ענווה

בימים אלו מחדשים ברומניה את שער הניצחון, בבוקרשט.
הוא נראה בדיוק כמו כל שער ניצחון אחר, רק עם פיגומים.
הרומנים מאוד גאים בשער שלהם ויוז'י, נהג המונית שלקח אותי משדה התעופה, היה מאוד מאושר למראה השער שלו לא לפני שקילל את כל הרשויות ברומניה והתלונן על השחיתות.
זה עשה לו טוב. הוא הרגיש מחובר. זה היה השער שלו.
אותי זה שעשע וישר עברה לי המחשבה המטופשת בראש, שאם רק היינו מנציחים באותה דבקות את ההפסדים אולי היה קצת יותר טוב בעולם הזה. 
יוז'י מיד קטע לי את המחשבה ושאל אם באתי לרומניה בשביל בחורות או בשביל קזינו. עניתי לו שאני מסודר. יש לי בחורה ובקזינו אני בטח אפסיד כי אי אפשר לזכות בהכל אך מיד אחרי שעברנו עוד כיכר ניצחון שוב חייכתי לעצמי.

ההפסדים תמיד מגיעים ארוזים באנדרטאות ובימי זיכרון אך ביומיומי אנחנו לא מוצאים להם מקום ואיפה אנחנו צריכים לזכור את ההפסדים שלנו, הפרטיים והכלליים אם לא ביומיום? אם לא במקום שבו אנחנו לא צריכים לחזור על הטעות שוב?

זאת אולי בדיחה נדושה אך אם צרפתי היה שותה את הקפה שלו מול "שער הכשלון העצום” לאחר מכן נוסע במטרו ויורד בתחנת "זה היה מהלך מטופש" או סתם מטייל לשכונת "היה יכול להיות כאן הרבה יותר טוב", הוא היה במצב נפשי אחר לגמרי. אולי היה מקבל ליד הקוראסון והקפה קצת פרספקטיבה.

כן, קצת ענווה הייתה מכניסה הכל לפרופורציה. זיכרון אמיתי היה משפר פלאים כל אדם. הסלקטיביות שבזיכרון גורמת לכולנו לחשוב שלעולם חוסן. אבל לא. באמאש'לי.
עומד אדם מפרברי בוקרשט למרגלות שער הניצחון ברומניה, אחרי ששילם בקושי לאוטובוס שיקח אותו למרכז העיר וממלא את חזהו בגאווה מטופשת שמערפלת את חושיו וגורמת לו לא להיות מוכן להפסד הבא בחיים שלו.
גם ברומניה. לעזאזל, רומניה, קצת ענווה באמאשלכם. שער הניצחון? כמה ריטלין צריך לתת לרומני כדי שהוא ינפח את החזה שלו בגאווה מטופשת ויגיד לעצמו "אם עשינו את כל זה עד עכשיו, השמיים הם הגבול"?

אדם נוסע דרך שער הניצחון, עובר דרך כיכר הניצחון בואכה כיכר האוניברסיטה ויורד בכיכר רומניה. והכל בבוקרשט בחמש דקות. עיוורון מוחלט. הפסד ודאי.

גם אדם.
ימי הולדת, אזכרות, ימי נישואין. זהו. אלו ציוני הדרך היחידים שאדם חוגג.
זה בסדר לחגוג יומהולדת אבל אפשר לחשוב מה כבר קרה? הרי לא עשינו כלום בשביל זה. תשעה חודשים ופתיחה של 10 אצבעות.
אמא התאמצה ואתה מקבל מתנות.
אמא צרחה ואת מכבה נרות.
לידה ומוות. אלו הימים שאנחנו מציינים.
שום דבר שאנחנו אחראים לו.
קצת מופרז.
הרבה יומרנות.

אנחנו, היהודים, יאמר לזכותנו, די טובים בהנצחת זוועות. עם חמש צומות, אינספור ימי זיכרון ומחלף רבין בכל מקום, אין ספק שאנחנו אלופים.
אבל, גם אין לי שום ספק שאם משרד הביטחון היה מול כיכר "החייל שברח” או משרד האוצר היה קובע את משרדו ברחוב "30 אחוזי אבטלה 18/ג" היה טוב יותר.
אילו רק תחנת המשטרה הייתה ברחוב "השוטר שחפן 7, כניסה ז' " הכל היה נראה אחרת.
שימו את משרד המשפטים ברחוב "השופט ששוחד 9” והנה לכם מערכת משפטית לתפארת.
אני מציע ענווה. נקודת מבט אחרת. פרופורציה. זה מה שאדם צריך. זה מה שמדינה חייבת.
לא להנציח רק את הטוב. לא לרומם נצחונות בלבד אלא לתת גם להפסדים מקום. כדי שנלמד. שלא נחזור על הטעות.
כי אדם, כל אדם, שרצה והיה הולך עם אשה בשדרות "איך לעזאזל ויתרתי?” ומשם אל ספסל בגינת "טמבל, טמבל!” אולי לא היה יושב עכשיו בבית ברחוב "לבד. גם היום".
אולי.
הלוואי.