כאן, בהרי ירושלים, במקום שבו כבר בתקופת בית שני, בלילות הקיץ, טענו אנשים שמזג האוויר היה קריר ולכן עוד מאז, כתבו הזוגות הצעירים העתידים להתחתן על הזמנות החרס שנשלחו לאורחים המאושרים בערך כך:
"בשבח והודיה ליושב במרומים
(מטעמי גניזה אני לא כותב את הטקסט המקורי)
הנכם מוזמנים לחתונתם של
פקחיהו בן רמליהו עב"ל אבישג לבית אביה ולבית אימאמשלה,
החופה תתקיים, אם ירצה אותו יושב,
מחוץ למערה של משפחת צורישדי,
ממש ליד מערות הקבורה של משפחת הקהתי,
בדיוק בזמן~(סימן קריאה של פעם)
שעה לפני שקיעה.
מומלץ להביא משהו חם.”
אז הם הביאו כבשה.
ממש כאן, על 443, בואכה ירושלים, במקום שבו יורד שלג כשמזג האוויר מאפשר זאת והמשטרה מודיעה לא להגיע ולפיכך המוני בית ישראל שמים פעמיהם אל אותו כביש ובין רגע איש נתקע בטמבון רעהו, מכוניות מחליקות מעדנות על הכביש ופח איכותי מתעקם על גדר ההפרדה והופך את הכל לתאונת דרכים אחת גדולה ממודיעין ועד לירושלים.
כאן, בין עננים שהחליטו שהם לא ממשיכים הלאה כי זה מספיק גבוה להם ומשום כך מכוניות נוסעות להן לאט כלא ממהרות ואדם לא רואה את שכנו ושכנו לא רואה את האדם שמולו ונתקעים הם קלות אחד בשני ואומרים "הוי סליחה שכני החביב. עננים, אתה יודע.”
כן, כאן, בדיוק כאן, גם נמצא האדם שהחליט שבחורף הזה הוא זה שיקבע אם קר לו או לא.
אותו אדם החליט שטמפרטורה היא סך הכל מספר ותחושות הן בסופו של דבר סך כל מה שגדלנו עליו והושפענו ממנו תרבותית וחברתית ולכן, לא צלזיוס ולא פרנהייט יקבעו לו, שרירותית, האם קר לו או חם לו.
כאן, אולי טיפה ימינה, נמצא האדם שהחליט לקחת את הקור לידיים ולא לתת לאותם אלה הנקראים חזאים להנמיך את רוחו, כי אולי מבינים הם ברוחות שמיים אך שוכחים שרוח האדם חזקה מהן, מדקלמים הם מן המסך את מהירות הרוח, 20 קשר או אולי 30, אך אינם מבינים שאין קשר בין מהירות הרוח לבין חוזקה. ממאנים להפנים שבלי קשר למים יורדים או ממטרים פזורים האדם הוא זה שיחליט אם בא לו חולצה קצרה או ארוכה.
אכן, רוח אותו אדם חזקה מהכל.
אותו אדם שמדובר בו לא יגרר לתכתיבי אופנה שנובעים מחום או חוסר חום.
פיזיקה לא תשחק תפקיד במלתחה שלו בחורף הזה.
האדם הזה הכריז על ניסוי בבן אדם, בו עצמו, והוכחת הטיעון שהכל בראש.
במקרה הגרוע ביותר, כך חושב אותו אדם, הוא יחטוף נזלת וישחרר אותה מיד לאחר מכן ללא תנאים.
והכל, כן הכל עם חולצה קצרה ותו לא. בדיוק כך יסתובב לו אדם זה בתקופה הזאת, שיש טוענים שהיא קרה.
במקרים קיצוניים ילבש אדם זה חולצה ארוכה.
בלילה הוא יתכסה בשמיכה דקה ובמקרה קיצון, שמיכה קצת יותר עבה הנקראת במחוזותינו "דר'דון" (Dredon).
כשמסביבו יגידו "אוי כמה קר לי, אני חייבת ללבוש משהו חם מאוד מאוד" הוא יהנהן בנימוס.
כשמסביבו יתלבשו שכבות על שכבות, משל היו אנשי קרמשניט, הוא ירגיש בנח.
כשבמכולת יגידו "היי, אתה, אדם מסויים שכמותך, לא קר לך עם חולצה קצרה?" הוא יענה "אולי".
כשבעבודה יגבירו את הקור למינוס 500, הוא לא יפצה את פיו.
כשבחדשות יחלו בגל שידורים על הסופה הקרבה/בעיצומה/נזקיה סתם יחייך לעצמו אותו אדם לא בלתי נאה זה.
אדם זה קורא תיגר על החורף.
מעכשיו חם לו ושום דבר לא ישנה זאת.
וכשבלילה תמלמל במתיקות אשה מסויימת, אולי מתוך שינה, "גרביים. אני רוצה גרביים, בבקשה, בבקשה" הוא ילך יחף אל חדר הארונות ויביא לה גרביים, כנראה שחורות עם מעויינים ורודים ואותו אחד שמעכשיו רק חם לו, יגרוב לה אותן בעדינות, יטיב את שמיכת פוך הגיהינום שלה, ילטף לה את הלחי, אולי יעביר קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן, יחייך לעצמו ויעבור אל הצד שלו. הצד של הדר'דון.
"תודה" היא תגיד מתוך שינה אבל כנראה שהוא לא ישמע אותה, הוא בטח כבר נרדם, כשחם לו והוא יחף.
ובבוקר, כשהיא תתעורר עם גרב שחורה עם מעויינים ורודים וגרב ירוקה ללא דוגמא, היא תבין, אך לא תעיר אותו. גם היום הוא לא ממהר לשום מקום. היא רק תיטיב את הדר'דון שלו ותחייך לעצמה.
"הגרביים שלך לא תואמות" תגיד לה חברה בעבודה. נכון. היא תענה ושוב תחייך. לא תואמות.
ואבא שלי תמיד אומר, שבשלב מסויים כבר לא עוזר כל החימום הזה, כי אלוהים, מה לעשות, נותן שמיכות לפי הקור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה