סבא אברהם שנא קוזאקים ונחליאלים ימח שמם, שניהם סימנו את בוא הסתיו.
הוא תמיד אמר לסבתא שאם הנחליאלי מסמן את בוא הסתיו שיבוא עם מטריה, או עם גרזן, כמו קוזאק, למה עם סינר?
סבתא אלגה, גם היא עם סינר, הייתה מהנהנת וממשיכה לברור את המוץ מן התבן, עוברת ביודעין על מלאכת בורר.
ישו לא הקפיד עליה. גם אלוהים לא. לא לקח אותה בחשבון.
סבתא, לעומת זאת, לא חסכה מסבא אברהם את שבטה.
היא אהבה אותו אהבת נפש ולכן שנאה אותו בכל ליבה.
סבתא אלגה ידעה, שברומניה של אותם שנים, בעיקר בקורז׳ינה, עיירה מטונפת בבאגאז׳ של הקראפטים, אהבה היא מותרות ובימי אז, עם תוחלת חיים של חשופית במפעלי ים המלח לא כדאי לקשור את חייה להרפתקן כמו סבא אברהם,
כי חראם, באמת חראם, על עגמת הנפש.
אז היא נשארה איתו אך שמרה מרחק.
אהבה אותו, אבל רק בשבתות.
שנים לפני שהפך ל-א', ראש המוסד במדינת היהודים, היה סבא אברהם רק סטפאנוב אחד מיני רבים, היה רוכב על כבשתו בשדות האופיום של קורז׳ינה ולא נותן לשום דבר להפריע לו, גם לו לשכנו הנאצי הג׳ינג׳י, איוואן הכתום, עד שיום חם אחד, בעודו מכין חמוצים לישו הרגיש דכדוך כבד.
בימים כתיקונם סבא היה מדוכדך עד מדוכדך חלקית ואילו עכשיו ענן דכדוך כבד נחת עליו.
סבא, חשוב לציין, היה קלינאי התקשורת הראשון במחוז ולאדק ובעל הקליניקה "בואו נדסקס" וככזה, כאשר היה לו רע, הוא דיבר על זה והיה אוכל את הראש לרבים מחבריו במחוז, אך באותו יום לא הרגיש שחבריו, או ישו, יספקו לו תשובה ולכן סבא הלך לחדרו כשבדרך הריח ריח שריפה, נעצר והביט למעלה.
צנעני בדיוק סיים לברך כשסבא, מסריח מאופיום וייאוש סיים לטפס אל עליית הגג. החנוכייה דלקה וריצדה בעיניהם המאושרות של תימני עליית הגג של קורז׳ינה וסטפאנוב רצה גם.
סטפאנוב רצה שמחה, אושר ואמונה. סטפאנוב רצה שגם בעיניו ירצדו להבות, שגם בליבו יתחלף הקור בחום מנחם, סטפאנוב, לימים אברהם רצה לפרסם את הנס וצנעני, נראה היה לסבא, היה אחד שיכול לספק לו את זה ובמזומן.
קח, אמר צנעני לסבא ונתן לו כיפה.
שב איתנו.
סבא חבש את הכיפה עם הלוגו של "יוז׳י חזירים-בשר מהגיהינום, הקצב שלך בקורז׳ינה" ומהפחד שישו יתפוס אותו על חם הוא הצטלב.
צנעני הרגיע אותו. אל תדאג סטפאנוב. הוא אמר, ישו לא נמצא כאן. רק אלוהים, קח סופגניה ותירגע.
סבא חיסל ארבע סופגניות עם ריבת חציר ואחת במילוי שוקולד מרור שצנעני קנה מהמאפייה "הבאנו שלום על לחם" וחוץ מהתקף הלב שעתיד סבא לקבל בעוד שבועיים גם הספק ניטע בו באותו לילה גורלי.
כשירד סבא מעליית הגג ספוג אבק וספקות בדבר אמונתו, הוא הצטלב ליד המלפפונים שהכין לישו וחשב לעצמו שאולי אלה החמוצים האחרונים.
זה היה עוד יום שישי, חשב לעצמו ונשם את האוויר,
צנעני וסעדיה שיחקו שוב תופסת,
השולחן לא ערוך ואין תמונות על הקיר,
בעליית הגג הם הרימו בית כנסת.
הוא התרגש אך הוא לא ידע בדיוק ממה. האם מבואה של סבתא מחר או שמא מן העתיד? האם סופגניית ריבת החציר הייתה הסעודה האחרונה בחיקו של ישו או רק טעות גסטרונומית אחת מיני רבות?
סבא לא איתנו כבר שנים ועד היום סבתא נזכרת שבאותה שבת, כשהיא הגיעה, פניו של סבא קרנו באור זוהר ובעיניו ריצדו להבות.
אז, סיפרה סבתא, היא חשבה שאלו להבות התשוקה, היום, היא מבינה שאלו היו נרות החנוכייה של צנעני וחמשת חבריו.
תימני עליית הגג של קורז׳ינה.
הוא תמיד אמר לסבתא שאם הנחליאלי מסמן את בוא הסתיו שיבוא עם מטריה, או עם גרזן, כמו קוזאק, למה עם סינר?
סבתא אלגה, גם היא עם סינר, הייתה מהנהנת וממשיכה לברור את המוץ מן התבן, עוברת ביודעין על מלאכת בורר.
ישו לא הקפיד עליה. גם אלוהים לא. לא לקח אותה בחשבון.
סבתא, לעומת זאת, לא חסכה מסבא אברהם את שבטה.
היא אהבה אותו אהבת נפש ולכן שנאה אותו בכל ליבה.
סבתא אלגה ידעה, שברומניה של אותם שנים, בעיקר בקורז׳ינה, עיירה מטונפת בבאגאז׳ של הקראפטים, אהבה היא מותרות ובימי אז, עם תוחלת חיים של חשופית במפעלי ים המלח לא כדאי לקשור את חייה להרפתקן כמו סבא אברהם,
כי חראם, באמת חראם, על עגמת הנפש.
אז היא נשארה איתו אך שמרה מרחק.
אהבה אותו, אבל רק בשבתות.
שנים לפני שהפך ל-א', ראש המוסד במדינת היהודים, היה סבא אברהם רק סטפאנוב אחד מיני רבים, היה רוכב על כבשתו בשדות האופיום של קורז׳ינה ולא נותן לשום דבר להפריע לו, גם לו לשכנו הנאצי הג׳ינג׳י, איוואן הכתום, עד שיום חם אחד, בעודו מכין חמוצים לישו הרגיש דכדוך כבד.
בימים כתיקונם סבא היה מדוכדך עד מדוכדך חלקית ואילו עכשיו ענן דכדוך כבד נחת עליו.
סבא, חשוב לציין, היה קלינאי התקשורת הראשון במחוז ולאדק ובעל הקליניקה "בואו נדסקס" וככזה, כאשר היה לו רע, הוא דיבר על זה והיה אוכל את הראש לרבים מחבריו במחוז, אך באותו יום לא הרגיש שחבריו, או ישו, יספקו לו תשובה ולכן סבא הלך לחדרו כשבדרך הריח ריח שריפה, נעצר והביט למעלה.
צנעני בדיוק סיים לברך כשסבא, מסריח מאופיום וייאוש סיים לטפס אל עליית הגג. החנוכייה דלקה וריצדה בעיניהם המאושרות של תימני עליית הגג של קורז׳ינה וסטפאנוב רצה גם.
סטפאנוב רצה שמחה, אושר ואמונה. סטפאנוב רצה שגם בעיניו ירצדו להבות, שגם בליבו יתחלף הקור בחום מנחם, סטפאנוב, לימים אברהם רצה לפרסם את הנס וצנעני, נראה היה לסבא, היה אחד שיכול לספק לו את זה ובמזומן.
קח, אמר צנעני לסבא ונתן לו כיפה.
שב איתנו.
סבא חבש את הכיפה עם הלוגו של "יוז׳י חזירים-בשר מהגיהינום, הקצב שלך בקורז׳ינה" ומהפחד שישו יתפוס אותו על חם הוא הצטלב.
צנעני הרגיע אותו. אל תדאג סטפאנוב. הוא אמר, ישו לא נמצא כאן. רק אלוהים, קח סופגניה ותירגע.
סבא חיסל ארבע סופגניות עם ריבת חציר ואחת במילוי שוקולד מרור שצנעני קנה מהמאפייה "הבאנו שלום על לחם" וחוץ מהתקף הלב שעתיד סבא לקבל בעוד שבועיים גם הספק ניטע בו באותו לילה גורלי.
כשירד סבא מעליית הגג ספוג אבק וספקות בדבר אמונתו, הוא הצטלב ליד המלפפונים שהכין לישו וחשב לעצמו שאולי אלה החמוצים האחרונים.
זה היה עוד יום שישי, חשב לעצמו ונשם את האוויר,
צנעני וסעדיה שיחקו שוב תופסת,
השולחן לא ערוך ואין תמונות על הקיר,
בעליית הגג הם הרימו בית כנסת.
הוא התרגש אך הוא לא ידע בדיוק ממה. האם מבואה של סבתא מחר או שמא מן העתיד? האם סופגניית ריבת החציר הייתה הסעודה האחרונה בחיקו של ישו או רק טעות גסטרונומית אחת מיני רבות?
סבא לא איתנו כבר שנים ועד היום סבתא נזכרת שבאותה שבת, כשהיא הגיעה, פניו של סבא קרנו באור זוהר ובעיניו ריצדו להבות.
אז, סיפרה סבתא, היא חשבה שאלו להבות התשוקה, היום, היא מבינה שאלו היו נרות החנוכייה של צנעני וחמשת חבריו.
תימני עליית הגג של קורז׳ינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה