ענווה

בימים אלו מחדשים ברומניה את שער הניצחון, בבוקרשט.
הוא נראה בדיוק כמו כל שער ניצחון אחר, רק עם פיגומים.
הרומנים מאוד גאים בשער שלהם ויוז'י, נהג המונית שלקח אותי משדה התעופה, היה מאוד מאושר למראה השער שלו לא לפני שקילל את כל הרשויות ברומניה והתלונן על השחיתות.
זה עשה לו טוב. הוא הרגיש מחובר. זה היה השער שלו.
אותי זה שעשע וישר עברה לי המחשבה המטופשת בראש, שאם רק היינו מנציחים באותה דבקות את ההפסדים אולי היה קצת יותר טוב בעולם הזה. 
יוז'י מיד קטע לי את המחשבה ושאל אם באתי לרומניה בשביל בחורות או בשביל קזינו. עניתי לו שאני מסודר. יש לי בחורה ובקזינו אני בטח אפסיד כי אי אפשר לזכות בהכל אך מיד אחרי שעברנו עוד כיכר ניצחון שוב חייכתי לעצמי.

ההפסדים תמיד מגיעים ארוזים באנדרטאות ובימי זיכרון אך ביומיומי אנחנו לא מוצאים להם מקום ואיפה אנחנו צריכים לזכור את ההפסדים שלנו, הפרטיים והכלליים אם לא ביומיום? אם לא במקום שבו אנחנו לא צריכים לחזור על הטעות שוב?

זאת אולי בדיחה נדושה אך אם צרפתי היה שותה את הקפה שלו מול "שער הכשלון העצום” לאחר מכן נוסע במטרו ויורד בתחנת "זה היה מהלך מטופש" או סתם מטייל לשכונת "היה יכול להיות כאן הרבה יותר טוב", הוא היה במצב נפשי אחר לגמרי. אולי היה מקבל ליד הקוראסון והקפה קצת פרספקטיבה.

כן, קצת ענווה הייתה מכניסה הכל לפרופורציה. זיכרון אמיתי היה משפר פלאים כל אדם. הסלקטיביות שבזיכרון גורמת לכולנו לחשוב שלעולם חוסן. אבל לא. באמאש'לי.
עומד אדם מפרברי בוקרשט למרגלות שער הניצחון ברומניה, אחרי ששילם בקושי לאוטובוס שיקח אותו למרכז העיר וממלא את חזהו בגאווה מטופשת שמערפלת את חושיו וגורמת לו לא להיות מוכן להפסד הבא בחיים שלו.
גם ברומניה. לעזאזל, רומניה, קצת ענווה באמאשלכם. שער הניצחון? כמה ריטלין צריך לתת לרומני כדי שהוא ינפח את החזה שלו בגאווה מטופשת ויגיד לעצמו "אם עשינו את כל זה עד עכשיו, השמיים הם הגבול"?

אדם נוסע דרך שער הניצחון, עובר דרך כיכר הניצחון בואכה כיכר האוניברסיטה ויורד בכיכר רומניה. והכל בבוקרשט בחמש דקות. עיוורון מוחלט. הפסד ודאי.

גם אדם.
ימי הולדת, אזכרות, ימי נישואין. זהו. אלו ציוני הדרך היחידים שאדם חוגג.
זה בסדר לחגוג יומהולדת אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה? הרי לא עשינו כלום בשביל זה. תשעה חודשים ופתיחה של 10 אצבעות.
אמא התאמצה ואתה מקבל מתנות.
אמא צרחה ואת מכבה נרות.
לידה ומוות. אלו הימים שאנחנו מציינים.
שום דבר שאנחנו אחראים לו.
קצת מופרז.
הרבה יומרנות.

אנחנו, היהודים, יאמר לזכותנו, די טובים בהנצחת זוועות. עם חמש צומות, אינספור ימי זיכרון ומחלף רבין בכל מקום, אין ספק שאנחנו אלופים.
אבל, גם אין לי שום ספק שאם משרד הביטחון היה מול כיכר "החייל שברח” או משרד האוצר היה קובע את משרדו ברחוב "30 אחוזי אבטלה 18/ג" היה טוב יותר.
אילו רק תחנת המשטרה הייתה ברחוב "השוטר שחפן 7, כניסה ז' " הכל היה נראה אחרת.
שימו את משרד המשפטים ברחוב "השופט ששוחד 9” והנה לכם מערכת משפטית לתפארת.
אני מציע ענווה. נקודת מבט אחרת. פרופורציה. זה מה שאדם צריך. זה מה שמדינה חייבת.
לא להנציח רק את הטוב. לא לרומם נצחונות בלבד אלא לתת גם להפסדים מקום. כדי שנלמד. שלא נחזור על הטעות.
כי אדם, כל אדם, שרצה והיה הולך עם אשה בשדרות "איך לעזאזל ויתרתי?” ומשם אל ספסל בגינת "טמבל, טמבל!” אולי לא היה יושב עכשיו בבית ברחוב "לבד. גם היום".
אולי.
הלוואי.

יום ראשון ה

הבוקר מכונת התורים בלשכה הייתה מקולקלת. רק טכנאי וחוטים קרועים.
ובפנים. שני תורים.
אחד, ארוך מול הדלת של רינה ואחד לא קיים מול הדלת של רבקה.
שוב גברת תמם לא הגיעה.
רבקה נאנחה כשראתה אותי.
עוד לא? שאלה.
אוטוטו עניתי.
אני שומעת את זה כבר חודש וחצי.
יש לך שמיעה טובה.
היא חייכה.
אני חושב שהיא שמחה שבחרתי בתור הריק שלה. לא ירקה עליי את תוכחות יום ראשון שלה.
מהמשרד הפינתי שלה רואים את הכחול של השמיים. יום יפה היום רבקה אמרתי.
כן. יפה. היא ענתה וחייכה חיוך סמלי.
העברתי אותך לרינה. משבוע הבא אתה הבעיה שלה.
גברת תמם לא הייתה מעבירה אותי. חשבתי לעצמי.
הייתה מכניסה אותי למערכת ועוד לפני שהחיוך שלה היה נמתח עד סופו מייל אישור ההתייצבות היה מצפצף לי בכיס.
בטח הצטננה. ככה זה עם בקבוקים חמים. הם כמו בעל. בסוף מתקררים.
תודה רבקה, אמרתי כשקמתי, להתראות.
להתראות. היא אמרה ואפילו לא הפנתה את מבטה מהמסך.
להתראות.

תימנים בעליית הגג-פרק ג

סבא אברהם שנא אוקראינים ויונים ימח שמם, הוא תמיד טען שאם יונה מסמלת את השלום אז למה היא כל הזמן מסתכלת לצדדים, שתבוא ישר, כמו אוקראיני.
סבתא הקשיבה לו מהמטבח ומילאה יונה באורז וחמאה על מצע עלי זית בכלים לא טבולים. גם היא שנאה אוקראינים.
אבל הם היו פחות טעימים.

זה היה עוד יום רגיל בחווה של סבא סטפאנוב וסבתא אלגה, שנים לפני שנפרדו מישו והפכו לאברהם וגיטל.
האחו היה ירוק ורענן, השמיים בהירים, השמש שלחה את קרניה המחממות וליטפה את סטפאנוב, הציפורים צייצו והעיירה קורז׳ינה, בית השימוש של הקראפטים, כמעט והצליחה להרגיש לרגע נורמלית אבל החיים, החיים היו קקי.
ובחורף הם גם היו פיפי.

שנים לפני שהקונספט של קריאת שמות לבעלי חיים הגיע לקורז׳ינה, סטפאנוב השתמש רק בתיאור כללי וכך, רכוב על כבשתו "האצילית" דהר לו בשדות האופיום של קורז׳ינה, פה מחזק גדר, שם מסלק יבלית ולא משגיח בשכנו הג׳ינג׳י, איוואן הכתום, שהתקרב עד כדי נפיחה.
"בווו" צעק איוואן הכתום. סבא נבהל ורגע לפני שהחזיר נשמתו לבורא נאחז בגדרות השדה ונשאר.
איוואן הכתום היה האיש השנוא ביותר בקראפטים. הוא נהג להבהיל רומנים באופן יומיומי וסבא, סבא כל הזמן הפסיד לו בפוקר.
"נו, מה שלום התימנים?" שאל הג׳ינג׳י, "עדיין בבוידם?"
יש לי ברירה? ענה סבא והמשיך, נחכה שהמלחמה תיגמר ונחליט מה עושים.
תגיד, איוואן, המשיך סבא, למה ישו פסח על קורז׳ינה? למה הוא לא מבזבז קצת ניסים פה אצלנו? אנחנו לא נוצרים? הכל עשיתי בשבילו! הכנתי לו חמוצים, מרק עדשים, נזיד תפוחים והוא? אפילו בקורצ׳יקה הוא ביקר והשמיד להם את כל היבולים בעוון חטאם ומה איתנו? איוואן רק הנהן והלך לביתה של יוז׳ינה. אהבתו הכמעט יחידה.

סבא אף פעם לא הסתמך על הזיכרון הצילומי שלו ולכן היה הראשון להחזיק מצלמה בקורז׳ינה, הוא גם היה הראשון שחזה את העתיד הגרוע ולכן פתח את העסק המכניס "הצילום האחרון. מגנטים לאסונות וימים נוראים".
העסק בקושי עבד, ישו התעלם מקורז׳ינה. לא שמחות ולא אסונות.
שממת אירועים קראפטית.
סבא סטפאנוב כמעט ואמר נואש, רכוב על "משעממת להחריד" חזר לביתו מעוד יום נטול צילומים בסטודיו ועלה אל חדרו.
ריח השמן מעליית הגג משך באפו.
סבא סטפאנוב ידע ששם, בעלייה, הוא ימצא תשובות או לפחות ספקותיו יתפוגגו.

עליית הגג הייתה אפופת עשן.
נר שמיני של חנוכה והתימנים, מאושרים מתמיד שמחו לראותו.
בוא, שב, אמר צנעני ונתן לו כיפה איכותית מהצמר של "מחממת כפי יכולתה", סבא התיישב ורגע לפני שהצטלב, הצטלבו עיניהם וסבא הכניס את היד לכיס, מבויש, זוכר שצנעני הבטיח לו שישו לא נכנס לעליה.
רק אלוהים נמצא איתם.

האמת היא צנעני, אמר לו סבא, אני אדם שמתגבר ורק מזה אני חושש ורק מזה אני פוחד. אתה יודע היטב. עכשיו זה שלכת.
שלכת הם חיי. מחוץ לעלייה הכל עלים.
מילא ישו היה מכה אותי, המשיך סבא, אבל גם את זה הוא לא עושה. הוא אדיש אליי. כל חיי עוונות והוא? כלום. אפילו לא מלריה.
אפילו כשאני משחק ארץ עיר עם איוואן הכתום, אאאאלללף, סטופ. תמיד יוצא לי חטא וישו? מתעלם מקורז׳ינה ומטיל אימתו בקורצ׳יקה, משחק איתם תופסת.
אפילו כשאני ממחזר בדיחות, גורנישט. הכל כרגיל.
די. חלאס. הס. אמר לו צנעני. תסתכל על הנרות. ששששש.
לסבא היו עוד הרבה שאלות אך צנעני היה איש חכם.
השתיקה פתרה הכל.
סבא הבין. צנעני הרגיש.
סבא מחה דמעה, צנעני נתן לו טישו.
סבא ידע שזה יעלה לו ביוקר, שישו לא יסלח.
צנעני לא ביקש סליחה ולא הרפה משתיקתו.
סבא ידע שהוא וישו כבר לא. שהוא הולך לצלם הרבה ימי זיכרון.
הוא ידע שהגיע הזמן להמשיך הלאה, ללכת עם הלב.
סבא בכה כמו תינוק וירד הביתה אך נפשו נשארה בעלייה .
"בוא סטפאנוב, נאכל ארוחת ערב" אמרה סבתא, עישרה מהירקות והגישה רק סלט. את היונה עם החמאה שלחה לאיוואן. אוהב חלב. הנוכרי.
סבא אכל. בכה ואכל.
יודע שהנרות כבר כבו אך הלב עדיין בוער.
שהחג נגמר אך הדרך רק החלה.
ויודע, שבחנוכה הבא, הוא כבר ידליק את הנרות למטה, יחד עם צנעני וחבריו,
תימני עליית הגג של קורז׳ינה.

