה עליי, היה שקט ורגוע, המציל כנראה נפטר והחום שבשלב הזה נכנס למצב גריל החל נותן את אותותיו והשפעתו על התודעה שלי לא איחרה לבוא וכך, אחרי דקה או שתיים ראיתי בעיניי רוחי שאריות של עור שצפות סביבי, תיירים שהתגרדו וקרצפו את הגוף, לחי של רוסי ששטה לה לעבר ירדן, אוסטרי שרץ אחרי בית השחי שלו, דרדסבא באותו רגע העביר את כל קהילת הדרדסים לגור במושבת הפטריות החדשה מתחת לסוכת המציל. דרדסית נכנסה לפטריה לפי שעה עם ביש גדא, גרגמל מרח קרם שיזוף על חתחתול, פה גדול אכל גושים של מלח ושאריות של תיירות. יצאתי החוצה אל הגברת שישבה על כסא כתר ונמלטנו בחזרה אל תוך הלובי.
הסדרתי נשימה, הכנסתי את התודעה לניוטרל ונרגעתי.
מה כבר ביקשתי לעזאזל? חופש? מנוחה? זמן איכות עם האישה? לאכול משהו טוב? מלצר אפשר חומוס?
״בטח אדוני! עם פטריות?״
לאאאאאאאאאאאא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה