יום ראשון ד'

גברת תמם, מתאמת ההשמה שלי, לא הייתה בלשכה היום.
רבקה כן.
עם הבלונד הבלתי מתפשר שלה היא רמזה שאולי כבר די.
זה אולי הקור, חשבתי לעצמי, אולי הגשם, 
אולי שוב חידדה סכינים עם בעלה או אולי זאת הידיעה שבקרוב נאלץ להיפרד.
כבר לפני שבועיים, כשרמזתי שאולי כבר לא היא היתה מהוססת.
חייכה חיוך של השתתפות אך לא הצליחה להסתיר קורטוב אכזבה.
מהמשרד הפינתי שלה רואים את השלכת שיורדת על מודיעין.
שיורדת עלינו.
עלים של אכזבה שמכסים את שנינו.
לא היה לה מה להציע לי. אולי זה העניין.
גברת תמם הייתה מכבה את מפזר החום וקמה להגיד בהצלחה.
לא הייתי מגיש לה את היד ללחיצה.
היא שומרת נגיעה.
עם בקבוק חם, כובע סגול, חיוך אמת וקדוש ברוך הוא, היא לא שוכחת לרגע את בעלה, חתום בלשכה של היושב במרומים.
לרבקה אין מפזר חום.
היא לא צריכה, משחררת את כל הקור לכיווני.
להתראות אמרתי.
בטח. רבקה ענתה.
להתראות.