החסיד משיבס

לעיתים אדם שואל את עצמו איך? איך לעזאזל הוא כזאת הצלחה בקרב נשות גיל הזהב? איך, על אף רוב מגרעותיו הוא כזה שלאגר? איך למען השם, למרות כמויות שקדי המרק העצומות שהוא אוכל עדיין שוס הוא?
ואותו אדם לא צריך לענות, הוא רק מהנהנן לעצמו בצורה גזעית וחברמנית ואומר לעצמו על הכיפאק!
מספרים על החסיד משיבס שהיה שוקד על לימודו כל הלילה עד שהגיעו תלמידיו ואמרו לו, החסיד משיבס החסיד משיבס, קום, הראה לנו הדרך.
הראה להם הדרך.
זאת הדרך? ענה להם כן.
בזאת נלך? אמר להם הן.
ולאן נגיע? לאן שליבכם חפץ.
ומה הוא אותו מקום? מקום בו מעשיכם רצויים וכוונותיכם מצויות.
וואלה? וואלה.
הלכו ולא שבו.
באותו רגע יצתה בת קול ואמרה " אוף. קרציות!"

שבוע של דבקות מירבית שיהיה לכם.

(בתמונה, חסידה)

החסיד מאבנג'וק

רבים שואלים אותי, ישי, איך על אף העובדה שאתה מתנחל, מחזיק במסורת ישראל סבא, מצביע ימין ברוב הבחירות האחרונות וטבעוני לא עלינו אתה בכל זאת מהמם?
איך למרות היותך שייך לפלח אוכלוסיה שהוא לבטח השנוא ביותר במזרח התיכון, עדיין מפיץ אתה חום ואהבה לכל עבר?
ואיך? איך לעזאזל על אף גילך המתקדם אתה נראה כל כך טוב?! 
ואני אומר זה פשוט. אני יש לי תורה. אני יש לי קדוש ברוך הוא. אני? לומד ועובד על המידות. 32. חולצה מדיום.
מספרים על החסיד מאבנג׳וק שהיה לומד והוגה כל הלילה.
באו אליו חסידיו ואמרו לו, החסיד מאבנג׳וק החסיד מאבנג׳וק הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית אמר להם, אין מצב. אמרו יש מצב. אמר אין. אמרו יש. אמר יודעים מה? ניתן לריבונו לקבוע.
אבן נייר ומספריים המנצח בין השניים
ח׳ת שתיים שלוש, עשו כולם מספריים.
ח׳ת שתיים שלוש, עשו כולם מספריים.
ח׳ת שתיים שלוש, עשו כולם מספריים.
ומספרים שמכיוון וכל אחד החזיק בדעתו ועשה מספריים ולא מחל לחברו, גזר הקדוש ברוך הוא שיעשו אבן נייר ומספריים כל אותו יום וכל אותו הלילה.
ערב של גזירות מהממות לכם.

בטלנות

אז מה מסתבר?
תחזיקו חזק זה הולך להמם אתכם.
בטלה היא עניין מסוכן.
בטלה חייבת להיעשות בצורה מבוקרת.
בטלה לא מיועדת לאנשים חלשים.
בטלן מתחיל, פוסט זה מיועד לך.
איך הסקתי את המסקנות יוצאות הדופן האלה? במקרה. אז ככה.
בעוונותי הרבים נהגתי לרוץ הרבה, אפילו עשיתי 2 מרתונים, אפילו נהניתי מזה ועד לפני שלושה חודשים ושבוע רצתי בצורה סדירה, לפעמים אפילו ריצות ארוכות של 25 ק"מ.

ביום בהיר אחד, לפני כשלושה חודשים, החלטתי לא לרוץ יותר, לקחת הפסקה, ולא סתם הפסקה בלי סיבה אלא בגלל מגוון סיבות כגון בטלה, חוסר חשק, עייפות, לאות ועוד מלא מילים נרדפות לעצלנות ומסתבר, שההפסקה הזאת גרמה לי לדורבן. פציעת כף רגל טורדנית במיוחד.

אז כן רבותיי וגבירותיי, כשרצתי באופן סדיר לא כאב לי כלום וחודש אחרי שהפסקתי התחיל לכאוב מאוד. מדהים לא?
משכתי את הכאב עוד חודש וחצי ואז הלכתי לאורתופד. בחוסר עניין מובהק הוא שאל אותי אם אני פעיל במשך היום אז שאלתי אותו אם לפתוח את העיניים נחשב פעילות. הוא לא ענה לי ואז, לאחר שלחץ לי על נקודה בכף הרגל שגרמה לי סימולטנית לערבב קודש בחול על ידי כך שגם קראתי בשם השם ובמלאכיו הנאמנים וגם גידפתי את אימו של האורתופד והכל בלב, חלילה שלא יפגע, רק אז הוא אמר שזאת כנראה הבעיה, יש דורבן כי הרגל לא מספיק פעילה וצריך לעשות מתיחות ולקנות מדרסים.

