שבוע
שעבר,
בעוונותיי
הרבים,
יצא
לי להיות בפראג
ועל גשר
קארל,
בואכה
העיר העתיקה,
רגע
אחרי שכמעט דרסתי יונה תוך כדי סלפי עם
ישו ימח שמו ושם זכרו לעד,
קלטתי
פתאום את השקט ששרר בין בליל השפות.
את
הרוגע הכמעט מטריד.
את
העובדה שאף אחד לא רץ.
וקורא.
ובוכה.
המון
אנשים ואפס המולה.
הרבה
דיבורים ומעט צחוק.
מאות
אנשים על גשר ואפשר לשמוע את ציוץ הציפורים
ואת רחש המים של נהר הולטאבה.
זה
אולי נשמע כמו חלום,
כמו
אידיאל,
אבל
אותי זה הטריד ואז ברגע אחד הבנתי מה היה
חסר לי בנוף.
אבל
לפני כן נספר קצת על פראג ופראג,
כמו
שאמרו לי כל מי שהיו בה,
אשכרה
מהממת אבל לא רק מהממת,
היא
גם מעלפת
ובנוסף מטמטמת
ולעיתים אף מטרפת ועוד מלא מלא מילים
מוגזמות מז'אנר
ה "מ-ת”.
ולכן,
כמו
כל דבר מוגזם חייבים לחלק אותו לשלבים
אחרת הולכים לאיבוד ואני,
כלוחם
במיל'
חילקתי
את הטיול לשלושה שלבים.
השלב
הראשון הוא השלב שבו אתה נפגש עם העיר
לראשונה וכל רגע הפה שלך מפיק את הקריאה
"וואוו",
ולכן,
באופן
מקורי ביותר קראתי לשלב הזה שלב ה"וואוו".
לאחר
מכן,
כעבור
יומיים שלושה,
כשמתחילים
להתרגל ליופי הזה,
כי בסופו
של דבר זה הרבה מאותו דבר,
עוברים
לשלב הבא בטיול שלו קראתי "חלק
את זה בשש"
על שום
שער החליפין של השקל מול הקורונה הצ'כית,
100 קורונות
שוות בערך 17
שקל.
השלב
האחרון בטיול,
לפחות
אצלי היה שלב ה "איך
לעזאזל מכניסים את כל הדברים האלה שקניתי
לתיק כל כך קטן?
אולי
נקפוץ עליו?
קפוץ
קפוץ קפוץ.
צריך
לקנות גם תיק"
או בקיצור
"צריך
לקנות גם תיק".
קניתי.
ואחרי
שקניתי,
או לפני,
על גשר
קארל המהמם,
בינות
תיירים ותיירות ובשקט מופתי,
הבנתי
שלא סתם השקט,
שלא בגלל
הבירה של אתמול אני שומע ברווזים,
אלו באמת
ברווזים וברגע אחד הבנתי את זה.
פתאום.
אין
ילדים בפראג.
לא
ברחובות.
לא
בגני השעשועים ולא בקניון,
וילדים,
כמו
שרוב הישראלים מבינים,
הם
מוצר צריחה בסיסי,
אבל
בפראג?
בפראג
זאת שמועה.
הארכיטקטורה
מפוארת,
האנשים
יפים,
הנשים
מגזין.
הגברים,
כמו
אחותם מהמגזין,
כל
אחד יורוספורט.
התחבורה
הציבורית היא מופת אזרחי אבל אין ילדים.
אשה
עם עגלה היא מחזה נדיר.
זוג
עם ילד בפינת ג׳ימבורי בקניון זאת אטרקציה.
משפחה
עם שני ילדים הם כנראה תיירים.
גם
במטרו נתקלתי בכמה,
בודדים,
חוזרים
מבית הספר.חשבתי
לעצמי שזה אולי בגלל החורף והמינוס של
המעלות אבל אז,
בוויפיי
הראשון שנקרה בדרכי גיגלתי על שיעורי
ילודה וריבוי טבעי וכנראה שזה לא החורף.
עם
ממוצע של 1.2
ילדים
לאשה,
ריבוי
שלילי,
הצטמצמות
אוכלוסיה וממוצע גילאים שעומד על 40,
הבנתי
שהשקט ששמעתי מעוגן בנתונים.
הבנתי
שהמינוס הוא לא רק בצלזיוס אלא גם בריבוי
הטבעי.
שלא
תבינו אותי לא נכון,
זקנים
זה סבבה ואני אפילו מכיר כמה.
הבעיה
העיקרית היא,
שכדרכו
של עולם,
יש
להם נטיה טבעית למות ובצורה רציפה,
כמו
כן,
לא
למדתי דמוגרפיה אבל אם ממוצע הגילאים
היום בצ׳כיה הוא 40
זה
אומר שבחישוב פשוט עוד 40
שנה
פלוס מינוס אחוז התמותה יהיה עצום,
הילודה
תפחת עוד ועוד ועל הגשרים המהממים יטיילו
רק יונים ותיירים.בנוסף,
חשוב
לציין,
שזה
רק עניין של זמן עד שצ׳כיה לא תוכל לממן
את הפנסיה של עצמה,
היא
אמנם תוכל להכניס כסף רב מ 22
מיליון
התיירים שמגיעים אליה בשנה,
אבל
מישהו,
בכל
זאת,
יצטרך
לעבוד,
אך
תוך עשרות שנים יהיו מעטים שיוכלו לעשות
זאת.
והפתרון,
כפי
שהדיוט כמוני מבין
הוא פשוט,
וסליחה
מראש מגילדת הפמיניסיטות של נשות בית
חורון.
האשה
הצ׳כית המהממת צריכה להפעיל את הרחם שלה
קצת יותר.
סליחה
שוב.
אם
האשה הצ׳כית לא תפעיל את הציוד שלה והגבר
הצ'כי
לא יפסיק לשחק אותה ג'יימס
בונד,
תוך
שנים לא רבות,
אפילו
בחיינו,
פראג
תהיה בית קברות ענק.
הוא
יהיה מהמם זה בטוח,
מסוגנן
מאוד עם מצבות גותיות וקוביזם ואללה
יוסטור,
אבל ענק.
אפשר
כמובן יהיה לסמוך על הצ'כים
שיפעילו שאטלים יעילים מאוד אל חלקות
הקבר,
אבל
זה יהיה העיסוק העיקרי שלהם.
קבורה.
הצ׳כים,
כרעיון,
צריכים
להבין שאמצעי המניעה היחידים נגד היעלמותה
של הרפובליקה או איבוד זהותה על ידי הצפה
מלאכותית במהגרים מוסלמים הם ילדים.
משלהם.
חדשים.
צ׳כיה,
כמו
הרבה ממדינות אירופה,
אולי
בשם קידוש האני והקריירה וההגשמה העצמית
או אולי בשל פמיניזם רדיקלי שמבקש לצאת
לו מהרחם נהרגת לאיטה.
בלי
דם,
בלי
לכלוך ועם כיכרות מטופחות.
בקלאסה.בקיצור,
אין
על פראג,
היא
מהממת.
אפילו
כשהיא מתאבדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה