יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

מכתב למירי רגב

מכתב מהלב לשרה מירי רגב.
שלום מירי רגב. כבוד השרה. שמי ישי ואני ספרדי עוד משחר ילדותי, מרוקני מבית אימי לא עלינו וטוניסאי, כך על פי השמועה, מבית אבי ואכן, מודה אני, אלמלא נטייה מופרזת זו של הוריי לא הייתי כותב לך מכתב זה.
אדלג על פרטים שלא רלוונטיים לעלילה, כבוד השרה, ואספר לך על מקרה מצער ראשון שקרה לי בגיל 15 למיניינם, תקופה בה העודף היה בזוקות ואני הייתי בן של מלך פר אקסלנס.
רחוב אלי כהן, בניין 12, אשקלון, מולי תחנה מרכזית, לימיני העירייה, במרחק הליכה המכולת של צדוק ובהשקעה של מספר צעדים נוספים הייתי יכול גם לקנות חמוצים בהקפה אצל פרדי.
ובאותו בניין 12 מדובר, גרו להם המוני מצביעי ליכוד ומפד"ל תמימים שטרם נחשפו לתרבות המערך, למעט בתיה, האשכנזייה היחידה בבניין שהייתה, באופן מפתיע, ראש ועד הבית מאז ולתמיד ולנצח נצחים באמת התורה! אבל זה לא קשור לסיפור כבוד השרה, כי גם אבא שלי, שהוא טוניסאי לפי כל קנה מידה ואפילו לפי השמועה, הפך גם הוא במרוצת השנים לאשכנזי גינות, כמו בתיה, ואף הוא לא הרשה לנו לשחק כדורגל בצד הדרומי של הבניין והסכים, לא לאחר היסוסים רבים, שנהרוס רק את המערבי, הצד של אמסלם אבל גם זה לא קשור, כבוד השרה, גם זה לא קשור.

בקיצור, גברת רגב, כבוד השרה, בעוד רוב בניין 12 על שבע קומותיו ומשפחותיו האינטגרטיביות אמסלם, צברי, פטל, שמואלי ורבות נוספות, היה מאוכלס בחילונים לייט שחטאו פעם בשבוע בקידוש מוקפד והגיעו לתפילת נעילה עם הכיפה הלבנה של "אולמי פאר", קובי, חבר שלי, פרענק פרך לא פחות מאיתנו, אח של "אבי פינג פונג" שהפך ל"אבי בלבד" אחרי שהורדתי אותו מכס מלכותו בניצחון מסחרר 21:12 אבל מי סופר במקלט של הבניין, קובי, חבר, היה חילוני כדת וכדין.
קובי היה כל כך חילוני שהרגשת שאלוהים לא מאמין בעצמו כשקובי היה מדבר עליו.
קובי היה כל כך חילוני שחנוכיות היו נכבות כשהוא עבר לידן. מצות היו מחמיצות ממבטו. קובי היה כל כך חילוני כשלדרוזים היה חשוך בשבת הם היו מבקשים ממנו ברמז, שידליק להם את האור, אבל קובי, לא היה רק מקרה קצה של תינוק שנשבה באשקלון של שנות השמונים, קובי היה גם חבר ולא סתם חבר אלא כזה שתמיד היה לו את הגאדגט האחרון שיצא לשוק. לדוגמא. ווקמן. לדוגמא קומודור 64. לדוגמא אטארי. פור אקסמפל - וידאו. כבלים פיראטים. מצלמת פוקט. ומדי פעם, הייתי מוצא את עצמי, כבוד השרה, בחדר שלו, מתרשם מפלאי הטכנולוגיה.

יום אחד, אולי יום רביעי, אולי לא, לא זוכר בדיוק כבוד השרה, התגברתי על הפחד שלי ממעליות פריפריה לא מתוחזקת ועליתי אליו אל הקומה הרביעית, זאת שהייתה בה גם את המשפחה הדתית השניה בלבד של הבניין, משפחת זעפרני, שהסוכה שלה הייתה תמיד מתחת לחדר שלי וכמעט שפעם, באמת התורה, גזרתי את הכבל חשמל של המנורה שירד מהקומה הרביעית אל הסוכה שלהם ועבר גם דרך החלון שלי, וכל רוח מצויה הייתה עושה לי פק, פק, פק, על החלון ומפריעה לי לא לעשות כלום, שלא נדבר על זה שהם היו הראשונים שהיה להם סכך נצח בשכונה ואני, במקום לשבת רגל על רגל כמו אייל זעפרני, נאלצתי לסחוב סכך אמיתי מהחנייה של העירייה, סכך דקלים, עם קוצים מטורפים וזיעה ניגרת ושמש קופחת ושריטות ויבלות ומתי כבר יגמר הסוכות הזה שצריך לרדת למטה לאכול כבר!!? מתי!!? נמאס לי!! אוי, סליחה, כבוד השרה, שוב אני נסחף, בקיצור, אני בקומה הרביעית ובעודי נכנס לחדר של קובי חשתי משהו שונה באוויר, הרגשתי שמישהו מתבונן בי בעיניים בוחנות, חשתי בחמימות מסויימת, מן חמימות שלא חיממה את החדר מימים ימימה. אני, בתמימות של ימי פעם, חשבתי לעצמי שאולי זה בגלל שאני בן של מלך וככה בן של מלך אמור להרגיש בשוטף? אבל לא, מבט אחד ימינה הספיק לי כדי להבין למה.
לתדהמתי, מצד ימין, על הקיר, באמת התורה, הייתה דבוקה בחורה עם חזון אך ענייה מאוד לא עלינו, כל כך ענייה שלא יכלה להרשות לעצמה, חרמנא לצלן, חולצה ראויה אפילו, והיא עמדה, שככה יהיה לי טוב, על הקיר, כשלגופה, על חטאיי אני מתוודה עכשיו, רק מכנסון קצר, שמע ישראל, שהותיר אותי המום מהעוני הנורא ומהעוצמה שבה הביטה אל חלל החדר של קובי, למרות הקור העז שבטח חשה בקימוריה.
קובי, כיאה לאדם שחדשנות בראש מעייניו, היה עסוק בענייניו, ואני, בן של מלך ממש, אבל ממש! מצאתי את עצמי באי נעימות, כי מצד אחד לא עלינו, אני עלול אמן לעבור על מצוות בהייה ומצד שני איך אפשר להתעלם מעוני שכזה? איך? וקובי, בעוד אני נאבק בין הצדק לחשק, בין מצוות כסותה ועונתה, רק התעסק בקופסאות הרבות שהיו מפוזרות בחדר עד שבנונשאלנט הוא פתח מגירה והוציא דיסקמן. זה דיסקמן, הוא אמר. מגניב, עניתי לו, זה קורא צרובים?

ומאז, בעודי נער, בן של מלך, ובעיקר בערבים אי זוגיים, חשבתי עליה ועל הגמ"ח. שאולי אפתח. אם ירצה יתברך. ורק כדי לחלץ אותה מאשפתות אלו שדבקה בהן.

זהו, כבוד השרה, אני יודע שסיפור זה אינו קשור לכלום, חסר פואנטה ואולי אפילו אינו סיפור ראוי אך חשוב לי מדי פעם לכתוב דברים לא ראויים ולו רק בגלל העניין שאני מוצא בהם ואי הנוחות הרגעית הנגרמת מקריאתם.
שלך, ישי.

471

אמנון חזר לעבודה. ברוך השם. ראיתי אותו על 471 של ערב.
לקח קצת חופש אחרי השבעה ועכשיו, במסוף ארלוזורוב, הוא יושב על ספסל מול טובה, האשה החרדית הנחמדה של הקו, כשביניהם ארבע אמות של כסאות אגד ובד מלוכלך משימוש, ולוחש לה את כל מה שלא הצלחתי לשמוע מהחלק האחורי של האוטובוס.
כנראה סיפר לה שזאת מן מחלה כזאת, מהמעאפנות האלה. אלה שבאות על פארש. מהסוף של ספרי הרפואה. רגע לפני האינדקס בואכה כריכה קשה.
הנ.ב של המחלות. אלה שמזכות אותך בהרמת כתפיים של רופא וחיוך משתתף. הברירת מחדל של האין ממצאים.

אולי הסביר לה שזאת מן מחלה כזאת שמתחילה ברגליים שנרדמות לרגע ומסתיימת בסיוע של גורמים זרים.
זאת שלא מעניינת אף אחד חוץ מאת אלה שאבא שלהם היה בריא, ותוך כדי שהם מחפשים למה הוא כבר לא, הוא מפסיק פתאום ללכת והידיים קצת רועדות ומשם, בלי פסיקים או נקודות רק עם ו' חיבור, המון ו' חיבור, הדיבור משתנה ובין בדיקה לבדיקה הוא רועד יותר וברור פחות וכבר לא ישן וכדורי השינה כבר לא משפיעים וחרדות וצעקות לא ברורות ואיש מהפיליפינים שרק הרגע נחת וכבר קורא לו אבא נמצא ליד המיטה ומנוף וכסא גלגלים ועובדת סוציאלית וביטוח לאומי וביקור בית וריפוי בעיסוק וסינר וחוטים שיוצאים מכל מיני מקומות ועובד זר שנמאס לו אז מגיע חדש וגם לו קשה אז מביאים מה שיש ומבטים עצובים של הנכדים, שרק לפני רגע קפצו לו על הגב, ועכשיו מגניבים לו נשיקה על המצח שמונח על הספה. מביאים לו במבה. בזהירות. דואגים.

טובה מהנהנת ולא לוחשת כלום בחזרה, סוגרת את פתחי המזגן שמעליה ואת אלה שבכסא שלפניה ונותנת לתשפוכת הלב של אמנון להתיישב ביניהם, במעבר, ואמנון כנראה ממשיך ומתאר לה שזאת מן מחלה שכזאת. כן. מעאפנה. זאת המילה שהוא יבחר שוב. סתם כזאת. פארשית. שספק אם יש עליה סטטיסטיקה בכלל, שמכניסה לפרופורציה את כל הרעש שמסביב. בלי דרמות. עם משמרות. בלי מחקרים חדשים. עם הרבה ציוד נלווה. בלי שינה. מחלה של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כולל חגים. תמיד פתוחה. כזאת שדורשת רק שגרת תחזוקה ואורך רוח. כזאת שלא דורשת דבר מהחולה אבל זקוקה לתעצומות נפש של המשפחה. בלי שיק. בלי הילה של מחלות. בלי המתנה קצרת רוח לתוצאות של בדיקות. בלי רופא מומחה. בלי קבוצות מיקוד, בלי קבוצות ביקורת, בלי טלפון לרופא לשאול אם יש חדש. בלי טלפון מהרופא ששואל אם יש שיפור. בלי תרופות ניסיוניות, בלי תרופות. זאת שעושה רושם שהיא קשורה לאיזו חוליה סוררת בעמוד שדרה אבל לא, החוליה בסדר דווקא, תודה ששאלתם, זה רק גזע המח שלא עושה הנחות.

וטובה מקשיבה, ובפקק הקבוע מול בן-גוריון, היא רק מהנהנת והערימות שאמנון פרק מונחות עכשיו על הכסא שלידו, נוסעות חינם, בלי כרטיס, לירושלים. דיירקט, על 443.

וכשהפקק וגם אמנון משתחררים, הוא כנראה לוחש לה שמה אפשר לעשות? לפעמים יש גם מחלות שכאלה. מעאפנות. סתם כאלה. על פארש. שלאף אחד אין מושג. שאי אפשר לקחת בחשבון רק צריך לדעת להתמודד. עלובות כאלה. בלי ניסים. בלי תקווה. כאלה שמזכירות לנו מה חשוב באמת. אלו מהעמודים האחרונים של ספרי הרפואה. שנהיה בריאים. רגע לפני האינדקס. אלו שבאות בצורה אקראית ישירות לזוכה המאושר, בלי סימנים מקדימים, בלי הודעה מראש, בלי קורס הכנה למחלה, בלי חומרי קריאה, בלי הסבר, זאת שאתה יודע איך היא תסתיים אבל לא יודע מתי.

מירוק חטאים אחרון בלי תאריך יעד.
פוליש וקס ארוך ומתמשך לנפש. שלו. שלנו.
כמה רגעים לפני הסוף.
הנ.ב של אלוהים.