זה היה לי פשוט מדי הפתרון וגם אף פעם לא סמכתי על רופאים שגורמים לי כאב אז הסקתי מסקנה, שאני מקווה שלא תתברר כשגויה, שאם לא כאב לי כשרצתי והרגל צריכה תזוזה אז בוא ניתן לה את התזוזה שהיא צריכה.
חזרתי לרוץ.

שבוע מאז שחזרתי לרוץ הכאבים פחתו בצורה משמעותית. בנוסף אני גם מגלגל את כף הרגל על גליל.

לסיכום.
כל מי שמתכנן בטלנות טוטלית בעתיד הקרוב קחו בחשבון שסולם מאמצים עובד גם הפוך.
אי אפשר סתם כך מהכנות למרתון לרדת לאפס ק"מ בשבוע.
גם להתבטל צריך בהדרגה.
בבטלנות אמנם לא ניתקל אף פעם בקשיים מרובים או בחוסר יכולת, כי בטלנות מבוססת על חוסר יכולת או שאיפה לחוסר יכולת ותמיד יש יותר כלום ממה שנדמה לנו אבל חשוב מאוד, חשוב מאוד! לזכור שגם עצלנות חייבת להיבנות בצורה מבוקרת.
גם עשיית כלום חייבת להיות אחראית וכן, גם בטלה היא עסק רציני שאסור לזלזל בו.
אי אפשר להתבטל פתאום מ 70 ק"מ בשבוע לכלום. זה לא בריא.
יש להפחית ל - 50, 40, 20, 10, 5, ספה, סדרות ברצף, מבט מוזר, ריר.
אם קשה מדי, אפשר לחזור לרוץ או לעשות פעילות כשלהיא שעשיתם לפני כניסתכם לבטלה ואז להתבטל שוב, הבטלן המתחיל חייב לעשות זאת בצורה הדרגתית, אחרת הוא עלול להיפצע.
הבטלן המתחיל חייב להתייחס ברצינות לבטלה ולהבין שיש השלכות במידה והוא עושה את זה בצורה חובבנית.
רצתי היום שבעה ק"מ עם כאבים קלושים.
בטלנים מתחילים ראו הוזהרתם.
בטלה היא לא לחלשים.
מוגש כשירות לציבור.

פראג-2

פראג, שלושים ביולי, 1419 (הרבה לפני שירוסלב, חבר האמת שלי שמעולם לא היה איתי בגדוד 50 הזמין אותי להתארח אצלו) כבוד ראש העיר ומספר חברי מועצה קתולים מושלכים כלאחר יד מבעד לחלונות עיריית פראג. החלונות כמובן מהממים אך החבר'ה מתים לחלוטין.
כשהמלך ואצלב הרביעי שומע על כך הוא מתמוטט ומת. האירוע נקרא מאז, באופן מפתיע ומקורי לחלוטין ״אירוע ההשלכה מהחלון״.

לא נכביר במילים רק נספר שמפה לשם רודולף השני שלט בפראג בזמן תור הזהב השני שלה בשנים 1576-1611 ולאחר מותו ולאחר מאבקים בתוך השושלת הרימה האצולה את נס המרד ובמאי 1618 הושלכו שני מושלים קתולים מבעד לחלונות המצודה,  באירוע שיזכר מעתה והילך בשם המקורי והמהפנט ״אירוע ההשלכה השניה מהחלון״.

החלונות היו בסגנון קוביסטי שמתכתב עם גילופים גותיים אך הלב של הקתולים היה בסגנון מת.

בלי מגנטים. בלי הזמנות וסידור שולחנות הצ׳כים מארגנים לעצמם אחת לכמה שנים אירועים ספונטניים. אנשים נזרקים על ימין ועל שמאל. קונפטי אנושי.

מפה לשם, בצ׳כיה בכלל ופראג בפרט כריתות ראשים, העלאת מכשפות על המוקד, יהודים משגשגים. הסכם מינכן. צ׳מברליין יוצא פיתה. מלחמת העולם השניה. יהודים מושמדים. אנשים ממשיכים להיזרק מחלונות מגולפים להפליא. היטלר מפסיד. צ׳כים ממורמרים.  צ׳כים עושים טרנספר לגרמנים תוך כדי שהם מחלעים בהם (2.5 מיליון גרמנים עוזבים את צ׳כיה!!). גרמנים עפים ממרפסות מהממות.
 יאן מסריק מת באופן מסתורי ומקבל רחוב בירושלים. צ׳כים קומוניסטים. צ׳כים לא קומוניסטים. צ׳כיה פדרציה. צ׳כיה רפובליקה.
אפילו ירוסלב כבר נסבל והכל ב 300$ לחמישה לילות.
פראג, כי אם כבר להיזרק מחלון, אז לפחות שיהיה עם סטייל.

( בתמונה, ויטסלב עאלק, אדם שעל שמו הומצא הביטוי 'עאלק' מכיוון שזלזל בזריקה מחלון. מילותיו האחרונות היו "עאלק יזרקו אותי מהחלון.. חחח"
הוא נזרק.)

פראג-1

שבוע שעבר, בעוונותיי הרבים, יצא לי להיות בפראג ועל גשר קארל, בואכה העיר העתיקה, רגע אחרי שכמעט דרסתי יונה תוך כדי סלפי עם ישו ימח שמו ושם זכרו לעד, קלטתי פתאום את השקט ששרר בין בליל השפות. את הרוגע הכמעט מטריד. את העובדה שאף אחד לא רץ. וקורא. ובוכה. המון אנשים ואפס המולה. הרבה דיבורים ומעט צחוק. מאות אנשים על גשר ואפשר לשמוע את ציוץ הציפורים ואת רחש המים של נהר הולטאבה. זה אולי נשמע כמו חלום, כמו אידיאל, אבל אותי זה הטריד ואז ברגע אחד הבנתי מה היה חסר לי בנוף.

אבל לפני כן נספר קצת על פראג ופראג, כמו שאמרו לי כל מי שהיו בה, אשכרה מהממת אבל לא רק מהממת, היא גם מעלפת ובנוסף מטמטמת ולעיתים אף מטרפת ועוד מלא מלא מילים מוגזמות מז'אנר ה "מ-ת”. ולכן, כמו כל דבר מוגזם חייבים לחלק אותו לשלבים אחרת הולכים לאיבוד ואני, כלוחם במיל' חילקתי את הטיול לשלושה שלבים.

השלב הראשון הוא השלב שבו אתה נפגש עם העיר לראשונה וכל רגע הפה שלך מפיק את הקריאה "וואוו", ולכן, באופן מקורי ביותר קראתי לשלב הזה שלב ה"וואוו".

לאחר מכן, כעבור יומיים שלושה, כשמתחילים להתרגל ליופי הזה, כי בסופו של דבר זה הרבה מאותו דבר, עוברים לשלב הבא בטיול שלו קראתי "חלק את זה בשש" על שום שער החליפין של השקל מול הקורונה הצ'כית, 100 קורונות שוות בערך 17 שקל.

השלב האחרון בטיול, לפחות אצלי היה שלב ה "איך לעזאזל מכניסים את כל הדברים האלה שקניתי לתיק כל כך קטן? אולי נקפוץ עליו? קפוץ קפוץ קפוץ. צריך לקנות גם תיק" או בקיצור "צריך לקנות גם תיק". קניתי.

ואחרי שקניתי, או לפני, על גשר קארל המהמם, בינות תיירים ותיירות ובשקט מופתי, הבנתי שלא סתם השקט, שלא בגלל הבירה של אתמול אני שומע ברווזים, אלו באמת ברווזים וברגע אחד הבנתי את זה. פתאום.

אין ילדים בפראג. לא ברחובות. לא בגני השעשועים ולא בקניון, וילדים, כמו שרוב הישראלים מבינים, הם מוצר צריחה בסיסי, אבל בפראג? בפראג זאת שמועה.

הארכיטקטורה מפוארת, האנשים יפים, הנשים מגזין. הגברים, כמו אחותם מהמגזין, כל אחד יורוספורט. התחבורה הציבורית היא מופת אזרחי אבל אין ילדים. אשה עם עגלה היא מחזה נדיר. זוג עם ילד בפינת ג׳ימבורי בקניון זאת אטרקציה. משפחה עם שני ילדים הם כנראה תיירים. גם במטרו נתקלתי בכמה, בודדים, חוזרים מבית הספר.חשבתי לעצמי שזה אולי בגלל החורף והמינוס של המעלות אבל אז, בוויפיי הראשון שנקרה בדרכי גיגלתי על שיעורי ילודה וריבוי טבעי וכנראה שזה לא החורף.

עם ממוצע של 1.2 ילדים לאשה, ריבוי שלילי, הצטמצמות אוכלוסיה וממוצע גילאים שעומד על 40, הבנתי שהשקט ששמעתי מעוגן בנתונים. הבנתי שהמינוס הוא לא רק בצלזיוס אלא גם בריבוי הטבעי.

