מודה אני

אני מודה. לפעמים, כשאני קם בבוקר, ממלמל ברכות השחר ומתחיל בהנחת תפילין אני שואל את עצמי בשביל מה? מה הסיפור הזה? מה הרצועות האלה עושות עליי? הוא קיים בכלל? מי זה הוא? מה זה הוא? אולי אין כלום? ואז, אחרי התפילה, בפייסבוק, בחדשות, בחנין זועבי, בערבים שבדרך כלל מתים כשהם מנסים להרוג אותנו, באויבינו, באויבים מתוכנו, ברפיסות מנהיגינו, במהפיכות שסביבנו, בערבים שנלחמים את מלחמתנו, בשחיתות עסקנינו ובטובה שבידידותינו, אז ברור לי. הקיום שלנו כאן הוא מעבר לכל הגיון. העובדה שלא חדלנו היא נס גלוי, השגחה פרטית, סייעתא דשמיא.
לא מאוחר לתקן ולעשות את המקום הזה טוב יותר אבל בינתיים, עם תפילין ובלעדיהם, אפשר להודות. מודה אני.