הרוצח והנרצח

אז שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות, נפגש חגיגית עם אבו מאזן, הוגה ומתכנן טבח מעלות.
כן. סיפור אמיתי. מוזמנים לעשות אפילו חיפוש במנוע החיפוש הקרוב לביתכם.
הבחור אפילו גאה ובטוח, או שלא, בצדקת הדרך.
שלמה ידידנו, אגב, היה מאוד נרגש לספר לרוצח, מחמוד, שהיהודים, שהגיעו מארצות ערב, מבינים עניין ושוחרי שלום ובגדול אין מרוקאי שלא משתוקק לחיבוק עז עם אבו מאזן ולשלום צודק ובר קיימא.
הבעיה, שלמה טוען, שמחנה השלום לא משכיל להכיל אותם, את המרוקאים השוחרים ובגלל זה, וכאן אני משלים את התיזה, הם נאלצים להסתפק בביבי ושרה הנוראים.
אבו מאזן, הרוצח כאמור מאותו סיפור מרונן לב, קיבל בסבר פנים יפות ובבוז פנימי עמוק את הנרצח וציין בפטרונות מופלאה שאין לו בעיה עם ליברמן כל עוד הוא אומר את המילים הנכונות, שלמה חייך ואחר כך גם למצלמה והעיר מעלות נבוכה.

ואני שואל את בוחבוט למה לעצור כאן? הרי שלום עושים עם אויבים אז בוא נזרום בוחבוט. בוא נזרום.
אפשר להציע, לדוגמא, מפגשים חגיגיים, על כוס קפה וופלים לימון, של אנסים עם נאנסות, סתם כדי להעביר ביחד רשמים ונקודות לשיפור.
או יום עיון למוטרדות מינית עם בני סלע.
או להבדיל סיור במקורות הירקון עם רוני רון ומשפחת פיזם.
אפשר שלמה, אפשר גם לקבוע מפגש מרגש של רוצחי משפחת פוגל בחוג בית באיתמר, כל משפחה תוותר על הרגשות הכבדים ותביא כיבוד קל.

ולסיום ואולי הכי חשוב שלמה, אפשר לעשות מפגש בין ראש עיר מסויים לבין שכל ישר וכבוד עצמי.
אגב, ביררתי שלמה, פגישת גומלין לא תצא אל הפועל, אבו מאזן אמר שהספיקה לו פעם אחת.

471-פרק ב'

לפעמים הנהג פותח את הדלת כדי שניכנס ובינתיים מעשן. סומך עלינו שנשלם מיד אחרי השאכטה האחרונה שלו.
ככה זה בקו 471. גם הנהג הוא משפחה.
יגאל כמו תמיד עלה אחרון וטובה סיפרה לכולם שחמתו של אמנון נפטרה ושאמנון חושב שאולי זה טוב ככה. כי סבלה שנתיים כבר.
הייתה משותקת. בבית. בקושי הבינו מה היא דיברה.
וכשדיברה רק ביקשה ללכת. אבל ממש ללכת. לתמיד.
אמנון תמיד אמר לה שלא יפה ככה לדבר אבל גם הוא קיווה בשבילה שזה יקרה כבר.
זה לא חיים אמנון אמר. זה לא חיים.
כל זה טובה סיפרה ועוד לא יצאנו לאיילון ואז שתקה. יחד עם כולם.
בלה גווארדיה יגאל אמר שהיה נותן הכל בשביל עוד יום עם האשה שלו. גם אם סתם תשב על הספה ולא תוציא מילה. הכל.
עשר שנים עוד מעט וכל פעם שהוא פותח את הדלת של הבית והיא לא שם הוא נצבט.
עשר שנים ולא הצליח להרוג את התקווה המטופשת הזאת. עשר שנים ואלף כביסות והריח שלה עדיין בסדינים. את הכל היה נותן.
הם יושבים בימין משה, טובה אמרה כשהלכה לשלם לנהג, נלך ביחד.
בטח. יגאל אמר. בטח שנלך. אמנון זה משפחה.

החסיד מדרייפיט

רבים שואלים אותי, ישי, איך על אף העובדה שהינך מתנחל, שומר על מסורת ישראל סבא, מצביע ימין בבחירות האחרונות, טבעוני לא עלינו וצרכן כבד של תחבורה ציבורית עורך כל כך נעים?
ואיך, איך לעזאזל על אף העובדה שאתה לבטח שייך לפלח האוכלוסיה השנוא ביותר בצד הזה של כדור הארץ בכל זאת משתדל אתה לעלות מעלה מעלה?
ואני עונה, נו, זה פשוט.
לי יש תורה. לי יש גמרא. לי יש בית מדרש. לי יש קדוש ברוך הוא. אני? רץ חמישים קילומטר בשבוע. עליות.

מספרים על החסיד מדרייפיט שהיה הוגה ולומד כל הלילה עד שבאו תלמידיו ואמרו לו. החסיד מדרייפיט החסיד מדרייפיט הגיע זמן קריאת שמע של שחרית הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
אמר להם אתם עובדים עליי. אמרו לו לא.
אמר להם. באוסול? ענו לו אשכרה!
אמר להם רסמי? ענו לו באמא!
סגר החסיד מדרייפיט את משנתו, עלה על האסיקס החדשות שלו ורץ אל עבר האופק.
ומספרים שבאותה שעה ממש! יצתה בת קול ואמרה "כפרה על החסיד מדרייפיט! כפרה עליו! סגנון ריצה מושלם!"

(בתמונה, שמיים, רגע אחרי שיצתה )

471 פרק א'

מונית שירות. הנהג ערבי ואני במושב מאחוריו, אחראי על העברת הכספים מהנוסעים האחרים,
מקווה להספיק את 471 לירושלים.
זה לארלוזורוב, אמרתי לו והוא החזיר לי 2 שקלים שאותם העברתי הלאה.
פעמיים ביום 471 נוסע. פעם הלוך ופעם חזור.
7 נוסעים קבועים ואני שהצטרפתי לאחרונה.
הם כמו משפחה ב 471, העברתי כסף לאיימן, זהו השם שלו מסתבר, וציינתי שזה לעזריאלי, נוסעים קבועים, כבר שנים, 3 שקלים שהעברתי נבלעו מאחורי אל תוך יד מחוספסת.
מכירים אחד את השניה, שואלים על הילדים,
ומתעניינים למה אהוד לא הגיע היום.
אולי, נזכרה טובה, הגברת הראשונה של הקו כי חמותו בבית חולים, הוא הרי סיפר לה השבוע שהיא חולה.
איימן קיבל ממני שטר של 200, ל"מסגר" אמרתי.
הם עדיין מתייחסים אליי בחשדנות, אולי מפחדים להתחייב, חושבים שמוקדם מדי לחלוק תמונות של ילדים וחוויות, למודי ניסיון ואכזבה ומלאים בזכרונות של נוסעים שלא החזיקו מעמד.
אני כאן כדי להישאר רציתי להגיד להם.
אין לי עודף, אמר איימן, לא נורא, שב, בפעם הבאה.
אני כאן כדי להישאר.

שלום צודק ובר קיימא

יודעים מה הכי מתאים לי עכשיו? שלום צודק ובר קיימא. רסמי. מתאים לי בול.
האמת, אין לי מושג איך לא השגנו אחד כזה עד עכשיו, זה הרי נשמע כל כך כייף. כל כך חיובי, כל מילה בתוך הרצף הנהדר הזה היא חיובית. שלום. צודק. ובר. קיימא. הכל טוב. הכל חיובי. אז איך מתמהמה ככה?

גם הילדים שלי, כשהיו גדולים פחות ותמימים יותר, רצו. רצו מאוד שלום צודק ובר קיימא, כי לפעמים, כשלא היה לי כח להתווכח ולסרב, הייתי מבטיח להם מלא דברים.
"אבא, אולי תקנה סוני פלייסטיישן חדש לבית?"
בטח חמודה! הייתי עונה, בשמחה! ברגע שיהיה שלום צודק ובר קיימא אני אקנה. תיכף ומיד!
"יש אבא! תודה! אני אוהבת אותך מאוד!"
גם אני אוהב אותך חמודה. את כל כך תמימה ונחמדה ובקושי עולה לי כסף.

וככה, לאורך הילדות התמימה שלהם פיזרתי הבטחות רבות ותנאי אחד.
"אבא, אתה יכול לקנות לי נעלי כדורגל נייק חדשות?"
בטח בן, אני אשמח, עניתי, רגע אחרי ששלום צודק ובר קיימא מדווח נוכחות אנחנו בוורטהיימר. סבבה? גם כדורגל חדש נקנה!
"יש! תודה אבא אני רוצה לחבק אותך כל כך חזק!"
חבק בן. חבק. חייכתי אליו. אבא אוהב חיבוקים.

"אבא, אני ממש רוצה גיטרה כמו שלך, חדשה כזאת, אפשר?"
בטח נסיכה, רק נחכה קצת שיגיע שלום צודק ובר קיימא וגיטרה, פנדר, חדשה ונוצצת עם מגבר וקייס ינחתו בחדר שלך"
"אבא תודה! תודה רבה לך! אתה האבא הכי טוב בעולם!"
לא צריך להיסחף הצטנעתי, בעשירייה הראשונה.

לעיתים, כשהזמן כבר עבר וכלום לא נחת בבית הם שאלו, רק כדי לברר, בתמימות שאני מתגעגע אליה כל כך
"אבא. מה עם השלום הצודק והבר קיימא שלך? הגיע כבר? אני ממש רוצה שולחן פינג פונג"
ואני הייתי עונה בשקט ובביטחון עצמי מופרז שטרם, אבל אוטוטו. הוא בפתח. קצת אמונה ואורך רוח והמשאית הובלה של השולחן פינג פונג תעשה את הצפצופים המעצבנים של הרברס מהחניה. יו, באמת התורה. הנה, שמעת, מה זה היה? אה לא. חבל. זה הילד של השכנים, צועק. אויש. לא נורא נחכה עוד קצת.

לא אשקר, בשלב מסויים, כבר התמכרתי לצהלות השמחה הילדותיות והתמימות האלה שלא עלו לי שקל ופיזרתי הבטחות סתמיות ללא קשר לכלום אבל אז, ברגע אחד, הילדים השילו מעצמם את התמימות והעסק נהיה קצת יותר מורכב.

"אבא" זאת הייתה הבכורה "לידיעתך, אבו מאזן הוא לא פרטנר ואין שום סיכוי לשלום צודק ובר קיימא בקרוב, ולא, אני לא חושבת שלהתנות את הגלקסי החדש בהבטחות שווא זה הוגן"

היא צודקת, אמרתי לעצמי בלב ותוך כדי קיללתי את גוגל ואת מהפכת המידע, אבל כבחור עם עבר אשקלוני וניסיון רב בהתמודדות במצבי לחץ אני יודע שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ולכן
תתביישי לך, עניתי לה, איך את מדברת? מה נהיית לי מרזל פתאום? פתאום אין סיכוי לשלום? פתאום אבו מאזן לא פרטנר? שלום עושים עם אוייבים גברת! שלום עושים עם אוייבים! קצת אמונה לא תזיק, עובדה שגם חשבתן שאני לעולם לא אתקן את הנזילה בשירותים והנה.
"אבא, יש נזילה בשירותים."
את טועה ילדה. המשכתי במגננת ההתקפה, את טועה. העובדה שנוזלים מים בשירותים בלי שיבקשו מהם לא אומרת שלא תיקנתי את הנזילה, ואני בטוח שבפרספיקטיבה היסטורית רחבה את תביני שתיקנתי.
"אויש, נו באמת", היא ירקה את מילותיה אל המטבח "אתה בא לי עם פרספקטיבה היסטורית רחבה? אתה צוחק עליי? נהיית לי פתאום דב חנין של האינסטלטורים? תתבגר כבר. פרספקטיבה היסטורית רחבה עאלק!" אמרה והלכה לחדרה.

