שלום צודק ובר קיימא

יודעים מה הכי מתאים לי עכשיו? שלום צודק ובר קיימא. רסמי. מתאים לי בול.
האמת, אין לי מושג איך לא השגנו אחד כזה עד עכשיו, זה הרי נשמע כל כך כייף. כל כך חיובי, כל מילה בתוך הרצף הנהדר הזה היא חיובית. שלום. צודק. ובר. קיימא. הכל טוב. הכל חיובי. אז איך מתמהמה ככה?

גם הילדים שלי, כשהיו גדולים פחות ותמימים יותר, רצו. רצו מאוד שלום צודק ובר קיימא, כי לפעמים, כשלא היה לי כח להתווכח ולסרב, הייתי מבטיח להם מלא דברים.
"אבא, אולי תקנה סוני פלייסטיישן חדש לבית?"
בטח חמודה! הייתי עונה, בשמחה! ברגע שיהיה שלום צודק ובר קיימא אני אקנה. תיכף ומיד!
"יש אבא! תודה! אני אוהבת אותך מאוד!"
גם אני אוהב אותך חמודה. את כל כך תמימה ונחמדה ובקושי עולה לי כסף.

וככה, לאורך הילדות התמימה שלהם פיזרתי הבטחות רבות ותנאי אחד.
"אבא, אתה יכול לקנות לי נעלי כדורגל נייק חדשות?"
בטח בן, אני אשמח, עניתי, רגע אחרי ששלום צודק ובר קיימא מדווח נוכחות אנחנו בוורטהיימר. סבבה? גם כדורגל חדש נקנה!
"יש! תודה אבא אני רוצה לחבק אותך כל כך חזק!"
חבק בן. חבק. חייכתי אליו. אבא אוהב חיבוקים.

"אבא, אני ממש רוצה גיטרה כמו שלך, חדשה כזאת, אפשר?"
בטח נסיכה, רק נחכה קצת שיגיע שלום צודק ובר קיימא וגיטרה, פנדר, חדשה ונוצצת עם מגבר וקייס ינחתו בחדר שלך"
"אבא תודה! תודה רבה לך! אתה האבא הכי טוב בעולם!"
לא צריך להיסחף הצטנעתי, בעשירייה הראשונה.

לעיתים, כשהזמן כבר עבר וכלום לא נחת בבית הם שאלו, רק כדי לברר, בתמימות שאני מתגעגע אליה כל כך
"אבא. מה עם השלום הצודק והבר קיימא שלך? הגיע כבר? אני ממש רוצה שולחן פינג פונג"
ואני הייתי עונה בשקט ובביטחון עצמי מופרז שטרם, אבל אוטוטו. הוא בפתח. קצת אמונה ואורך רוח והמשאית הובלה של השולחן פינג פונג תעשה את הצפצופים המעצבנים של הרברס מהחניה. יו, באמת התורה. הנה, שמעת, מה זה היה? אה לא. חבל. זה הילד של השכנים, צועק. אויש. לא נורא נחכה עוד קצת.

לא אשקר, בשלב מסויים, כבר התמכרתי לצהלות השמחה הילדותיות והתמימות האלה שלא עלו לי שקל ופיזרתי הבטחות סתמיות ללא קשר לכלום אבל אז, ברגע אחד, הילדים השילו מעצמם את התמימות והעסק נהיה קצת יותר מורכב.

"אבא" זאת הייתה הבכורה "לידיעתך, אבו מאזן הוא לא פרטנר ואין שום סיכוי לשלום צודק ובר קיימא בקרוב, ולא, אני לא חושבת שלהתנות את הגלקסי החדש בהבטחות שווא זה הוגן"

היא צודקת, אמרתי לעצמי בלב ותוך כדי קיללתי את גוגל ואת מהפכת המידע, אבל כבחור עם עבר אשקלוני וניסיון רב בהתמודדות במצבי לחץ אני יודע שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה ולכן
תתביישי לך, עניתי לה, איך את מדברת? מה נהיית לי מרזל פתאום? פתאום אין סיכוי לשלום? פתאום אבו מאזן לא פרטנר? שלום עושים עם אוייבים גברת! שלום עושים עם אוייבים! קצת אמונה לא תזיק, עובדה שגם חשבתן שאני לעולם לא אתקן את הנזילה בשירותים והנה.
"אבא, יש נזילה בשירותים."
את טועה ילדה. המשכתי במגננת ההתקפה, את טועה. העובדה שנוזלים מים בשירותים בלי שיבקשו מהם לא אומרת שלא תיקנתי את הנזילה, ואני בטוח שבפרספיקטיבה היסטורית רחבה את תביני שתיקנתי.
"אויש, נו באמת", היא ירקה את מילותיה אל המטבח "אתה בא לי עם פרספקטיבה היסטורית רחבה? אתה צוחק עליי? נהיית לי פתאום דב חנין של האינסטלטורים? תתבגר כבר. פרספקטיבה היסטורית רחבה עאלק!" אמרה והלכה לחדרה.

למזלי, נשארה ילדה אחת תמימה בבית וכשהיא ביקשה ממני בשאריות התמימות שלה בית בובות, הסברתי לה שאני אשמח אבל קודם נחכה שיגיע השלום הצודק והבר קיימא ומיד אחר כך בית הבובות שלה יחנה לה ליד המיטה.
זה עבד ומיד היא חיבקה אותי ואמרה לי משהו בסגנון "אבא. אתה מהמם בקנה מידה אירופאי עם נגיעות מזרח תיכון. תודה אבא."

זה כמעט ושבר אותי, לחלוחית עמדה בעיניי ודמעות חנקו קלות את גרוני. חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? למה אני כל כך נעול על העניין והבנתי שאני כל כך מושקע בעניין שאם אני אצעד צעד אחד קדימה אני אגרר כל הדרך למטה אל תהום ההבטחות שלי. הבנתי שאני על קצהו של מדרון חלקלק ולכן הדרך לצאת מהמשבר היא ללא ספק, שלום צודק ובר קיימא.
נשאתי את עיניי לשמיים, אזרתי את כל הכוונות הטובות שלי, אימצתי את שרירי הלב ומהפנוכו של עצמי צעקתי בלב ""עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום צודק ובר קיימא עלינו ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן."
אמן, עניתי חרישית לתפילה של עצמי, מקווה בסתר ליבי שהתקבלה, אמן, והכל? הכל בשביל הילדים, תאמינו לי, לא בשבילי, רק בשביל הילדים, הם כל כך מחכים ולא נעים לי כבר, כי כמה כבר אפשר לחכות לו? כמה אפשר לצפות?
לשולחן פינג פונג הזה.