ואחרי שפירקנו את הסוכה והעמסנו אותה אל עליית הגג רציתי לחלוק איתכם את העובדה שלעיתים, בחגי ישראל, אנשים עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי ״ישי, תכתוב משהו מצחיק על סוכות, באמאש׳ך, כמה מילים, לא חייבים אלף, שש מאות גם סבבה.״
ומה זה לא בא לי. יסלח לי היושב במרומים אבל סוכות תמיד ביאס אותי. תמיד. רק בשנים האחרונות התחלתי להשלים איתו.
כילד, הוא לא בא לי טוב, כל ה״לצאת החוצה״ הזה היה יותר מדי בשבילי כי אצלנו במשפחה, המצומצמת והמורחבת אין אלוהים, זאת אומרת יש, אבל מבחינתם הוא כנראה חירש וכשיושבים בסוכה, הבית הארעי החדש שלנו, הכל יורד איתנו מהקומה הראשונה. הקידוש, הלחם, המרמומה, הטירשי, החצילים, הדציבלים, המריבות, הצפיפות והפאדיחות.
בתור ילד בלאי לא הבנתי בשביל מה כל הבלאגן הזה. סבבה. בני ישראל ישבו בסוכה ארבעים שנה פלוס מינוס, ענני כבוד וכל השאר אבל עכשיו יש לנו באשקלון את סולל בונה, שיכונים יפים, את רסקו, את שכונת עתיקות ד' ואפילו את אחותה המכוערת, עתיקות ג', אז בשביל מה סוכה עכשיו? בשביל זה רצינו לצאת מהמעברה? בשביל הקשקוש הארעי הזה? יאללה יאלללה, חשבתי לעצמי בתור ילד, עוד פעם גלות? לא הספיק לנו במרוקו וטוניס אז עכשיו עם החתולות? בואו שימו עליי דידיטי בכניסה לסוכה, נשיר ביחד ״לשנה הבאה בירושלים" ויאללה כפיים.
בכל אופן, שמתם לב, לא אהבתי את הרעיון אבל ניסיתי לזרום, ניסיתי למצוא את הטוב, גם כשסחבתי את העצים לסוכה, יחד עם יהונתן, אחי הקטן, מהמחסן המסריח של הבניין והייתי צריך להוציא את המסמרים של שנה שעברה כדי שלא יתפסו בהם הבדים והאורחים כי מי בכלל חשב על סוכה בהרכבה? זה לא כמו היום שאתה קונה משהו סיני שמרכיב את עצמו.
אז, בימי פעם, זה עלה תועפות וחצי ועד שאחי הגדול, רון, זכותו תגן עליי, פרחים ושושנים באמתחתו אמן, רק אחרי שאח זה התקבל לטכניון, סיים הנדסת מכונות, הוכיח את עצמו בשוק האזרחי, רק אז, כשהרגיש שהגיע הרגע המתאים ונכון הוא לאתגר וכנראה שרק הוא, רון בן מרדכי, בוגר הטכניון המהולל שעוד בילדותו קרא בשירותים את המדען הצעיר וכל זאת כנראה, צחוק הגורל, רק כדי להגיע לרגע המכונן הזה שבו הוא יגאל אותנו מסוכת העץ הנצחית ויתכנן, יהגה, ימציא ויקים לנו את סוכת דוד הנופלת בדמות ברזלים במספר מידות, שבאורח פלא הפכו את העניין לנסבל.
ואכן כן, בזכותו, סיימנו עם העצים אבל אז, במקום את העצים התחלתי לסחוב את הברזלים שמאז ומעולם לא הצלחתי להבין איך הם מתחברים אחד לשני.
וניסיתי למצוא את הטוב גם כשהבאנו את הסכך, אבל סכך רסמי, עם קוצים קוצים לא הסכך האשכנזי של היום, קוצים אחושילינג, סכך מס הכנסה כזה שדוקר אותך לכל אורך מעגל החיים של הסוכה, בגיזום, בסחיבה, בסיכוך ובפירוק, עם קוצים שלא מתייבשים לעולם, גם לא אחרי שבוע על סוכת העץ שלנו, שעשויה מהעצים שקנינו מדוד משה אללה ירחמו, שהיה המנהל של המחסן עצים ב"לבידים", מפעל העץ שהיה גאוות העיר אשקלון והסביבה.
וניסיתי למצוא אותו, את הטוב, בכל הוואג'רס הזה והוא? משחק אותה מבוקש, בא בקטנות והתחיל להתגלות רק רגע אחרי שאבא הקים את הסוכה בשתי ידיו ועם שני עוזריו ואחרי שצילתה הייתה מרובה מחמתה ופצעינו מרובים מזיעתנו והיו לפחות שתי דפנות וקצת, וטפחות מספיק, כדת וכדין, ואמות לכל דיכפין ולקינוח, כשעטף אבא את הסוכה מבחוץ עם הסכך שנשאר וכפות התמרים עמדו זקופים כמו חיילים בכניסה לסוכה, רק אז הטוב התחיל לעשות רושם שהוא מתכנן להגיע, רק אז התחיל להרים את הראש ולהציץ לכיוונינו אבל לא לפני שהבדים נתלו והקישוטים, ברוך השם שיש לי אחיות גם כן, נדקרו אליהם בששון ובשמחה, ולמרות שניסה להסתתר שוב כל הטוב הזה, הרגשתי בו, הרגשתי בהם, ברגעי הנחת שביצבצו בינות לסכך ואז גם אבא התחיל להרגיש אותן ופסע צעדים אחורה, כי רק מרחוק אפשר להעריך את היצירה, כמו משה רבינו על הר נבו וספק שאל ספק קבע "יצא טוב אה?" וכמו כדי להוריד את סימן השאלה מהמשפט ניגש אל העצים והמסגרת וניער קצת, לבדוק אם באמת יצא טוב. וכשסימן השאלה התפוגג באוויר ערב החג היה עולה הביתה ומוריד איתו כסא קטן, טלית ומחזור לסוכות וכל זה בשביל אליהו הנביא שלשיטתם של טוניסאיי העולם היה גמד קטן שהולך לשבת איתנו בסוכה, ממש מעלינו. בפינה.
ובסוף, רק בסוף, כשהכל מוכן, מקושט, ממוסמר וכסאו של אליהו קשור ומוכן לקלוט אליו את הנביא הקפדן, רגע לפני שהחג נכנס ואנחנו, על טפינו, סלטינו, וצעקותינו יוצאים, רק אז לקח אבא כוס מלופפת בחוט ברזל, מזג לתוכה מים וטיפטף מעליהם שמן, לקח פתיליה קטנה והניח אותה במרכז הכוס וקשר את ה"קנדיל", ככה הוא קורא לזה, אל האמצע שלה, של הסוכה, בול באמצע, כמו אמר לסוכה "עד עכשיו היית סתם, חומר, עץ זול ממפעל לבידים של משה אללה ירחמו וסכך מהגינה שתיבדל, ועכשיו יש לך גם לב, תנשמי, תנשמו"
הדליק הפתיליה והתרווחה הסוכה, כאילו לקחה נשימה ואנחנו, על גרעינינו השחורים וחולצותינו הלבנות נשמנו נשימה עמוקה, הרחנו את סוכות והלכנו אל בית הכנסת.
ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הזאת ותוך כדי כתיבה מתוך הסוכה של הילד בן הארבעים נחת עליי הספק ואולי בעצם אהבתי את החג הזה? אולי בעצם ככה זה סוכות? משפחה, קוצים, זיעה וניצוצות של טוב?
אולי. לא יודע, יכול להיות שאהבתי את סוכות ויכול להיות שאני סתם מתגעגע לילד הזה שבנה סוכה עם אבא שלו אבל דבר אחד בטוח, יש זכרונות שמתייבשים ויש זיכרונות שדוקרים ויש כאלו, שהם כמו הסכך של היום, נשארים לנצח.