למזלי, נשארה ילדה אחת תמימה בבית וכשהיא ביקשה ממני בשאריות התמימות שלה בית בובות, הסברתי לה שאני אשמח אבל קודם נחכה שיגיע השלום הצודק והבר קיימא ומיד אחר כך בית הבובות שלה יחנה לה ליד המיטה.
זה עבד ומיד היא חיבקה אותי ואמרה לי משהו בסגנון "אבא. אתה מהמם בקנה מידה אירופאי עם נגיעות מזרח תיכון. תודה אבא."

זה כמעט ושבר אותי, לחלוחית עמדה בעיניי ודמעות חנקו קלות את גרוני. חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? למה אני כל כך נעול על העניין והבנתי שאני כל כך מושקע בעניין שאם אני אצעד צעד אחד קדימה אני אגרר כל הדרך למטה אל תהום ההבטחות שלי. הבנתי שאני על קצהו של מדרון חלקלק ולכן הדרך לצאת מהמשבר היא ללא ספק, שלום צודק ובר קיימא.
נשאתי את עיניי לשמיים, אזרתי את כל הכוונות הטובות שלי, אימצתי את שרירי הלב ומהפנוכו של עצמי צעקתי בלב ""עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום צודק ובר קיימא עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן."
אמן, עניתי חרישית לתפילה של עצמי, מקווה בסתר ליבי שהתקבלה, אמן, והכל? הכל בשביל הילדים, תאמינו לי, לא בשבילי, רק בשביל הילדים, הם כל כך מחכים ולא נעים לי כבר, כי כמה כבר אפשר לחכות לו? כמה אפשר לצפות?
לשולחן פינג פונג הזה.

מימונה - פסח תשע"ו

שולחנות השחמט שהיו פרוסים בחצר התאימו בדיוק לנשף המכובד של מוצאי שביעי של פסח. ילדיי הרגועים מאוד, שעל דש צווארם קשור היה פפיון שחור ומכובד, עברו בין האורחים עם מגשי קריסטל עליהם היו מונחים מתאבנים שונים וכוסיות יין קטנות, קרות ומתקתקות כיאה לערב קיץ חמים.

באך ושופן, כל אחד בתורו, הנעימו את הערב והגברת, בשמלת ערב אווירית הושיטה לי את ידה ומשכה אותי לוואלס קצר בינות האורחים המחייכים.
קצב שלושת הרבעים האיטי התאים לנו, לא מיהרנו לשום מקום. הרגשנו בבית. בהתחשב בעובדה שזה היה הבית שלנו, זה היה הגיוני.

הייניץ, רב המשרתים, קלה ערמונים על האש הסינתטית שבסלון והחווה קידות לכל עובר ושב. "הייניץ" אמרתי לו בבדיחות הדעת השמורה לאירועים מעין אלה , "מדוע אתה קד כל כך הרבה קידות? אין צורך בקידות מרובות כל כך, זהו מוצאי שביעי של פסח, תרגיש חופשי שלא לקוד היום".
הייניץ קד לי קלות וחזר לעסוק בערמוניו.

לפתע צעקות קרב מילאו את חלל הבית, האורחים, שאך לפני רגע היו שאננים ומבושמים נחרדו למשמע הקולות. הייניץ שרף את עצמו באש הסינטית וקד קידה קלה המסמלת כאב. הגברת עצרה את מהלך הוואלס האיטי וחיבקה אותי חזק, מבטה היה מבוהל ועיניה, עיניה שברקו באימה מזוקקת כאילו אמרו רק דבר אחד "תגן עליי אישי, שמור עליי אם אני חשובה לך, הצל אותי מחיות הטרף האלה הזוממות עלינו רעה" לקחתי אותה הצידה ולחשתי לה באוזן "כפרה. אל נא תהיי כל כך מודאגת הרי סיפרתי לך, זאת המימונה",
"ומי זה", שאלה אותי בעיניים בורקות מפחד איום, "מי זה האיש המוזר והאשה שלידו ומדוע הם צועקים קולולולולו? איני יכולה לשאת זאת ולו לשניה אחת נוספת!"
"אה. זה לוסקי. מרוקאי ליסינג. ואשתו"
היא גם מליסינג? שאלה הגברת,
"מי? יעל? לא" חייכתי אליה את חיוך הנשף המלכותי שלי, "היא עצמאית, עוסקת מֻרְשָה".

"בואו" קראתי לאורחיי ההמומים "התקרבו נא אל עבר הלוסקיה וראו מה גדול הפלא, ראו איך ברגע אחד קמח, מים, שמרים ושמן מכניסים שמחה באחוזה זו".

ואכן, בין רגע, לוחות השח המפוזרים בחצר האחוזה התייתמו להם והאורחים פנו אל הטרקלין ומשם צעדו אל עבר המטבח רחב המידות שבו כבר קמחים נופו, שמנים שומנו, שמרים שומרו ומים הוזלפו קלות ובמשורה אל תוך הבלילה.
הריאקציה המבורכת בין מרכיבי הבצק נתתה אותותיה גם בין האורחים הרבים שהגיעו מהישוב ומחוצה לו כדי לחזות בקמח שלא עבר עליו הפסח, מחבתות שעבר עליהן הנצח ובחיילים, גם ממג"ב וגם ממצ"ח.

עשרות רבות של אורחים שבאו, אמרו שלום, מה שלומך? שלומי טוב, תודה. איך אצלך? וואלה אצלי סבבה? ואיך אצלך? לא רע? איזה יופי. עשיתם הכל לבד? לא לא, עזרו לנו ברוך השם, אנחנו רק תרמנו הבית, משפחת לוסקי עבדה קשה, סבתא חנה נתנה עבודה, צריך עזרה במשהו? לא תודה, יש לנו מרוקאי ליסינג הוא עושה הכל.
ואשתו?
גם היא ליסינג?
מי? יעל?
לא לא, היא עצמאית, עוסקת מֻרְשָה.

והנה, לא עברו השעתיים שלוש ו 330 מופלטות כגימטריא "מאכילים פליטים" (בדקו, באמא) שהרי זאת המימונה ואין בלתה או כמניין "איפה הכסף? אני באה" שמשמעו ברכה. או כמניין "פנחס הוא אליהו הנביא" שמשמעו אליהו הנביא יתכן שהוא פנחס, או כמניין "הבורא הוא הטוב והמיטיב" שמשמע אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים או כמניין "כיף כיף כיף" שמשמעו, נו מה לעשות. כיף. באו אל קרבם של האורחים וחייכו אותם.

