אולי זה משהו אצלי אבל זה תמיד נראה לי כמו איצטלא של קדושה. זהו. זה הכל.
תמיד הטלתי ספק בכנות המעשה.
דווקא בראש השנה לעזוב את הכל ולטוס למדינה המגעילה הזאת?
דווקא בראש השנה להסתלק מהמשפחה ולפרנס מלא מלא איוואנים שבטח רצחו איזה יהודי או שניים ואם לא הם אז בטח אבא איוואן או סבא איוואן?
תמיד התביישתי בשבילי ובשבילם כששמעתי על כל תעשיית השנור מסביב לעניין.
תמיד נחרתי בבוז כששמעתי על עוד מישהו שנוסע לפסטיבל ערד של המגזר התמהוני.
אז אמרו לי ישי, אולי במקום לנחור בבוז תנסה גם אתה ותווכח איזה נהדר העניין. אז עניתי, שקדושה נמצאת בכל מקום שמכניסים אותה. אבל רבאק, שם?
אבל אולי זה הכל מקנאה.
אולי הבוז שלי הוא רק בגלל כי שאני מקנא. מקנא בדביקות הזאת. הרב אמר אז הם שם.
הרב הבטיח למשוך אותם מהשאול אז הם מגדלים פיאות וטסים, ככה יהיה יותר קל לרב למשוך. ממלמלים את הפסוקים הקבועים. קוראים תיקון כללי ומתפללים ללא לאות.
אני מקנא כי גם אני רוצה דביקות. היא חסרה לי. חסרה לי בתפילה שלי. היומיומית, בשחרית. בערבית. תפילה שעושה רושם שאף פעם לא בוקעת שערי רקיע.
תמיד בערך, תמיד קרוב אבל לא מספיק, כמה סנטימטרים ליד המטרה, לפעמים ריקושט תועה מגיע ליד כסא הכבוד ומיד מלאך ניקיון מתעופף אליו ומטאטא אותו לפח הזבל הגדול שליד כף הקלע בואכה גיהינום.
והפח הזה מלא בתפילות מגומגמות של טקסטים שכבר קשה לי לקרוא אותם, ממלמל אותם אוטומטית ובין לבין משחיל את התפילה שלי. מתפלל בין השורות.
בלי דביקות. מערבב בין התפילות. קצת משלי, קצת מהסידור. שואף קצת קדושה אבל אף פעם לא לוקח לריאות.
אז כן, אני קצת מקנא בתחושת הדביקות. מקנא, מקווה שגם לי תהיה דביקות. במשהו. קצת מקנא אבל ממשיך לנחור בבוז כששומע על בזבוז הדביקות הגדול של הנוסעים לאומן.
כל כך הרבה דביקות והכל לפח. פח אחד ליד הפח שלי עם התפילות המגומגמות.
בטוח אפשר היה לעשות עם הדביקות הזאת משהו הרבה יותר טוב, הרבה יותר גדול. לנצל את הדביקות הזאת למשהו קדוש באמת, לא לבזבז את כל הדביקות הזאת על אדמה חרבה בארץ זרה. על עבודה זרה. פוסעים על קברים של אחים שלי בדרך לקבר של הרבי.
מתבוססים בשלוליות של דם בדרך לטבילה בנהר הגדול.
משאירים מאחור אשה וילדים ונטמעים בקהל האקסטטי.
הלוואי עליי דביקות.
אבל לא דביקות של עבודת אלילים.
משהו פשוט, בלי תמונה של אף אחד בראש, בלי קבר להישען עליו. בלי שלטים שצועקים עליי מכל מקום לאן לסוע ומתי כדי לגעת בקדושה.
לא דביקות שמתודלקת בהבטחות לגאולה אם רק תעשה כך או אחרת כי זאת הדרך ואין בילתה.
לא דביקות של מגלי קיצין.
של חוטים מזיעים על ידיים אדומות. רוצה דביקות בסיסית, אמונה טבעית ללא יחסי ציבור ושים לי כאן ח״י שקלים בצד.
מתאימה לי שנה חדשה עם דביקות, בכל מה שאני עושה, עד הסוף. בעבודה, בלימוד, במשפחה. שהתפילות שלי, של בין השורות, ירגישו לי טוב ושהטקסטים בסידור יאירו לי פנים.
שארגיש שהתפילות שלי נכנסות, כמו חץ, בדיוק לתוך האדום הקטן שבעיגול הגדול.
שהכיפה שאני שם בכניסה לבית הכנסת תשקול כמו חתיכת בד ולא חצי טון.
מאחל לכולנו, דביקות. דביקות פשוטה. בלי למשוך לאף אחד בפיאות. בלי להתחרט. בלי למה.
להכניס את הקדושה לתוך ארבעת האמות שלנו. בלי דילים לגיהינום.
כאן. ולא שם. עכשיו. וגם אחר כך. עם היושב במרומים. עם הילדים. עם האשה. עם עצמנו.
