בימים נעימים אלו, כשאני בין עבודות, אני חווה בטלה קסומה שאמנם מצד אחד אני נהנה ממנה אך מצד שני, אני מאוד נהנה ממנה.
יש לי סיפורים רבים על סגנונות בטלה שונים אך מכיוון שגברת גמליאל רודה בי ומקצה לי עמוד אחד בלבד ובצדק, אני רק אציין את העובדה שאם כבר להתבטל בתקופה הזאת של השנה. אז תעשו את זה באילת.
ולמה חשובה התקופה? זה פשוט. כי בקיץ אלו הצעירים שממלאים אותה והופכים הכל לגוועלד ובחנוכה אלו הדתיים שהופכים כל תחנת אוטובוס לשטיבל ועכשיו, בעיצומו של אוקטובר כשחשון כבר כאן והגשמים שרק לפני רגע ביקשנו מציפים את הרחובות, אלו גמלאי ישראל ששוטפים את אילת ברבבותיהם והופכים אותה לשטעטל הגדול ביקום.
שורות שורות, גמלאים גמלאים. צועדים להם קשישי ארצנו ממקום למקום, נהר אדיר של זקנה משובחת שזורם לו מהקניון אל המלונות והמלונות אל החוף ומן החוף אל התור במזנון המהיר כשאני מאחורי קשישה מפוארת ובעלה הקט שאוחז בידה, מפחד ללכת לאיבוד.
"ז׳ניה, בבקשה עזוב לי יד, רוצה לשלם אדון" היא אוהבת אותו, את הז׳ניה שלה, אני רואה את זה אבל עכשיו היא צריכה משלמת וברשרוש רב משמעות היא נוברת בשקית הסופרפארם הגדולה שלה ומוציאה תיק, פותחת אותו וממנו מוציאה ארנק, פותחת את הארנק ומתוכו מוציאה ארנק נוסף, קטן יותר, פורמת את הרוכסן ומוציאה ארנק קטן פיצפון שכנראה בו נמצא הכסף הקטן, אך לא, בתוכו ארנק נוסף, ללא רוכסן, כמו של פעם, כמו של סבתא אסתר אללה ירחמה.
דודל'ה, מה יש לך שם?” המזנונאי שואל אותה "בבושקה של ארנקים?"
לא בבושקה, היא צוחקת, מטריושקה.
"בבושקה מטרושקה, את מתכננת לשלם בארנקים או שיש לך כסף?"
רגע אחד אדון צעיר, היא עונה, מה אתה ממהר? אני היחידה שצריכה למהר כאן.
והיא פותחת את הארנק שבדיעבד היה האחרון ומוציאה ממנו שטר של עשרים מגולגל לכדי קיסם.
ומשם, בהמוניהם, שוטפים גמלאי ארצנו את הטיילת הארוכה, דיבור ארוך ובלתי פוסק על הא ועל דא, צוחקים מלוא הפה ולפעמים ללא הפה, חולקים מרשמים. משווים צוואות ועומדים להם בתור לגלידריה, גם הגברת מהמזנון.
"אולי נקנה גלידה ז'ניה?” היא שואלת, “אל תדאג לסוכר, הוא לא יצנח, זה לא המיתלה פה, רק קצת" מלאה בשמחת חיים מבקשת גלידה מהגלידאי "אבל אם אפשר משהו בלי סוכר"
זאת גלידה כפרה. יש סוכר בפנים, הוא יגיד לה.
"אז אולי משהו בלי חלב, זה לא טוב לי לעור הפנים"
גברת, בלי חלב? הוא יעיר, השתגעת. יברח לך הסידן.
"מצחיק שכמוך" היא תענה לו "לאן יברח בחום הזה? למצרים? לירדן? הסידן שלי לא טיפש ושיהיה בלי שומן, הכולסטרול אתה יודע, גבוה מאוד, כמה גבוה? מטר, מטר וחצי" והגלדיאי הקשוח יחייך ובסוף היא תקנה גלידה לה ולז'ניה השדוף שלה. בטח שהיא תקנה לו, היא אוהבת אותו.
ומהטיילת, בהתרגשות ילדותית מדבקת, בהמוניהם, אל החוף, גם הנשים, שחלקן לבושות באופנה האחרונה של וילונות ארצנו ואחרות עוטות על עצמן מפות שולחן יוקרתיות מאוד וגם הגברים שכמו כדי להוכיח שהם לא רק מחזיקי המפתחות של הנשים המפוארות שלהם עוטים על עצמם את הספידו האחרון מסיביר ואחרים, ברמודה משוכה, מסתירה טבור.
גמלאי וגמלאית נמרצים אוספים צדפים וחלקי אלמוגים, אחרים צועדים ברצינות תהומית בגו מורם וידיים שנעות לצידי הגוף בצורה נמרצת וממש לידי, על החוף, גמלאית נהדרת, עם כובע שמשיה שעושה צל לחצי חוף מורחת את האיש הלבן שלה בכמויות עצומות של קרם הגנה וגורמת בלי משים לליקוי חמה, חבריה הגמלאים כבר במים, חלקם עם הנכדים ההמומים מהעובדה שהצליחו לעקור את סבתא מהספה וחלקם בקבוצות קטנות, צוחקים וצוחקות, בליל שפות וריגושים, בטח מדברים על אתמול, חולקים חוויות מההופעה המשובחת של דודו פישר וצמד רעים באודיטוריום של מלון לגונה, גם האשה המפוארת מהמזנון המהיר כאן, מקלפת תפוח לז׳ניה ופורסת אותו לפלחים, היא אוהבת אותו, את הז׳ניה המבוהל שלה, אני רואה את זה.
"בחור צעיר, בוא, כנס קצת למים, כל היום פלאפון פלאפון"
אח, נפלאים הם גמלאי ארצנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה