יהודים להתעורר

והיום! פוסט נטול ראיונות, חתולים, טבעונות, חברת חשמל, רבין או מצב מדיני. 

בירידה מבן שמן לכיוון תל אביב בדיוק כש 443 הופך לכביש מספר 1, מצד ימין, על ברושים נמוכים בקצה שדה חרוש, תלוי, בצורה די עקומה שלט לבן שעליו, בספריי שחור על ספריי ירוק, כתוב "יהודים להתעורר".

הכותב לא טרח לציין מי הוא אך מפאת תמימות השלט ניתן להסיק שקרוב לוודאי שמו של הכותב הוא ברוך או נחום. ההשקעה הרבה בשלט וזיכרון ילדות מוציאים את נחום מנקודת ההנחה ומשאירים אותי עם ברוך. למה? כי רק ברוך, אחד משחקני המשנה הבולטים של ילדותי, יכול היה לכתוב שלט כזה.

רוב מי שגר באשקלון בשנות השמונים, על התפר בין שכונת אפרידר לעתיקות, הכיר את ברוך, גדול ממני בשלוש או ארבע שנים אבל תמים ותינוקי כמו שרק מישהו שנפשו לא כנפשנו יכול להיות. 

ברוך תמיד היה ליד וכמו כל חבורת נערים ממוצעת, ואנחנו היינו ממוצעים להחריד, נהגנו לשעשע את עצמנו על חשבון ברוך, לא בהגזמה, לא משהו יוצא דופן, סיבוב קטן על התמימות שלו, שאכטה קטנה של רוע לב נערי אבל בלי לקחת לריאות, 

ברוך ידידנו, אל תדאגו, לא ייחס חשיבות גדולה מדי לעניין, אני בספק אם הוא הרגיש בזה בכלל, היה ממשיך בשלו, מחייך וצוחק איתנו.

אחר צהריים אחד, על חומת האבן מתחת לבית של אוהד ואליה כשאנחנו מסריחים את עצמנו לדעת אחרי עוד משחק כדורגל עקוב מדם, הגיע ברוך, עם הדובון הצבאי שלו והמכנסיים שתמיד מורמות מדי ושתמיד היו מוחזקות עם חגורה חומה שאף פעם לא זכתה לעבור דרך כל השלבים, הוריד את התיק הגדול מהגב ושאל במבטא הכי טבעי שלו "מישהו רוצה לקנות ריבועים של קרטונים?" בטח. ענינו. מי לא ירצה לקנות קרטונים? וברוך, בחור תמים שציניות וסרקסם אף פעם לא הצליחו לחדור את שיריון הדובון הצבאי שלו, פתח את התיק והוציא ריבועי קרטון חומים בכל הגדלים ובמחיר שווה לכל נפש. כמובן שאנחנו הסתלבטנו עליו, לא הייתה לנו ברירה, כי מה לעזאזל אנחנו או מישהו יעשה עם ריבועי קרטון במגוון גדלים? אבל ברוך הגיב בחיוך. היה נראה שהוא נעול על המיזם העסקי והדובון הצבאי לא נתן, שוב, לציניות לעבור. 

למחרת פגשתי את ברוך אחר הצהריים ליד המכולת של פרדי ואחרי שקניתי לעצמי מלפפון בחומץ במשקל שתמיד זייף למעלה, הרבה למעלה, קניתי מברוך 20 ריבועי קרטון חומים בגודל של 5 סמ"ר. 

אחר כך, על חומת האבן, אחרי עוד משחק כדורגל, הבנתי שעוד כמה קנו ממנו, כמובן שאף אחד לא השתמש בריבועי הקרטון האלה אבל ברוך היה כל כך החלטי ונחוש שזה הדביק. הרגשנו שאנחנו ממש צריכים ריבועי קרטון. 

תקופה ארוכה ברוך המשיך עם המיזם שלו ולא נתן לשום דבר להפריע לו, גם לא לבקשות החוזרות והנשנות שלנו לקנות קרטונים בצורות אחרות "מה יש לך ברוך? תביא קצת משולשים, מחומשים, נמאס כבר מהריבועים" והוא היה עונה, מחר, מחר יהיו משולשים. גם כשאיימנו שלא נקנה יותר מרובעים הוא לא וויתר. אמר מחר אבל חזר רק עם ריבועים. בכל הגדלים. ואנחנו קנינו. הסתלבטנו וקנינו.

כן, אין לי שום ספק שברוך אחראי לשלט על כביש 1. בוער לו ה "יהודים להתעורר" הזה והוא הולך עם העניין הזה עד הסוף. שחור על ירוק והכל ביחד על לבן. בלי למה. בלי מה הלאה. פשוט להתעורר. 

אני מדמיין אותו מגיע לחנות חומרי בניין של הרצל ומתחיל את המשפט שלו כמו תמיד עם "אה" .

"אה הרצל, מה קורה? אה, אני רוצה ספריי כזה, ירוק!" 

ברוך קונה צבע ירוק ואחרי שהוא מבין שזה לא מספיק בולט הוא קונה גם צבע שחור והכל בטח מהכסף של הקרטונים או של איזה מיזם אחר שהוא הריץ בינתיים. הוא קונה גם בד לבן וצובע בדביקות של אדם שכבר התעורר ורוצה שגם אחרים יחוו זאת.

ואחרי שהשלט מוכן הוא קונה חוטים ומחפש מקום לתלות ורואה את קבוצת הברושים הקטנה שמתאימה לו בול לשלט והוא צועד לו בלילה, בשדה החרוש הזה, מול החיבור של 443 עם 1 ותולה את השלט שלו, לא לפני שהוא נופל פעמיים מהעץ והחבלים לא מספיק ארוכים אז הוא חוזר הביתה ומביא חבלים ארוכים יותר וחוזר לשדה וכל הזמן הוא מושך את המכנסיים למעלה, מטפס על הברוש, תולה, מתקן, מושך את המכנסיים, הולך אחורה, מוודא שהכל טוב. מחייך לעצמו חיוך קטן, סוגר את הדובון וחוזר בחושך, הביתה, לאן שהוא, למישהו, אולי לכלום.

קצת אחרי המיזם של הקרטונים, ברוך נעלם לנו מהנוף ורק מדי פעם צץ כשהוא חמוש בכיפה שחורה, דובון צבאי וציציות שבורחות מהמכנסיים המורמות מדי. 

אנחנו גדלנו וברוך נשאר ילד. אנחנו התגייסנו וברוך לא. 

השתחררנו וברוך, עם אותו דובון ואותו חיוך, היה חופשי מזמן. 

כל כך תמים ותינוקי, לא כבול לכלום. היה מחליט ואז עושה. תמיד. בלי למה ובלי כמה, רק "אה" וזהו. 

נכון, זה תמים מדי. זה אולי נראה טפשי אבל אין מישהו שלא נוסע על 443 שמתחבר ל-1 ולא שואל את עצמו, להתעורר? למה? ממה? ומה הלאה? אני ישן בכלל? אולי אני ער? ברוך צועק בדממה מתוך השלט ואנחנו שואלים את עצמנו, מהרהרים, אולי מתעוררים. 

ברוך קשקש משהו על בד לבן ואנחנו מסכימים גם אם לא יודעים על מה. 

פעם צחקנו עליו, על ברוך, אבל קנינו ריבועי קרטון. פעם חשבנו שהוא המשוגע אבל היום? אולי אנחנו הלא שפויים. כל כך מסובכים. כל כך רציניים. הכל כל כך חשוב. תכלס, אולי כדאי שנהיה כמו ברוך קצת. בלי כל הזמן למה, כמה, מתי ואיפה. בלי לסבך, בלי להתחכם, בלי לחשב מה יצא לי מזה וכמה יצא לי מזה. להתעורר למשהו. 

רק ריבועים. כמו ברוך. פשוט.