יום ראשון ד'

גברת תמם, מתאמת ההשמה שלי, לא הייתה בלשכה היום.
רבקה כן.
עם הבלונד הבלתי מתפשר שלה היא רמזה שאולי כבר די.
זה אולי הקור, חשבתי לעצמי, אולי הגשם, 
אולי שוב חידדה סכינים עם בעלה או אולי זאת הידיעה שבקרוב נאלץ להיפרד.
כבר לפני שבועיים, כשרמזתי שאולי כבר לא היא היתה מהוססת.
חייכה חיוך של השתתפות אך לא הצליחה להסתיר קורטוב אכזבה.
מהמשרד הפינתי שלה רואים את השלכת שיורדת על מודיעין.
שיורדת עלינו.
עלים של אכזבה שמכסים את שנינו.
לא היה לה מה להציע לי. אולי זה העניין.
גברת תמם הייתה מכבה את מפזר החום וקמה להגיד בהצלחה.
לא הייתי מגיש לה את היד ללחיצה.
היא שומרת נגיעה.
עם בקבוק חם, כובע סגול, חיוך אמת וקדוש ברוך הוא, היא לא שוכחת לרגע את בעלה, חתום בלשכה של היושב במרומים.
לרבקה אין מפזר חום.
היא לא צריכה, משחררת את כל הקור לכיווני.
להתראות אמרתי.
בטח. רבקה ענתה.
להתראות.

תימנים בעליית הגג-פרק ב

סבא אברהם שנא קוזאקים ונחליאלים ימח שמם, שניהם סימנו את בוא הסתיו.
הוא תמיד אמר לסבתא שאם הנחליאלי מסמן את בוא הסתיו שיבוא עם מטריה, או עם גרזן, כמו קוזאק, למה עם סינר?
סבתא אלגה, גם היא עם סינר, הייתה מהנהנת וממשיכה לברור את המוץ מן התבן, עוברת ביודעין על מלאכת בורר.
ישו לא הקפיד עליה. גם אלוהים לא. לא לקח אותה בחשבון.
סבתא, לעומת זאת, לא חסכה מסבא אברהם את שבטה.
היא אהבה אותו אהבת נפש ולכן שנאה אותו בכל ליבה.
סבתא אלגה ידעה, שברומניה של אותם שנים, בעיקר בקורז׳ינה, עיירה מטונפת בבאגאז׳ של הקראפטים, אהבה היא מותרות ובימי אז, עם תוחלת חיים של חשופית במפעלי ים המלח לא כדאי לקשור את חייה להרפתקן כמו סבא אברהם,
כי חראם, באמת חראם, על עגמת הנפש.
אז היא נשארה איתו אך שמרה מרחק.
אהבה אותו, אבל רק בשבתות.

שנים לפני שהפך ל-א', ראש המוסד במדינת היהודים, היה סבא אברהם רק סטפאנוב אחד מיני רבים, היה רוכב על כבשתו בשדות האופיום של קורז׳ינה ולא נותן לשום דבר להפריע לו, גם לו לשכנו הנאצי הג׳ינג׳י, איוואן הכתום, עד שיום חם אחד, בעודו מכין חמוצים לישו הרגיש דכדוך כבד.
בימים כתיקונם סבא היה מדוכדך עד מדוכדך חלקית ואילו עכשיו ענן דכדוך כבד נחת עליו.

סבא, חשוב לציין, היה קלינאי התקשורת הראשון במחוז ולאדק ובעל הקליניקה "בואו נדסקס" וככזה, כאשר היה לו רע, הוא דיבר על זה והיה אוכל את הראש לרבים מחבריו במחוז, אך באותו יום לא הרגיש שחבריו, או ישו, יספקו לו תשובה ולכן סבא הלך לחדרו כשבדרך הריח ריח שריפה, נעצר והביט למעלה.

צנעני בדיוק סיים לברך כשסבא, מסריח מאופיום וייאוש סיים לטפס אל עליית הגג. החנוכייה דלקה וריצדה בעיניהם המאושרות של תימני עליית הגג של קורז׳ינה וסטפאנוב רצה גם.
סטפאנוב רצה שמחה, אושר ואמונה. סטפאנוב רצה שגם בעיניו ירצדו להבות, שגם בליבו יתחלף הקור בחום מנחם, סטפאנוב, לימים אברהם רצה לפרסם את הנס וצנעני, נראה היה לסבא, היה אחד שיכול לספק לו את זה ובמזומן.
קח, אמר צנעני לסבא ונתן לו כיפה.
שב איתנו.
סבא חבש את הכיפה עם הלוגו של "יוז׳י חזירים-בשר מהגיהינום, הקצב שלך בקורז׳ינה" ומהפחד שישו יתפוס אותו על חם הוא הצטלב.
צנעני הרגיע אותו. אל תדאג סטפאנוב. הוא אמר, ישו לא נמצא כאן. רק אלוהים, קח סופגניה ותירגע.
סבא חיסל ארבע סופגניות עם ריבת חציר ואחת במילוי שוקולד מרור שצנעני קנה מהמאפייה "הבאנו שלום על לחם" וחוץ מהתקף הלב שעתיד סבא לקבל בעוד שבועיים גם הספק ניטע בו באותו לילה גורלי.

כשירד סבא מעליית הגג ספוג אבק וספקות בדבר אמונתו, הוא הצטלב ליד המלפפונים שהכין לישו וחשב לעצמו שאולי אלה החמוצים האחרונים.

זה היה עוד יום שישי, חשב לעצמו ונשם את האוויר,
צנעני וסעדיה שיחקו שוב תופסת,
השולחן לא ערוך ואין תמונות על הקיר,
בעליית הגג הם הרימו בית כנסת.

הוא התרגש אך הוא לא ידע בדיוק ממה. האם מבואה של סבתא מחר או שמא מן העתיד? האם סופגניית ריבת החציר הייתה הסעודה האחרונה בחיקו של ישו או רק טעות גסטרונומית אחת מיני רבות?

סבא לא איתנו כבר שנים ועד היום סבתא נזכרת שבאותה שבת, כשהיא הגיעה, פניו של סבא קרנו באור זוהר ובעיניו ריצדו להבות.
אז, סיפרה סבתא, היא חשבה שאלו להבות התשוקה, היום, היא מבינה שאלו היו נרות החנוכייה של צנעני וחמשת חבריו.
תימני עליית הגג של קורז׳ינה.

יום ראשון ג'

גם רבקה וגם הגברת תמם היו מתאמות ההשמה בלשכת התעסוקה היום ודווקא היום, מכונת התורים זיהתה את הטביעה שלי.
בימים כתיקונם המכונה מתעלמת מטביעת האצבע שלי, כמו כולם ומבקשת ממני לגשת למתאמת השמה.
כמו הרבה אחרים גם למכונה לא היה מה להציע לי היום.
היא רק ירקה עליי את האישור ואת תאריך ההתייצבות הבא וזהו. מוכנה למספר הבא.
בשביל הגברת תמם אני לא סתם מספר, בשביל הגברת תמם אני "בוקר טוב, מה שלומך?" ובסוף גם "להתראות, ושיהיה לך יום נעים" ולעיתים, לעיתים היא מסיימת ב "ישי".
רבקה תמיד מסיימת ב"בעזרת השם שלא ניפגש בשבוע הבא".
בינתיים אני מאכזב אותה.
אנחנו נפגשים.
נעמדתי מול הכניסה והסתכלתי אל הדלת הפתוחה של גברת תמם.
"אדוני"
רבקה ישבה בחדר אך הדלת הייתה סגורה.
"סליחה, אדוני"
גברת תמם ישבה עם בחור צעיר, אולי חדש, כיסוי הראש שלה, כובע סגול עם בד מלופף שמסתיר גבות אך לא עיניים שוחקות, הוא סימן ההיכר שלה.
גברת תמם היא אלמנה והכובע הוא כדי שלא תשכח.
היא חייכה אליו. אל הבחור החדש.
"אדוני"
אליי היא מחייכת חיוך אחר. חיוך של ממתיקי סוד. חיוך של מבינים.
"אדוני אתה מתכוון להיכנס או לא? אתה מעכב את כל התור!"
זה היה המאבטח.
לא, לא היום, עניתי, היום המכונה עבדה.
הבחור החדש יצא, חיוכה של גברת תמם ליווה אותו אך היא לא קראה בשמו.
הגנבתי אליה מבט אחרון ויצאתי.
מכונה מסריחה.

השגחה

רומניה, חמישי בבוקר, הכל כבר במזוודה חוץ משש עגבניות בשלות ויפות שנשארו על השידה אך במחשבה שניה ורגע לפני שיצאתי מהחדר לתמיד, דחפתי גם אותן פנימה וריצ׳רצ׳תי. שיהיה.
ישראל, שתים עשרה בצהריים, קציצות החריימה טופו כבר בתנור, הגזר, כוסברה, פלפל, שום כבר מטוגנים בשמן, פותח את המקרר, שולף את מגירת העגבניות ובשם כל אלוהי הירקות, המגירה ריקה.
שולח ילד למכולת שיביא עגבניות, חוזר אומר הכל ירוק.
רגע לפני שהרוטב מושלך אל הפח, נזכר. מזוודה, שש עגבניות וחריימה טופו הכי טעים שיצא לי עד עכשיו.
השגחה פרטית מהקראפטים.

רומניה ג'

עוד רגע אני אעזוב את רומניה לאנחות אבל לא לפני יריד כריסמס שזה כמו שוק ארבעת המינים אבל עם מלא מינים. רק מינים.
בובות ישו בכל הגדלים והמינים.
ישו נולד, ישו בצעדים ראשונים,
ישו במעון, ישו בגנון, ישו בגן, ישו מחופש לקאובוי, ישו שוכח את הריטלין.
ישו עולה לתורה ומניח תפילין.
ישו מאכיל אוגרים.
ישו עושה פסיכומטרי.
ישו חותם בלשכה.
ישו מחייך לעבר הגברת תמם, מתאמת ההשמה.
ישו מכוון את שעון הקסיו הראשון לאפס לספירה.
ישו מזניק את מרתון בוקרשט.
ישו שופט במאסטרשף.
ישו רוצה לקנות דירה בכרמי גת.
לא מוכרים לו.
נעלב.
נצרות.

(בתמונה, עץ)

תימנים בעליית הגג-פרק א

סבא אברהם שנא נאצים ותוכים ימח שמם ורק על הרכבת מבוקרשט לבראשוב, קרון 23 מושב 81, אני נזכר בסיפור שסיפר לנו בליל הסדר לפני 22-25 שנה.

שם, סבא מספר, בקורז׳ינה, קצת לפני מלחמת העולם השנייה וטיפה אחרי קורצ׳יקה, עיירה שכוחת אלים, כשהאוכל דחק והמים לחץ ואין מזור לפצעי הייאוש ובכל זאת ולמרות שהוא שנא חריף, הוא הסתיר בעליית הגג שישה תימנים.

הוא לא היה אז יהודי סבא אברהם, אבל הוא נשבע שהוא יעשה הכל כדי להציל אותם, 
בשם האב, בשם הבן ובשל ההפסד המטופש שלו בפוקר לשכן הג׳ינג׳י הנאצי שלו, איוואן הכתום.
העונש למפסיד היה להחביא לחודש ימים שישה יהודים שלא רלוונטיים למקום, לסיפור ולתקופה.

השחף הגדול, סימן ההיכר של פולין לא ריחף לו מעל הצריף הרעוע שבו הם גרו ברומניה,
סבתא כבר חזרה מהמרפאה האלטרנטיבית הראשונה שהיא הקימה בקורז׳ינה "לעולם לא יוד"
וסבא? סבא חרש את שדה האופיום במחרשה הישנה שלו מסוג דאצ׳ה, מודל 31, אפס כוחות סוס, חצי כח כבשה עד שלפתע הוא נעצר והביט לצדדים.
אלגה, סבתי שתחייה, זכרונה לברכה, מיד ירקה עליו את מילותיה "מה קרה סטפנוב? גם היום הקלפים לא לטובתך?"
הכל בסדר, הוא ענה לה, פשוט חשבתי ששמעתי קול של אלוהים אחר.
הוא המשיך לחרוש ושוב נעצר.
זה הדבר הוא חשב לעצמו. זה הדבר.
הוא החנה את הכבשה ברוורס, לבש את אפודת הכיסים שלו, חבש כובע כלב, השאיל מגרפה מאיוואן הכתום וצעד לעבר הקרפטים.
"לאן סטפנוב, לאן?" נבחה לעברו סבתא, השם יקום דמה שתהיה בריאה.
לעיר הגדולה, הוא ענה לה, אל הרב הגדול המקורי מספר אחת "רוכב הערבות", להיות יהודי אני רוצה.
"אבל סטפנוב" המשיכה סבתא "יודע אתה שהקהילה היהודית עתידה להיהרס בעוד כך וכך שנים, חוץ מזה ששבת היום! ואיך תחזור ואין עירוב? מה מאיפה אני יודעת? מסכת שבת, דף צ"ו, עמוד ב'. תשאל את צנעני"
צנעני איש חכם, חשב לעצמו סבא וגם תופס הכי פחות מקום בעלייה, אם כך, אמר סבא, תוך כדי שהוא משליך את המגרפה על השלג, אלך ביום ראשון ובשבוע הבא תדאגי לעירוב תקין.
בעזרת השם, היא אמרה, בוא. נאכל חמין.

