מכתב מהלב לשרה מירי רגב.
שלום מירי רגב. כבוד השרה. שמי ישי ואני ספרדי עוד משחר ילדותי, מרוקני מבית אימי לא עלינו וטוניסאי, כך על פי השמועה, מבית אבי ואכן, מודה אני, אלמלא נטייה מופרזת זו של הוריי לא הייתי כותב לך מכתב זה.
אדלג על פרטים שלא רלוונטיים לעלילה, כבוד השרה, ואספר לך על מקרה מצער ראשון שקרה לי בגיל 15 למיניינם, תקופה בה העודף היה בזוקות ואני הייתי בן של מלך פר אקסלנס.
רחוב אלי כהן, בניין 12, אשקלון, מולי תחנה מרכזית, לימיני העירייה, במרחק הליכה המכולת של צדוק ובהשקעה של מספר צעדים נוספים הייתי יכול גם לקנות חמוצים בהקפה אצל פרדי.
ובאותו בניין 12 מדובר, גרו להם המוני מצביעי ליכוד ומפד"ל תמימים שטרם נחשפו לתרבות המערך, למעט בתיה, האשכנזייה היחידה בבניין שהייתה, באופן מפתיע, ראש ועד הבית מאז ולתמיד ולנצח נצחים באמת התורה! אבל זה לא קשור לסיפור כבוד השרה, כי גם אבא שלי, שהוא טוניסאי לפי כל קנה מידה ואפילו לפי השמועה, הפך גם הוא במרוצת השנים לאשכנזי גינות, כמו בתיה, ואף הוא לא הרשה לנו לשחק כדורגל בצד הדרומי של הבניין והסכים, לא לאחר היסוסים רבים, שנהרוס רק את המערבי, הצד של אמסלם אבל גם זה לא קשור, כבוד השרה, גם זה לא קשור.
בקיצור, גברת רגב, כבוד השרה, בעוד רוב בניין 12 על שבע קומותיו ומשפחותיו האינטגרטיביות אמסלם, צברי, פטל, שמואלי ורבות נוספות, היה מאוכלס בחילונים לייט שחטאו פעם בשבוע בקידוש מוקפד והגיעו לתפילת נעילה עם הכיפה הלבנה של "אולמי פאר", קובי, חבר שלי, פרענק פרך לא פחות מאיתנו, אח של "אבי פינג פונג" שהפך ל"אבי בלבד" אחרי שהורדתי אותו מכס מלכותו בניצחון מסחרר 21:12 אבל מי סופר במקלט של הבניין, קובי, חבר, היה חילוני כדת וכדין.
קובי היה כל כך חילוני שהרגשת שאלוהים לא מאמין בעצמו כשקובי היה מדבר עליו.
קובי היה כל כך חילוני שחנוכיות היו נכבות כשהוא עבר לידן. מצות היו מחמיצות ממבטו. קובי היה כל כך חילוני כשלדרוזים היה חשוך בשבת הם היו מבקשים ממנו ברמז, שידליק להם את האור, אבל קובי, לא היה רק מקרה קצה של תינוק שנשבה באשקלון של שנות השמונים, קובי היה גם חבר ולא סתם חבר אלא כזה שתמיד היה לו את הגאדגט האחרון שיצא לשוק. לדוגמא. ווקמן. לדוגמא קומודור 64. לדוגמא אטארי. פור אקסמפל - וידאו. כבלים פיראטים. מצלמת פוקט. ומדי פעם, הייתי מוצא את עצמי, כבוד השרה, בחדר שלו, מתרשם מפלאי הטכנולוגיה.
יום אחד, אולי יום רביעי, אולי לא, לא זוכר בדיוק כבוד השרה, התגברתי על הפחד שלי ממעליות פריפריה לא מתוחזקת ועליתי אליו אל הקומה הרביעית, זאת שהייתה בה גם את המשפחה הדתית השניה בלבד של הבניין, משפחת זעפרני, שהסוכה שלה הייתה תמיד מתחת לחדר שלי וכמעט שפעם, באמת התורה, גזרתי את הכבל חשמל של המנורה שירד מהקומה הרביעית אל הסוכה שלהם ועבר גם דרך החלון שלי, וכל רוח מצויה הייתה עושה לי פק, פק, פק, על החלון ומפריעה לי לא לעשות כלום, שלא נדבר על זה שהם היו הראשונים שהיה להם סכך נצח בשכונה ואני, במקום לשבת רגל על רגל כמו אייל זעפרני, נאלצתי לסחוב סכך אמיתי מהחנייה של העירייה, סכך דקלים, עם קוצים מטורפים וזיעה ניגרת ושמש קופחת ושריטות ויבלות ומתי כבר יגמר הסוכות הזה שצריך לרדת למטה לאכול כבר!!? מתי!!? נמאס לי!! אוי, סליחה, כבוד השרה, שוב אני נסחף, בקיצור, אני בקומה הרביעית ובעודי נכנס לחדר של קובי חשתי משהו שונה באוויר, הרגשתי שמישהו מתבונן בי בעיניים בוחנות, חשתי בחמימות מסויימת, מן חמימות שלא חיממה את החדר מימים ימימה. אני, בתמימות של ימי פעם, חשבתי לעצמי שאולי זה בגלל שאני בן של מלך וככה בן של מלך אמור להרגיש בשוטף? אבל לא, מבט אחד ימינה הספיק לי כדי להבין למה.
לתדהמתי, מצד ימין, על הקיר, באמת התורה, הייתה דבוקה בחורה עם חזון אך ענייה מאוד לא עלינו, כל כך ענייה שלא יכלה להרשות לעצמה, חרמנא לצלן, חולצה ראויה אפילו, והיא עמדה, שככה יהיה לי טוב, על הקיר, כשלגופה, על חטאיי אני מתוודה עכשיו, רק מכנסון קצר, שמע ישראל, שהותיר אותי המום מהעוני הנורא ומהעוצמה שבה הביטה אל חלל החדר של קובי, למרות הקור העז שבטח חשה בקימוריה.
קובי, כיאה לאדם שחדשנות בראש מעייניו, היה עסוק בענייניו, ואני, בן של מלך ממש, אבל ממש! מצאתי את עצמי באי נעימות, כי מצד אחד לא עלינו, אני עלול אמן לעבור על מצוות בהייה ומצד שני איך אפשר להתעלם מעוני שכזה? איך? וקובי, בעוד אני נאבק בין הצדק לחשק, בין מצוות כסותה ועונתה, רק התעסק בקופסאות הרבות שהיו מפוזרות בחדר עד שבנונשאלנט הוא פתח מגירה והוציא דיסקמן. זה דיסקמן, הוא אמר. מגניב, עניתי לו, זה קורא צרובים?
ומאז, בעודי נער, בן של מלך, ובעיקר בערבים אי זוגיים, חשבתי עליה ועל הגמ"ח. שאולי אפתח. אם ירצה יתברך. ורק כדי לחלץ אותה מאשפתות אלו שדבקה בהן.
זהו, כבוד השרה, אני יודע שסיפור זה אינו קשור לכלום, חסר פואנטה ואולי אפילו אינו סיפור ראוי אך חשוב לי מדי פעם לכתוב דברים לא ראויים ולו רק בגלל העניין שאני מוצא בהם ואי הנוחות הרגעית הנגרמת מקריאתם.
שלך, ישי.