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם
שנה טובה.
תמיד הטלתי ספק בכנות המעשה.
דווקא בראש השנה לעזוב את הכל ולטוס למדינה המגעילה הזאת?
דווקא בראש השנה להסתלק מהמשפחה ולפרנס מלא מלא איוואנים שבטח רצחו איזה יהודי או שניים ואם לא הם אז בטח אבא איוואן או סבא איוואן?
תמיד התביישתי בשבילי ובשבילם כששמעתי על כל תעשיית השנור מסביב לעניין.
תמיד נחרתי בבוז כששמעתי על עוד מישהו שנוסע לפסטיבל ערד של המגזר התמהוני.
אז אמרו לי ישי, אולי במקום לנחור בבוז תנסה גם אתה ותווכח איזה נהדר העניין. אז עניתי, שקדושה נמצאת בכל מקום שמכניסים אותה. אבל רבאק, שם?
אבל אולי זה הכל מקנאה.
אולי הבוז שלי הוא רק בגלל כי שאני מקנא. מקנא בדביקות הזאת. הרב אמר אז הם שם.
הרב הבטיח למשוך אותם מהשאול אז הם מגדלים פיאות וטסים, ככה יהיה יותר קל לרב למשוך. ממלמלים את הפסוקים הקבועים. קוראים תיקון כללי ומתפללים ללא לאות.
אני מקנא כי גם אני רוצה דביקות. היא חסרה לי. חסרה לי בתפילה שלי. היומיומית, בשחרית. בערבית. תפילה שעושה רושם שאף פעם לא בוקעת שערי רקיע.
תמיד בערך, תמיד קרוב אבל לא מספיק, כמה סנטימטרים ליד המטרה, לפעמים ריקושט תועה מגיע ליד כסא הכבוד ומיד מלאך ניקיון מתעופף אליו ומטאטא אותו לפח הזבל הגדול שליד כף הקלע בואכה גיהינום.
והפח הזה מלא בתפילות מגומגמות של טקסטים שכבר קשה לי לקרוא אותם, ממלמל אותם אוטומטית ובין לבין משחיל את התפילה שלי. מתפלל בין השורות.
בלי דביקות. מערבב בין התפילות. קצת משלי, קצת מהסידור. שואף קצת קדושה אבל אף פעם לא לוקח לריאות.
אז כן, אני קצת מקנא בתחושת הדביקות. מקנא, מקווה שגם לי תהיה דביקות. במשהו. קצת מקנא אבל ממשיך לנחור בבוז כששומע על בזבוז הדביקות הגדול של הנוסעים לאומן.
כל כך הרבה דביקות והכל לפח. פח אחד ליד הפח שלי עם התפילות המגומגמות.
בטוח אפשר היה לעשות עם הדביקות הזאת משהו הרבה יותר טוב, הרבה יותר גדול. לנצל את הדביקות הזאת למשהו קדוש באמת, לא לבזבז את כל הדביקות הזאת על אדמה חרבה בארץ זרה. על עבודה זרה. פוסעים על קברים של אחים שלי בדרך לקבר של הרבי.
מתבוססים בשלוליות של דם בדרך לטבילה בנהר הגדול.
משאירים מאחור אשה וילדים ונטמעים בקהל האקסטטי.
הלוואי עליי דביקות.
אבל לא דביקות של עבודת אלילים.
משהו פשוט, בלי תמונה של אף אחד בראש, בלי קבר להישען עליו. בלי שלטים שצועקים עליי מכל מקום לאן לסוע ומתי כדי לגעת בקדושה.
לא דביקות שמתודלקת בהבטחות לגאולה אם רק תעשה כך או אחרת כי זאת הדרך ואין בילתה.
לא דביקות של מגלי קיצין.
של חוטים מזיעים על ידיים אדומות. רוצה דביקות בסיסית, אמונה טבעית ללא יחסי ציבור ושים לי כאן ח״י שקלים בצד.
מתאימה לי שנה חדשה עם דביקות, בכל מה שאני עושה, עד הסוף. בעבודה, בלימוד, במשפחה. שהתפילות שלי, של בין השורות, ירגישו לי טוב ושהטקסטים בסידור יאירו לי פנים.
שארגיש שהתפילות שלי נכנסות, כמו חץ, בדיוק לתוך האדום הקטן שבעיגול הגדול.
שהכיפה שאני שם בכניסה לבית הכנסת תשקול כמו חתיכת בד ולא חצי טון.
מאחל לכולנו, דביקות. דביקות פשוטה. בלי למשוך לאף אחד בפיאות. בלי להתחרט. בלי למה.
להכניס את הקדושה לתוך ארבעת האמות שלנו. בלי דילים לגיהינום.
כאן. ולא שם. עכשיו. וגם אחר כך. עם היושב במרומים. עם הילדים. עם האשה. עם עצמנו.
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם
שנה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה