הרבה אנשים שואלים אותי "היי אתה, ישי, זה שכותב אלפי מילה על שטויות, על טבעונות, מה קרה? למה אתה כבר לא כותב על ריצה? נמאס לך אה? אמרנו לך שהשטות הזאת תימאס עלייך, שזה מסוכן, שהברכיים שלך ילכו, שהגב יכאב, שיקרעו רצועות, שימתחו לך הגידים, שדורבן העקב יכה אותך שוק על ירך, שניסים גרמה יפסיק להתכתב איתך במסנג'ר, אמרנו לך!"
ולאותם המוני שואלים אני תמיד עונה, אתם כותבים כל בוקר שקמתם? שהתעוררתם? אתם מדווחים על נשימות? נשיפות? שניהלתם רומן עם ג. יפית? גם אני לא, גם אני לא כותב על הדברים הרגילים, היומיומיים, רק מדי פעם, כשמתגנב לו קמצוץ של הישג, קורטוב תהילה או בדל של קדושה, רק אז אני מוצא את עצמי משתף כמו לדוגמא הריצה של ראש השנה בבוקר, לכותל. לשמוע שופר.
פעם שניה שאני רץ משכונת רמות בירושלים לכותל ולא דומה ריצת ראש השנה לריצה הקודמת. כידוע, ישנה סברה שטוענת שמעשיו של אדם בראש השנה מסמנים את השנה הנכנסת, אז מה יותר טבעי והגיוני מאשר לרוץ בבוקרו של ראש השנה? עכשיו, לכאורה, אני מחוסן מפציעות והרווחתי שנה של ריצה.
זה התחיל בשש בבוקר, קריר ונעים, ירידה של כשלושה קילומטר לעבר צומת רמות ומשם עלייה קטלנית עד לצומת סנהדריה, כל הדרך הזאת נטולת אנשים ורכבים ורק בצומת סנהדרייה, מקום שבו חלק מהכבישים סגורים לתנועת רכבים אני מתחיל להיתקל במשפחות חרדיות רבות שממהרות על שלל טפיהן והוריהן לעבר הבית כנסת המועדף עליהם. חלקן בוהים בי במבט עייף, חלקם במבט משועשע וחלקם מאחלים לי שנה טובה.
הגדיל לעשות נער צעיר ומשועמם ששאל "לאן" וכשעניתי "לשם" הוא לא נבהל ולאורך 15 מטרים שלמים הוא ליווה אותי ואכן, הוא הגיע לשם.
כחובב דת ומסורת אני נטול שעון, אייפון ותיק ריצה ולכן אני רק מעריך שרצתי על 5:45 לק"מ כאשר אני יודע מאין אני בא, מרמות, ולאן אני הולך, לכותל, להצטרף לשחרית ולשמוע שופר.
השטח מתיישר בסנהדרייה ועד שבטי ישראל ריצה קלילה.
משם ועד הפניה לשער יפו אני שוב במגמת עלייה ומהפניה לשער יפו, כשנצמדים לחומות, מתחילה ירידה.
רצתי בהרבה מקומות מדהימים בעולם, לדוגמא, תל אביב, חיפה, ערד, אפילו בקרית גת אבל כשנצמדתי לחומות העיר העתיקה והתקדמתי לעבר שער יפו, בין מוסלמים, צליינים, תיירים וחרדים הבנתי כמה יפה העיר הזאת, הבנתי למה הולכים עליה מכות כל כך הרבה שנים.
ביתקתי את שער יפו והקדושה החלה לטפטף עליי, סימטאות העיר העתיקה כמעט והיו ריקות למעט מספר תיירים סינים הלומי שינה ואלכוהול שבחרו לצלם את עצמם, מכל המקומות המדהימים שמסביב, דווקא על רקע של מרזב.
עברתי את גיימס הקדוש, את הירידה האחרונה לעבר הכותל,כמה מאבטחים המומים, כיפה שמצאתי בדרך יצאה החוצה, ריצה קלילה לעבר הכניסה הראשית ושופר.
הרגשתי ששערי שמיים נפתחים ומוכנים לקבל את התפילה שלי, כי תכלס מי ראוי יותר ממני? הרגשתי את הקדושה מכה בי שנית, הרגשתי את מלאכי השרת עושים לי רוח עם הכנפיים, הרגשתי את דוד המלך נותן לי פוש ומשקיף מהמגדל, אולי מחפש את בת שבע, הרגשתי את הפסיכיאטר שלי לוחש לי באוזן "ישי, אמרתי לך לקחת עם התמרים את הכדור הכחול", הרגשתי את התאומים והבנתי שלא מספיק לשחרר את ירושלים אני כנראה ואצטרף גם לשחרר גם את הארבע ראשי.
נשענתי על האבנים העצומות, התפללתי תפילה קצרה, שמעתי שופר, יצאתי מהרחבה, שתיתי, אכלתי תמר והתחלתי את הדרך חזרה שאמורה הייתה להיות קשה יותר ולו רק בגלל הקטע האחרון של הריצה, עלייה חדה מאוד של כשלושה קילומטר לרמות כי מה לעשות ובחרו חמי וחמותי לגור בשפיץ של רמות, ליד ״נבי סמואל״ ברחוב ״תשאר בבית באמאש׳ך״ בואכה ״עדיף ברכב״ אבל דיה לצרה בשעתה, בינתיים יש את שער יפו, שבטי ישראל, סנהדרייה, הר חוצבים, הכל מחדש אבל הפוך, אני לא יודע כמה זה הכל ביחד, אולי 20 ק״מ אבל אני יודע מאין אני בא, מהכותל, ולאן אני הולך, לתפילת שחרית בבית כנסת של המרוקאים, עם הילדים, שישמעו גם הם שופר ויודע גם לפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון. לפני הארבע ראשי שלי.
גם מחר ריצת שחרור.
ולאותם המוני שואלים אני תמיד עונה, אתם כותבים כל בוקר שקמתם? שהתעוררתם? אתם מדווחים על נשימות? נשיפות? שניהלתם רומן עם ג. יפית? גם אני לא, גם אני לא כותב על הדברים הרגילים, היומיומיים, רק מדי פעם, כשמתגנב לו קמצוץ של הישג, קורטוב תהילה או בדל של קדושה, רק אז אני מוצא את עצמי משתף כמו לדוגמא הריצה של ראש השנה בבוקר, לכותל. לשמוע שופר.
פעם שניה שאני רץ משכונת רמות בירושלים לכותל ולא דומה ריצת ראש השנה לריצה הקודמת. כידוע, ישנה סברה שטוענת שמעשיו של אדם בראש השנה מסמנים את השנה הנכנסת, אז מה יותר טבעי והגיוני מאשר לרוץ בבוקרו של ראש השנה? עכשיו, לכאורה, אני מחוסן מפציעות והרווחתי שנה של ריצה.
זה התחיל בשש בבוקר, קריר ונעים, ירידה של כשלושה קילומטר לעבר צומת רמות ומשם עלייה קטלנית עד לצומת סנהדריה, כל הדרך הזאת נטולת אנשים ורכבים ורק בצומת סנהדרייה, מקום שבו חלק מהכבישים סגורים לתנועת רכבים אני מתחיל להיתקל במשפחות חרדיות רבות שממהרות על שלל טפיהן והוריהן לעבר הבית כנסת המועדף עליהם. חלקן בוהים בי במבט עייף, חלקם במבט משועשע וחלקם מאחלים לי שנה טובה.
הגדיל לעשות נער צעיר ומשועמם ששאל "לאן" וכשעניתי "לשם" הוא לא נבהל ולאורך 15 מטרים שלמים הוא ליווה אותי ואכן, הוא הגיע לשם.
כחובב דת ומסורת אני נטול שעון, אייפון ותיק ריצה ולכן אני רק מעריך שרצתי על 5:45 לק"מ כאשר אני יודע מאין אני בא, מרמות, ולאן אני הולך, לכותל, להצטרף לשחרית ולשמוע שופר.
השטח מתיישר בסנהדרייה ועד שבטי ישראל ריצה קלילה.
משם ועד הפניה לשער יפו אני שוב במגמת עלייה ומהפניה לשער יפו, כשנצמדים לחומות, מתחילה ירידה.
רצתי בהרבה מקומות מדהימים בעולם, לדוגמא, תל אביב, חיפה, ערד, אפילו בקרית גת אבל כשנצמדתי לחומות העיר העתיקה והתקדמתי לעבר שער יפו, בין מוסלמים, צליינים, תיירים וחרדים הבנתי כמה יפה העיר הזאת, הבנתי למה הולכים עליה מכות כל כך הרבה שנים.
ביתקתי את שער יפו והקדושה החלה לטפטף עליי, סימטאות העיר העתיקה כמעט והיו ריקות למעט מספר תיירים סינים הלומי שינה ואלכוהול שבחרו לצלם את עצמם, מכל המקומות המדהימים שמסביב, דווקא על רקע של מרזב.
עברתי את גיימס הקדוש, את הירידה האחרונה לעבר הכותל,כמה מאבטחים המומים, כיפה שמצאתי בדרך יצאה החוצה, ריצה קלילה לעבר הכניסה הראשית ושופר.
הרגשתי ששערי שמיים נפתחים ומוכנים לקבל את התפילה שלי, כי תכלס מי ראוי יותר ממני? הרגשתי את הקדושה מכה בי שנית, הרגשתי את מלאכי השרת עושים לי רוח עם הכנפיים, הרגשתי את דוד המלך נותן לי פוש ומשקיף מהמגדל, אולי מחפש את בת שבע, הרגשתי את הפסיכיאטר שלי לוחש לי באוזן "ישי, אמרתי לך לקחת עם התמרים את הכדור הכחול", הרגשתי את התאומים והבנתי שלא מספיק לשחרר את ירושלים אני כנראה ואצטרף גם לשחרר גם את הארבע ראשי.
נשענתי על האבנים העצומות, התפללתי תפילה קצרה, שמעתי שופר, יצאתי מהרחבה, שתיתי, אכלתי תמר והתחלתי את הדרך חזרה שאמורה הייתה להיות קשה יותר ולו רק בגלל הקטע האחרון של הריצה, עלייה חדה מאוד של כשלושה קילומטר לרמות כי מה לעשות ובחרו חמי וחמותי לגור בשפיץ של רמות, ליד ״נבי סמואל״ ברחוב ״תשאר בבית באמאש׳ך״ בואכה ״עדיף ברכב״ אבל דיה לצרה בשעתה, בינתיים יש את שער יפו, שבטי ישראל, סנהדרייה, הר חוצבים, הכל מחדש אבל הפוך, אני לא יודע כמה זה הכל ביחד, אולי 20 ק״מ אבל אני יודע מאין אני בא, מהכותל, ולאן אני הולך, לתפילת שחרית בבית כנסת של המרוקאים, עם הילדים, שישמעו גם הם שופר ויודע גם לפני מי אני עתיד לתת דין וחשבון. לפני הארבע ראשי שלי.
גם מחר ריצת שחרור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה