יום ראשון ג'

גם רבקה וגם הגברת תמם היו מתאמות ההשמה בלשכת התעסוקה היום ודווקא היום, מכונת התורים זיהתה את הטביעה שלי.
בימים כתיקונם המכונה מתעלמת מטביעת האצבע שלי, כמו כולם ומבקשת ממני לגשת למתאמת השמה.
כמו הרבה אחרים גם למכונה לא היה מה להציע לי היום.
היא רק ירקה עליי את האישור ואת תאריך ההתייצבות הבא וזהו. מוכנה למספר הבא.
בשביל הגברת תמם אני לא סתם מספר, בשביל הגברת תמם אני "בוקר טוב, מה שלומך?" ובסוף גם "להתראות, ושיהיה לך יום נעים" ולעיתים, לעיתים היא מסיימת ב "ישי".
רבקה תמיד מסיימת ב"בעזרת השם שלא ניפגש בשבוע הבא".
בינתיים אני מאכזב אותה.
אנחנו נפגשים.
נעמדתי מול הכניסה והסתכלתי אל הדלת הפתוחה של גברת תמם.
"אדוני"
רבקה ישבה בחדר אך הדלת הייתה סגורה.
"סליחה, אדוני"
גברת תמם ישבה עם בחור צעיר, אולי חדש, כיסוי הראש שלה, כובע סגול עם בד מלופף שמסתיר גבות אך לא עיניים שוחקות, הוא סימן ההיכר שלה.
גברת תמם היא אלמנה והכובע הוא כדי שלא תשכח.
היא חייכה אליו. אל הבחור החדש.
"אדוני"
אליי היא מחייכת חיוך אחר. חיוך של ממתיקי סוד. חיוך של מבינים.
"אדוני אתה מתכוון להיכנס או לא? אתה מעכב את כל התור!"
זה היה המאבטח.
לא, לא היום, עניתי, היום המכונה עבדה.
הבחור החדש יצא, חיוכה של גברת תמם ליווה אותו אך היא לא קראה בשמו.
הגנבתי אליה מבט אחרון ויצאתי.
מכונה מסריחה.