ואכן, ביום ראשון, המשיך סבא וסיפר, רכוב על הכבשה הכי חזקה שלו, הוא הגיע העירה אך הרב הגדול המקורי מספר אחת "רוכב הערבות" לא היה בבית וסבא נאלץ לכתת רגליו למתחרה העיקרי שלו, הרב הכמעט הכי גדול המקורי מספר אחת "דובר צדקות".

סבא התגייר, מל את עצמו פעמיים ליתר ביטחון, רק כדי להוכיח שמילה שלו זאת מילה, הלך לכנסייה לעשות טופס טיולים, אמר לישו "זה לא אתה, זה אני", הצטלב פעם אחרונה וביקש שישארו ידידים.
ישו לא ענה.
סבא שינה את השם לאברהם,
איוואן הכתום המשיך לקרוא לו סטפנוב וצנעני וחמשת חבריו ירדו מעליית הגג ועזרו במשק הבית ובחינוך הילדים.

כעבור מספר שנים ישו חזר לביקור והקהילה היהודית הושמדה כמעט כולה.
אברהם, גיטל, ילדיהם וששת התימנים הצליחו לברוח לארץ רגע לפני שישו סוגר את החשבון גם עם סבא, והקימו את קיבוץ "אֶשְקֶלוֹנֵי הבשן" ליד חדרה.

ואני? עוד רגע אני בבראשוב, מסביבי גויים רבים, נוף מדהים והמון געגוע לסבא וסבתא מומצאים שלא פחדו להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד לו "אצלנו, כפרה, נשמה של ברבור, מזרחים לא רק בעליית הגג".

(מוקדש לארנסטו גרוסמן ז"ל, רכז הגד"ש המיתולוגי מקיבוץ "אֶשְקֶלוֹנֵי הבשן" שמעולם לא עשה רישיון על טרקטור, מתוך עיקרון ובעיות קואורדינציה קשות ונפטר מצחוק בדיוק ביום השנה למותו)

רומניה

אז יצאתי לתור את בוקרשט ברגל והנה מספר ממצאים.
יש כאן מלא. אבל מלא. ובכן, רומנים.
העיר יפה מאוד.
רומנים מתים על כיסים. ככל שאתה יותר מבוגר יש לך יותר כיסים. השאיפה הכמוסה של זקני בוקרשט היא להיקבר עם וסט צלמים ומכנסי טיפוס הרים.
סליזי. יש טינוף סליזי באוויר.
קר.
האנשים מבואסים תחת. או שזה רק אלה שאין להם מספיק כיסים.
מחר היום הלאומי של רומניה. אני הולך לראות מצעד צבאי.
שלכת. מלא שלכת כאן.
טוב, זהו, הפעמונים של הכנסיה מזכירים לי שזה זמן מצויין למנחה.

יום ראשון ב'

לא תמיד הגברת תמם מקבלת אותי בלשכה.
לפעמים זאת רבקה. 
גם היא מתאמת השמה.
אני מכיר את רבקה עוד מספטמבר, כשהיא לא רצתה לקבל אותי ללשכה במודיעין.
פניתי ללב הגדול שלה והיא הסכימה ומאז, רבקה ואני כבר חברים. 
מתכונים. נכדים, מזג אויר ותלונות על השנ"צ של שבת.
שנינו לא נרדמנו במוצ"ש.
גברת תמם נרדמה טוב. אני בטוח. עם חיוך פרמננט היא לא נותנת לשום דבר להפריע לה. היא אלמנה, גברת תמם, אבל יש לה בקבוק חם שזה כמו בעל רק פחות מגרד.
רבקה לא לוקחת בקבוק חם למיטה, רואים עליה, היא מעדיפה את בעלה, בטמפרטורת החדר.
מספרת שלפעמים הם רבים חבל על הזמן.
ככה זה, אני חושב לעצמי, שנ"צ כפיות ובערב קרב סכינים.
חיים סכו"ם יש לרבקה.
לכולנו.
היא משהו.
תורי.

שיער אפל

זה קטע שדווקא בשבוע שבו ניתק הקשר עם הלווין עמוס חמש, מדענים הכריזו על הגילוי המרעיש החדש בדמות העובדה שלחלל יש שיער. שיער אפל.
ככזה שחולק את הנדל"ן שלו עם עוד ארבע נקבות (סליחה מחברותיי הפמיניסטיות)
וכאחד שהמיקרוגל שלו בבית חימם יותר שעווה מאשר ארוחות צהריים (סליחה מחברותיי הפמיניסטיות)
ובעל גאה לאחת מבנותיה של אחת מבכירות העדה הפרסית של שכונת רמות בירושלים (סליחה שושנה)
לא הייתי צריך לחכות למדען ממושקף עם ארבע שערות חזה ופלומת שפם בר מצווה שיגיד לי ששיער הוא אפל.
ולא רק בחלל. בכל מקום.
כי ת'כלס, אם הוא לא היה אפל לא הייתה קיימת הדביקות הזאת. הדביקות שבהסרה. ההשקעה הבלתי נגמרת בחיסול שיער גוף סורר. העניין שהוא מייצר. הרעש. ההמולה סביבו. הפטפוט האינסופי תוך כדי גבות.
אם רק היו מגלים שם בנאס"א כמה חשמל אפשר לייצר ממשפחה פרסית ממוצעת על ידי שימוש באנרגיה שמושקעת בהסרת שיער מיותר הם היו פותחים אתמול מרכז פיתוח ענק באיראן, מאויש באלפי נשים מצויידות בחוט, פינצטה וגבות. גבות מלאכותיות עצומות עם שיער שגדל מיד ברגע שמסירים אותו.
אם רק היו עולים על זה בזמן, איראן הייתה זונחת את הטרור, לא היה צורך בנפט ובבית השחי הגדול הזה של הגלקסיה שנקרא "ארץ" היה שוכן שלום.
אבל נאס"א כמו נאס"א, לקחו ת'זמן, עסוקים בשטויות, מים על מאדים, כוכבים חדשים או איזה גשושית מצ'וקמקת לכוכב שקר כלשהוא בעוד התשובה האמיתית נמצאת כאן, על "ארץ" בואכה טהרן.
אבל בכל זאת, יפה מצידה של נאס"א שהיא נכנסת עכשיו לתחום למרות שזה רק בגלל שגילו שיער ל"חלל" ולא בגלל דאגה ממשית לשעירות ארצנו, אבל אולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה ועכשיו יחסכו לנו שנים מיותרות נוספות של הקזת שיער בפינצטה ומריטת גבות בחוט על ידי המצאות מטורפות כמו פינצטות אולטראגלקטיות עצומות, רצועות להסרת שיער בגודל של קליפורניה והסרת שיער במהירות האור.
ושלא תבינו לא נכון, זה לא שאני נולדתי סארנגה, גם אני שעיר, זה לא ניכר עליי אבל כן, באופן מפתיע, שיער הגוף שלי קיבל את תוכנית החלוקה והוא מרוכז במספר גושי התיישבות.
השבוע אפילו הציעו לגברת לשתול פסיפלורה אז היא ענתה שלא תודה, יש לה כבר צמח מטפס בבית.
אז בתור שעיר, בעל ואב גאה אני מבין את העניין ועם כל מה שהלך פה בשבוע האחרון אפשר גם להבין שכמו בכל מקום עם שיער, גם לחלל יש מושבת כינים וגם היא, כמו כל מושבת כינים צריכה טיפול
ואם נאס"א כבר גילו את השיער האפל הזה, אני בטוח שהם יכולים לטוס רגע למרזב הגדול של החלל, לאן שכל הג'יפה צריכה להתנקז, להזיז את עמוס חמש, שחוסם את הזרם ולשטוף הכל.
כי כמו שזה נראה עכשיו,
יוסטון, וי האב א פרובלם.