שלא תבינו אותי לא נכון, זקנים זה סבבה ואני אפילו מכיר כמה. הבעיה העיקרית היא, שכדרכו של עולם, יש להם נטיה טבעית למות ובצורה רציפה, כמו כן, לא למדתי דמוגרפיה אבל אם ממוצע הגילאים היום בצ׳כיה הוא 40 זה אומר שבחישוב פשוט עוד 40 שנה פלוס מינוס אחוז התמותה יהיה עצום, הילודה תפחת עוד ועוד ועל הגשרים המהממים יטיילו רק יונים ותיירים.בנוסף, חשוב לציין, שזה רק עניין של זמן עד שצ׳כיה לא תוכל לממן את הפנסיה של עצמה, היא אמנם תוכל להכניס כסף רב מ 22 מיליון התיירים שמגיעים אליה בשנה, אבל מישהו, בכל זאת, יצטרך לעבוד, אך תוך עשרות שנים יהיו מעטים שיוכלו לעשות זאת.

והפתרון, כפי שהדיוט כמוני מבין הוא פשוט, וסליחה מראש מגילדת הפמיניסיטות של נשות בית חורון. האשה הצ׳כית המהממת צריכה להפעיל את הרחם שלה קצת יותר. סליחה שוב.

אם האשה הצ׳כית לא תפעיל את הציוד שלה והגבר הצ'כי לא יפסיק לשחק אותה ג'יימס בונד, תוך שנים לא רבות, אפילו בחיינו, פראג תהיה בית קברות ענק. הוא יהיה מהמם זה בטוח, מסוגנן מאוד עם מצבות גותיות וקוביזם ואללה יוסטור, אבל ענק. אפשר כמובן יהיה לסמוך על הצ'כים שיפעילו שאטלים יעילים מאוד אל חלקות הקבר, אבל זה יהיה העיסוק העיקרי שלהם. קבורה.

הצ׳כים, כרעיון, צריכים להבין שאמצעי המניעה היחידים נגד היעלמותה של הרפובליקה או איבוד זהותה על ידי הצפה מלאכותית במהגרים מוסלמים הם ילדים. משלהם. חדשים.

צ׳כיה, כמו הרבה ממדינות אירופה, אולי בשם קידוש האני והקריירה וההגשמה העצמית או אולי בשל פמיניזם רדיקלי שמבקש לצאת לו מהרחם נהרגת לאיטה. בלי דם, בלי לכלוך ועם כיכרות מטופחות. בקלאסה.בקיצור, אין על פראג, היא מהממת. אפילו כשהיא מתאבדת.

פנטקקה

פֵּנְטַקַקָה (טור חדש בעיניי היום ללא חשש גניזה).

חז"ל, בטח כולכם יודעים, תמיד רלוונטיים.

סיפורי האגדה התלמודיים, שהתרחשו או לא. הם הסיפור שלנו. היום. וכנראה גם מחר.

כשלמדתי השבוע את הסיפור התלמודי על פֵּנְטַקַקָה (ירושלמי תענית פ"א הל' ד'), כך קראו לאיש, שהיה מתגאה שהוא בעליהם החוקיים של חמש עבירות חמורות וכל זאת במסגרת עסק בדמות בורדל קברטי, שבו הוא אחראי על הכל, כולל הנשים כמובן ובכל זאת רבי אבהו, לאחר בירור שעשה, מבין שבהחלט ראוי אותו פֵּנְטַקַקָה להתפלל בכדי לבטל את גזירת הגשמים, הבנתי שחז"ל, בראייה המפוכחת שלהם את הדברים, בהבנה שלפעמים גם אם המעשה שנעשה הוא לא בדיוק ההלכה אלא הדבר הנכון לעשותו, ובביקורת שלהם על הממסד, רלוונטיים מתמיד.

ומה קפץ עליי לכתוב על זה? השבוע, כשקמתי לשגרת יומי המהונדסת בקפידה והתחלתי, עם השחור של הבוקר, לשוטט ברחבי הרשת, נתקלתי בעוד "שבירת שתיקה" של מוטרד מהמגזר הדתי, וכשקראתי את מה שכתב מדם ליבו התחברו לי הסיפורים התלמודיים שלמדתי רק לאחרונה, על תעניות ועצירת גשמים.

התחוורה לי העובדה שחז"ל רלוונטיים מתמיד, הבנתי שהביקורת הגדולה של חז"ל על ההנהגה הרבנית קהילתית יושבת פיקס על ימינו אנו.

כשחז"ל, בפשטות גאונית, מתארים בסיפוריהם את הבחירה הלא מובנת מאליה באדם הפשוט ולעיתים החוטא, כאחד שיבטל את רוע הגזירה וירווה את צמאונם של האנשים, הם לא רק באים לשעשע אותנו עם סיפורי נפלאות ולחזק את רוחנו ש"כל אחד יכול" אלא הם מודיעים קבל עם וסיפור שהאדם שנבחר, לא סתם נבחר אלא ראוי הוא יותר מההנהגה המקומית.

כשבסיפור " פֵּנְטַקַקָה מוריד גשמים" מספרים על האשה שהגיעה אל אותו פֵּנְטַקַקָה החוטא כדי לקבל עזרה, הם אמנם מעריכים את העובדה שהוא עזר לה אך גם מתארים מצב שבו אשה נצרכת לאדם כזה, שנמצא בתחתית הסולם המוסרי, רק בגלל שלא הייתה לה אוזן קשבת במקום אחר. יכול להיות שהיא ניסתה לפנות אליהם ויכול להיות שלא, שאולי מראש הבינה שלא יעזרו לה הרשויות וכשהאדם הפשוט בוחר לא לפנות לרשויות, לא לפנות אל רבני הקהילה שלו אלא להעדיף מסלול עוקף, חז"ל מבינים את עומק התהום ואת חוסר האמון בהנהגה.

וזה נכון גם לימינו.

כשנפגעים ואנשים קשי יום מחליטים לפנות לפרסום נרחב, אל הציבור, זה רק מפאת חוסר אמון בהנהגה הקיימת. הם לא סומכים עליה. יוצאים מנקודת הנחה שבמקרה הטוב הם יתעלמו, ינסו להצניע את העניין, יפתרו אותו בלא כלום או במקרה הגרוע, יתמכו בפוגע. התליין יהפוך לקורבן והקורבן? שיתמודד. הוא כנראה אשם במצבו.

כשאין הנהגה, כשאין תמיכה ממסדית/קהילתית בנפגעים ואין רצון אמיתי לגלות את האמת הנפגעים פונים לכיוונים אחרים.

בימי פעם, אז, טרם הטכנולוגיה, רבנים וקהילות יכלו להשתיק את העניין ולפתור אותו ואותנו בלא כלום, היום, ברשת, לשמחתנו, זה כבר יותר קשה.

היום עזרא לנדרובר היה מחזיק מעמד שעה וכל מטריד מינית אחר, אני מקווה שאני צודק, לא יכול היה להיות סדרתי לנצח ולסיים כקוריוז.

חז"ל רלוונטיים מתמיד בביקורת שלהם על ההנהגה הרבנית. היא נכונה לבבל, לישראל, לתקופת המשנה ולימינו.

כשאין הנהגה שאפשר לסמוך עליה אנשים מוצאים נחמה בהמון, בפייסבוק, בשוליים, בגבעות.

לשמחתי, היום, כשנפגעים מזהים קשר שתיקה אז לפעמים, באומץ רב שראוי להערכה גדולה, הם בוחרים לפרום אותו עם מספרי תיל ובצדק.

כשיש קשר שתיקה לפעמים הכל רוגש ורועש.

כשרבנים תומכים ברבנים פוגעים במקום בנפגעים עצמם וכשקהילות משתיקות מקרים קשים זה חייב לצוף איפשהוא, הזוהמה חייבת לזלוג, ככה זה. וטוב שכך.

אותם אלה שזורעים שקט בשדה מוקשים בסופו של דבר קוצרים רעש. הרבה רעש.

גם חז"ל הבינו שאין ואקום, כשאין הנהגה או כאשר ההנהגה מרקיבה אנשים ימצאו נחמה במקום אחר. לעיתים התשלום כבד ולעיתים, פֵּנְטַקַקָה, על אף הפרופיל הבעייתי שלו והשם המוזר, יוצא גבר.

או לפחות מוריד גשמים.

יום ראשון ז'

אתמול בלשכה מכונת התורים זיהתה אותי.
האמינה סוף סוף לטביעת האצבע שלי.
המאבטח פירגן, אתה אחד מהיחידים שעבד לו, הוא אמר. חסכת כניסה למתאמות.
ומי מתאמות ההשמה היום, שאלתי.
גברת ברדוגו ורבקה. הוא ענה.
גברת ברדוגו הגיעה בלבן אה?
כמו תמיד. השיב.
ורבקה בלי מפזר חום.
נכון. יורקת את הקור שלה על כולם.
וגברת תמם, מה איתה? למה כבר לא באה? שאלתי עוד.
כבר כמה שבועות שלא דרכה כאן. הוא ענה, זה החורף כנראה, מזכיר לה את האיש.
חותם בלשכה של מעלה והיא כאן, למטה, מחייכת את עצמה לדעת, חשבה שתפטור את העניין עם בקבוק חם וכירבולית אבל החורף והשקע הקטן שעדיין במזרון משאירים אותה בבית. ליד.