וחוץ מאותה מופלטה מדוברת היה תה, עם לואיזה, עוגיות קוקוס לרוב, עוגות, תמרים ממולאים ופיצוחים ואפילו שוק שחור של מופלטות שניהלו ילדים מחוץ לבית "ואל תדאגו" כמעט אמרתי לאורחי נשף המימונה. "אני לא הולך לספר לכם סיפורים על מנהגי סבותיי וסבות סבתותיי שישבו במרקש,
א. כי אין לי מושג,
ב. כי אני נגד העניין הזה של לצקת "תוכן" לכל דבר, אני מעדיף לצקת שמן, אחר כך לערבב בתוכו בצק שהוכן מראש ולתת לו לנוח על המחבת החמה. כי מבחינתי, לפעמים דברים קורים סתם. ככה. בלי סיבה. או יותר גרוע מבחינת מחפשי המשמעות, עם סיבה, גשמית כזאת, של לאכול חמץ מיד בצאת הפסח. כי תכלס כבר נמאס לנו מהמצות ומהלחם עוני הזה ומהקוקוס והאורז ותפוחי אדמה לרוב, בא לנו חמץ ואנחנו רוצים אותו עכשיו! שניה אחרי שהכלים של פסח עפים למקום שלהם. עפים? טסים! אני אדם פשוט שסתם בא לו שיעשו קולולולולו ארוך ומטופש בבית שלו ושפחות אכפת לו למצוא פרשנות אותנטית למנהג החסה והחלב ובא לו שיהיה סבבה."
ככה כמעט אמרתי להם. במילים האלו ממש.
"ומימונה" כמעט והמשכתי "אם ת'ם רוצים ת'תוכן שלה זה האנשים שבאים, החיילים שמסתערים על השולחן עם ידיים ג'יף והילדים, עם הפפיון השחור שנהנים מכל רגע, בסבבה" ולוסקי הסכים איתי לכמעט מילותיי וגם אשתו, שהיא עצמאית, עוסקת מֻרְשָה עסקה בהסכמה וגם סבתא חנה הידועה יותר בשם סבתא חנה כמעט והנהנה למשמע כמעט דבריי. ואשתי כפרה עליה. הסכימה גם. אפילו כמעט שמעתי אותה אומרת למישהי "קולולולולולולולו". שזה במרוקאית "מה קורה נשמה? מתה על הגבר שלי ככה כשהוא צודק. יושב עליו יופי".

כן הייניץ אתה צריך משהו? מופלט? בוודאי. אתה יכול לקרוא גם לגרטה ויוהנה. לא, אין צורך לקוד היינץ, המימונה היא חג החירות האמיתי. תתפנקו אתה, יוהנה וגרטה, תרבחו ותסעדו לכם אבל זה שפסח יצא לא אומר שלא צריך להיות כאן סדר כן? אז תעביר שטיפה בסוף. ויש קטן, אל תעשו לי פוליס וקס עכשיו ולא, אין צורך לקוד היינץ נשמה. אין צורך לקוד.

חריימה טבעוני - פסח

ולאותם אלה שתהו ושאלו אותי ומה בפסח? תמשיך ללרלר על החריימה הטבעוני שלך ולצבור לך שונאים חדשים? איך תזמום את החריימה הטבעוני שלך והרי פירורי לחם אינם בנמצא? ובכן, צמד עוקביי ההדוקים, קמח מצה.

ידוע הדבר שרגע לפני שהיושב במרומים נתן בראש לבכורות מצרים הוא ביקש מבני ישראל לסמן את המשקוף בדם של כבשה תמימה שאפשר לעבוד עליה.
נשאלת השאלה ומה לגבי טבעונים? איך הם סימנו? רש"י במקום מפרש "עמדו על המרקחת והביאו קערת סולת אחת בלולה בשמן והחריימה מפולי סויה ברוטב וניסכו. אישה ריח ניחוח לה' ".
מכאן, פשוט הדבר שהכניסו ידם אל סיר החריימה הטבעוני המהביל ומרחו המשקוף ברוטב המפנק.

וכשטרקו אחריהם הדלת והתפנקו בחריימה איש איש ומשפחתו, קיבל הקדוש ברוך הוא את האישור של היועץ המשפטי לממשלה ובבת אחת הזדכו בכורות מצרים על הציוד ומפה לשם קמה צעקה גדולה, בני ישראל יצאו בלי להספיק להכין פיתות וידוע שבאמצע הלילה, בארץ גושן, הכל סגור ולכן "הסתפקו" בני ישראל איש בחריימה רעהו.
ומאז, בפסח, ובעיקר שביעי שבו, נהגו קהילות ישראל להכין את החריימה הטבעוני ככתבו וכלשונו. אך בשינוי קטן. קמח מצה.
שביעי שמח לכולם.

(בתמונה, חריימה טבעוני מקמח. מצה.)

זְמַן פסח- דימיטרי חרטאטאקוב

זְמַן - דימיטרי חרטאטאקוב

הָרֵיחַ שֶׁדָּבַק בָּהּ הֶעֱצִים אֶת נוֹכֵחוּתָה.
רֵיחוֹת הַיּוֹמְיוֹם פִּנּוּ מְקוֹמָן וְנֶעֶלְמוּ,
כְּאִלּוּ אוֹמְרִים, טֶרֶם זְמַנֵּנוּ בָּאנוּ.
הַפְּרִיחָה, יָפָה לִשְׁעָתָהּ הִיא וְרֵיחוֹת הָאָבִיב.
רֵיחוֹת הָאָבִיב עוֹד יָבוֹאוּ.
זֶה זְמַן פֶּסַח עַכְשָׁיו וְהִיא,
כְּמוֹ עַל זְמַן שָׁאוּל,
מֵרַקֶדֶת מִפִּנָּה לְפִנָּה,
לֹא עוֹצֶרֶת וְדָבָר.
דָּבָר אֵינוֹ חוֹמֵק מֵעֵינֶיהָ
וְהָרֵיחַ, אוֹתוֹ אֶחָד שֶׁדָּבֵק בָּהּ,
הֶעֱצִים אֶת נוֹכֵחוּתָה.
בֹּא, הִיא תִּקְרָא לִי בַּעֲדִינוּת מִן הַמִּטְבָּח,
בֹּא, חָבֵּק אוֹתִי.
וַאֲנִי? אֶתְקָרֵב חֶרֶשׁ וּבַעֲדִינוּת הַשְּׁמוּרָה לְאוֹהֲבִים אֶלְחַשׁ לָהּ,
מֵת עָלַיִךְ כַּפָּרָה,
עֵינַיִם שֶׁל בַּרְבּוּר,
צַוָּאר שֶׁל דּוּכִיפַת
אֲבָל אֲפִלּוּ עִם נִיחוֹחַ הַלִּימוֹן
הַאַקוֹנוֹמִיקָה הַזֹּאת הוֹרֶגֶת.
אוֹתִי.
בֵאִמַאשֶלִי.

החסיד מסנטמוריץ׳

רבים שואלים אותי, ישי, איך על אף העובדה שפסח קרב ובא ושלל חומרי ניקוי מעטרים את שיש מטבחך, עדיין ידיך נעימות כל כך, אמנם גבריות מאוד אך רכות במידה ועורך, עורך כאילו לא נגע בו הזמן, ואני אומר, נו, זה פשוט.
לי יש תורה, לי יש גמרא, לי יש בית מדרש, לי יש קדוש ברוך הוא.
אני? רק עם כפפות לטקס.

מספרים על החסיד מסנטמוריץ׳ שהיה לומד והוגה כל הלילה עד שבאו תלמידיו ואמרו לו, רבי רבי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
אמר להם "הו! טוב שבאתם! קחו את המגב והרביצו נא שטיפה הגונה בחצר הפונה קדמה"
לקחו והרביצו.
"אמר להם, יופי יופי. ועכשיו, גשו נא אל הבית פנימה ואל תמנעו מעצמכם את קירצוף השיש קיסר הפונה אל החצר"
נכנסו ולא נמנעו. קירצפו ולא פסחו.
ומספרים, שהחסיד מסנטמוריץ׳ ותלמידיו קירצפו איש מטבחו של רעהו כל אותו היום וכל אותו הלילה ובאותה שעה ממש! יצתה בת קול ואמרה "אין על נקי כפיים זה, החסיד מסנטמוריץ! אין! הוא מהמם!"