הלכתי.
שיבוא כבר הקיץ.

תימנים בעליית הגג-פרק ד'

סבא אברהם שנא רוסים וינשופים ימח שמם, הוא תמיד טען שאם ינשוף צריך משהו שיבוא בבוקר, כמו רוסי. סבתא הקשיבה לו מהמטבח ושתתה את יי"ש הבוקר שלה, טובלת את יגונה באלכוהול ועוברת ביודעין על יין נסך.
ישו לא הקפיד עליה. גם אלוהים לא. לא לקח אותה בחשבון.

אלו היו ימי הכריסמס ועיירת הרפאים קורז'ינה שברכס הקראפטים לבשה חג. עצי האשוח נגררו אחר כבוד אל הבתים. נרות הודלקו ואפילו סבתא, שבערבות ימיה הייתה סגרירית מאוד התחפשה לסנטה.
ימי הכריסמס היו הימים הטובים בשנה בעסק האופיום של סבא אברהם "שאיפה לעתיד טוב יותר". עלובי קורז'ינה צבאו על דלתות החנות וקנו מכל הבא לאף. אך לא כולם שילמו בזמן וסבא, שעוד בפרקים הקודמים הבין שישו והוא כבר לא, נאלץ להסתובב בין בתי המרזח, מנסה לגבות תשלום מאנשים שאין להם כלום.
לבסוף, כשעלו ניסיונותיו בתוהו, התיישב סבא בבית המרזח של הסבא של ביאליק “בירה וולוזין” והזמין שיבאס. זה היה בית המרזח הקבוע שלו ושל שכנו הגינג'י, איוואן הכתום שכבר ישב לידו.
"אז מה סטפאנוב, איך הכריסמס השנה?”
סבא לא חיכה לסוף השאלה, הוא זיהה את הסרקזם וידע שמאחורי כל שאלה שסטפאנוב שואל בחינם מתחבא תשלום במזומן שגם כל האופיום שהוא ימכור בסילסטר לא יספיק ולכן, רכוב על כבשתו הבגירה "הבגירה" עזב את המקום ודהר לביתו, יודע שזה כנראה הכריסמס האחרון.

סבא דהר ברחובות קורז'ינה המוארים לעייפה, החנה את הכבשה ברוורס ונכנס לביתו נסער, סבתא קלאוס, לבושה בבגדיה המסורתיים התקרבה אליו. סבא הסתכל עליה, היא החזירה לו מבט. רואה את הסערה שמתחוללת בליבו. סבא שנא שהיא מנשקת אותו עם הזקן של סנטה ולכן היא פשטה את הזקן מפניה והתקרבה אליו. סבא לא זז. מוצף ברגשות עמד ולא הוציא מילה. סבתא קלאוס חיבקה אותו. סטאפנוב, היא אמרה, חג היום.
נכון, ענה לה סטפאנוב, אך מה יעזרו עצי אשוח שעומדים זקופים אם אנחנו כל כך כפופים?
מה יואילו קישוטים בטבורה של עיר כשהאנשים כל כך בלויים?
ושאת הלבבות המפורקים לא ניתן להרכיב?
ואת הידידות הקרועה לא ניתן לאחות? ואת היאוש, אלגה, את היאוש לא ניתן למגר?
ואת הפחד לא ניתן להסוות? ואת המר לא ניתן להמתיק?
ואת העובדה שישו, שנולד לאם בתולה, החליט לדפוק את קורז'ינה ולהפוך אותה לעיירה שכוחת אל ונטולת שמחת חיים? אלגה, אמר סבא, אפילו לקורצ'יקה, עיירת הפח של הקראפטים, הגיעה השמחה. למה היא נעצרת בכניסה לעיירה שלנו? למה?

סבתא נאלמה וסבא יצא אל החצר.
לאן סטפאנוב? להביא סולם.
בשביל מה? את יודעת טוב מאוד.
היא ידעה.
סבא, מבין שישו עבר דירה, פתח את הסולם הרעוע וטיפס אל עליית הגג, אולי שם הוא ימצא מזור.

צנעני וחבריו רגילים היו לסבא ולכן לא נבהלו והמשיכו בלימודם הרגיל, מסכת נדרים.
צנעני סימן קלות בראשו לסבא שיבוא לשבת לידו. סבא התקרב והתיישב.
זה אולי הכריסמס האחרון שלי, אמר סבא סטפאנוב וצנעני היסה אותו.
שששש. אני רואה את זה סטפאנוב. אני רואה.
אך סבא, נסער ואולי קצת שתוי מהביקור בפאב של הסבא של ביאליק המשיך ודיבר, צנעני, הוא אמר, איך קרה ויום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני?
עיוור בלב ים מי אותי יציל? נפשי ביקשה רחם צנעני אבל אני חולם.
הידרדרה נפשי צנעני, לבור שביעי ושם תפסה את מקומה ביער אומללים.
טורפי נפשם בכפם הופכים כאן לעצים וחיות רעות שוכנות בענפים ודי לי מזה. די! אני רוצה להיות יהודי צנעני. יהודי.
צנעני הקשיב ולא אמר מילה. מבין את סערת הרגשות. סגר את מסכת נדרים והסתכל על סבא.
סבא, רגיל כבר לריח החוויאג, חייך אליו. הוא הרגיש נקי יותר וקרוב מתמיד.

כשירד מעליית הגג סבתא קלאוס חיכתה לו למטה, היא שמעה חלקיקי שיחה אך אלו הספיקו לה כדי להבין ששנה הבאה הכריסמס יהיה זיכרון רחוק.
שנה הבאה התחפושת של סנטה תהיה למעלה,
בדיוק באותו מקום שבו נמצאים עכשיו,
תימני עליית הגג של קורז'ינה.

חשבון נפש

אם יש משהו שגורם לי להרהר תמידית במערכת היחסים שלי עם הציונות הדתית זה עניין חשבון הנפש.
מרגע לידתו של ציוני דתי הוא מחונך לחשבון נפש אינסופי ומתמשך, מהתפילה ועד למחשבה.
פעמיים ביום אנחנו אומרים תחנון. בשחרית ובמנחה. מכים על החזה וממלמלים "אשמנו, בגדנו, גזלנו" עד לאות ת'. אלף בית של חטאים. מודים ומתוודים על חטאנו ומבקשים שיסלח לנו היושב במרומים, האל הרחום והחנון, הן על חטאנו הפרטיים והן על חטאי הכלל.
ומבית הכנסת חשבון הנפש יוצא אל החיים הפרטיים והציבוריים.
הציוני הדתי כל כך אשם שאין לו מושג במה ולכן הוא מהרהר ומפשפש. כל ימיו. מלידתו ועד מותו במאה ועשרים.

משכת בגן את הצמה של נועה בן יקר שלי, מדוע? בוא נעשה חשבון נפש.
הפרעת ממושכות לשיעור גמרא? חשבון נפש. ישנת בשיעור גמרא? התלמיד חייב לעשות חשבון נפש.
תעודה לא משהו? חשבון נפש.
וכך עוברים לו ימיו של הציוני הדתי המצוי בהרהור ופשפוש אינסופי במעשיו. מינקותו ועד ימיו כאדם שמנסה להבין מה חלקו בחתונה שיצאה משליטה.
הימין בשלטון? חשבון נפש. השמאל בשלטון? חשבון נפש. הימין מוסר שטחים? ברור, חשבון נפש.

יש כאלה שיחשבו שהעניין מקסים, שובה לב, יהודי, מתכתב עם ארבעת שלבי החזרה בתשובה
אני חושב שזה פשוט נובע מיוהרה ויומרנות, לאו דוקא בסדר הזה. לאו דווקא ביודעין.

לקיחת אחריות אוטומטית לכל רעה חולה באיזור חיוג 972 יכולה להיות מאוד רומנטית אבל גם הדון ז'ואן היפה ביותר ביבשת אחרי שהוא שולח 30 זרי פרחים לאותה אישה ביומיים הופך בסוף לקרציה.
כך גם הציונות הדתית. מכורה לחשבון נפש ואחרי שכבר אין ורידים פנויים היא מסניפה דרך האף.
קיץ? חם? חשבון נפש. חורף? בצורת? חשבון נפש. שטפונות? גשם של הרהורים. חשבון נפש עם מעיל.
דרשות בבית הכנסת, ריאיונות לעיתונות, מאמרים, ספרים. קונפטי של חשבונות נפש.

ולמה יומרנות ויוהרה? כי ברגע שאתה מפקיע לעצמך את עניין חשבון הנפש אתה בעצם אומר בגללי הדבר, או, גם אם לא בגללי תנו לי להרהר ולפשפש ואני אחזיר לכם תשובה מאוחר יותר למה קרה הדבר ובשל מה.
וכשאתה מתנהג כמו תכלית הבריאה ובידך התשובות והסיבות גם אם הפעולות שלך מסתכמות בחשבון נפש, אתה לוקה ביוהרה. גאווה שאינה מבוססת על כלום.

אשמנו. בגדנו. גזלנו. פעמיים ביום. מאלף ועד ת' ואם בבית הכנסת אנחנו נצמדים לטקסט נושן וקבוע הרי מחוצה לו אנחנו כבר עוברים לסגנון חופשי.
רצח רבין? חשבון נפש אולטאגלקטי של כל המגזר, למגדול ועד קטן כי הרי לבחור יש כיפה והוא למד בבר אילן וכל מקהלת הציונות הדתית בקול אחד שואלת איך זה קרה? איך? יגאל? יגאל שלנו? יגאל שלנו רצח את רבין?
השמאל הקיצוני מתעב את המתנחלים? מקהלת הציונות הדתית: חשבון נפש.
ילדים ממעלה קורקבן מרססים גרפיטי על קיר נטוש בחירבת זיבי והמקהלה? חשבון נפש.
חתונה הזויה עם דקירת תמונה(!) והופה, אלעזר שטרן(!) קורא לציונות הדתית לעשות חשבון נפש.
אנחנו כל כך מלאים מעצמנו שאנחנו בטוחים שרק חשבון הנפש שלנו יציל את העולם או לפחות את עם ישראל. בנו תלוי הדבר. רק בנו.

ומכיוון שכך מתנהג הציוני הדתי המצוי רוב ימיו אזי סביבתו, גם היא, באופן לא מפתיע דורשת ממנו חשבון נפש נוקב ובלתי מתפשר. על כל דבר. לא חשוב הסדר.
ואפשר להבין זאת. הכי נח שיש מי שלוקח אחריות על כל הרעות החולות שיש ביקום ולכן מה הפלא שהדרישה מאיתנו לעשות חשבון נפש היא כבר פבלובית? מה הפלא שכל רעה חולה של החברה מיד מסונפת אל הציונות הדתית?

ומה על הנפש? מישהו שאל מה איתה? השחיקה החשבונאית הזאת עושה לה טוב? עושה את האדם טוב יותר? חשבון נפש שנעשה בצורה מדודה הוא ראוי וחשוב אבל כשהוא הופך להיות הדבר העיקרי ומוטיב מרכזי הוא כבר הופך שחוק, לא רלוונטי ולא מממש את הפוטנציאל שגלום בו באמת.

הציונות הדתית היא הרבה דברים טובים והילדים שלי מתחנכים בה אבל חלאס. לא כל דבר קשור אליה. היא לא אשמה בכל הצרות ואין לה תשובות לכל השאלות. ולא, גם השתדלות לפעמים לא תעזור.

פעם הכיפה שהייתה לי על הראש שקלה בדיוק את הגרמים של הבד שלה פלוס משקל כללי של עול מצוות, היום, כשאני חובש אותה בכניסה לבית הכנסת או לפני תפילת יחיד היא שוקלת לי טון וחצי, 20 גרם חוטים ועוד אלפי קילו של חשבון נפש. זה כבד. זה גדול עליי. אני לא רוצה להיות חלק מההכאה האינסופית הזאת על החזה. אני רוצה להרוויח את היוהרה שלי במקום אחר. שאני אהיה ראוי לה, לא לבזבז אותה על כלום מטאפיזי.

אני אוהב את הציונות הדתית, אפילו מרגיש בה לפעמים בבית, אבל די, די כבר עם החשבון נפש הזה. זה בלתי נסבל ואיך? אני שואל, איך לעזאזל הגענו למצב הזה?
ללא ספק העניין דורש חשבון נפש.
דחוף.

יום ראשון ו

גברת תמם כבר לא מתאמת ההשמה שלי.
אולי עברה ליום אחר והמכונה זרקה אותי לגברת ברדוגו, בדיוק כמו שרבקה הבטיחה לי שבוע שעבר.
אנחנו כבר מכירים. גברת ברדוגו קיבלה אותי ללשכה לא לפני שביקשה שאסתלק. אתה לא שייך למודיעין היא אמרה. לך לירושלים.
פניתי ללב שלה ולפניות הציבור והוא התרצה. 
גברת ברדוגו מבינה בהשמה ובאורח פלא דומה מאוד לגברת תמם. רק בגוונים בהירים. עם כובע אופוויט ובגדים לבן אצלה כל יום הוא חג.
חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה מעניק את הזכות לכל מתאמת השמה לנסות למצוא לי עבודה. ללא הבדל דת גזע או צבע כיסוי ראש. גם גברת ברדוגו ניסתה.
נו? יש התקדמות? היא שואלת.
כן. אני עונה, אוטוטו, אבל למה החלונות מוגפים? יום יפה היום.
נכון. היא עונה. אבל האור. הוא חזק מדי. מפריע לי לעבוד.
האור באמת חזק. הכל לבן.
אני מכיר מתאמות השמה אחרות שגם ביום יפה המשרד שלהן חשוך.
רשמתי אותך היא אמרה.
שיהיה לך שבוע טוב הוסיפה וחייכה אליי מבעד ללבן.
גם לך גברת ברדוגו. חייכתי חזרה.
גם לך.