את כל זה לא שמעתי שלחש לה.
יותר טוב.
רבים שואלים אותי ישי, איך על העובדה שאתה בעל, אבא, בן, טבעוני עם נטייה לימין, חובב את בונה עולם בשוטף, חובב מוזיקת טראש מזרחית משובחת, נהנה מעומר אדם, סטטיק, בן אל תבורי ואגם בוחבוט ובו בזמן ממתין בקוצר רוח לדיסק החדש של אביב גדג׳ ולעיתים, בזמן של שעת רצון אמיתית אתה מסניף את "אלבום המצעדים" האדיר של יוסי בבליקי?
ואיך זה, איך זה שבחופש הזה, דווקא בחופש הזה, אתה נמצא לא מעט בשמש ובכל זאת, עורך מלא ברק וחף מחטטים?
ואני עונה, נו נו, זה פשוט. לי יש תורה, לי יש גמרא, לי יש בית מדרש, לי יש קדוש ברוך הוא. אני? קרם הגנה. 50. ד"ר פישר. ילדים.
מספרים על החסיד מאולטרסול שהיה מהלך בטבורה של עיר והוגה בתורת משה רבינו עליו השלום, זכותו תגן עלינו, כל היום וכל הלילה, עד שבאו תלמידיו ואמרו לו החסיד מאולטרסול, החסיד מאולטרסול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
שאל אותם מאין באתם? ענו משם.
לאן אתם הולכים? ענו לשם.
ולפני מי עתידין אתם לתת דין וחשבון? אמרו לו עוד פעם חידון? יאללה שחרר.
שיחרר.
ומספרים, שבאותה שעה ממש! יצתה בת קול ואמרה " אין, אין על החסיד מאולטרסול, החסיד עם העור הכי יפה בטשטעל"
(בתמונה, חסידי הרב מפיחים חיים בים המוות)
רבים שואלים אותי ישי, איך על העובדה שאתה בעל, אבא, בן, טבעוני עם נטייה לימין, חובב את בונה עולם בשוטף, חובב מוזיקת טראש מזרחית משובחת, נהנה מעומר אדם, סטטיק, בן אל תבורי ואגם בוחבוט ובו בזמן ממתין בקוצר רוח לדיסק החדש של אביב גדג׳ ולעיתים, בזמן של שעת רצון אמיתית אתה מסניף את "אלבום המצעדים" האדיר של יוסי בבליקי?
ואיך זה, איך זה שבחופש הזה, דווקא בחופש הזה, אתה נמצא לא מעט בשמש ובכל זאת, עורך מלא ברק וחף מחטטים?
ואני עונה, נו נו, זה פשוט. לי יש תורה, לי יש גמרא, לי יש בית מדרש, לי יש קדוש ברוך הוא. אני? קרם הגנה. 50. ד"ר פישר. ילדים.
מספרים על החסיד מאולטרסול שהיה מהלך בטבורה של עיר והוגה בתורת משה רבינו עליו השלום, זכותו תגן עלינו, כל היום וכל הלילה, עד שבאו תלמידיו ואמרו לו החסיד מאולטרסול, החסיד מאולטרסול הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
שאל אותם מאין באתם? ענו משם.
לאן אתם הולכים? ענו לשם.
ולפני מי עתידין אתם לתת דין וחשבון? אמרו לו עוד פעם חידון? יאללה שחרר.
שיחרר.
ומספרים, שבאותה שעה ממש! יצתה בת קול ואמרה " אין, אין על החסיד מאולטרסול, החסיד עם העור הכי יפה בטשטעל"
(בתמונה, חסידי הרב מפיחים חיים בים המוות)

תשעה באב

ואולי אנחנו בעצם סתם כפויי טובה שלא רוצים לעצור לרגע ולראות את הטוב ובדרך מבית הכנסת, אחד מיני אלפים שבציון, אל שוק מחנה יהודה ההומה אדם עם שפע הפירות שארץ זבת חלב ודבש נתנה לנו, על הרכבת הקלה, זאת שמגיעה מפסגת זאב עד לעיר העתיקה, אנחנו מתבוססים במנהגי האבלות ובהקפדות היתרות, שלא מותירות לנו זמן, בין גירוד זקן האבל להנמכת ווליום בשיר שצץ פתאום ברדיו, לעצור רגע ולחשוב.

אולי מרוב שאנחנו מסונוורים משפע הקינות שנכתבו אז, שם, איפשהוא וממנהגים מתקופת החורבן אנחנו לא מצליחים להבין ש"תחזינה עינינו בשובך לציון" זה כאן ועכשיו ולא רק בסידור, שניה לפני "מודים אנחנו לך" בתפילת עמידה.

אולי מתוך אותו הרגל שאנחנו מקיימים בקנאות דתית, רפטטיבית, מאוד נוחה ומנחמת או שאולי מכח אותה הבטחה להוקוס פוקוס אנחנו לא מעוניינים להכיר בטוב באמת, כל כך רגילים לציפייה הזאת שתבוא הגאולה שכבר קשה לנו להכיר בה שהיא כבר כאן, בין הר חומה לכותל המערבי בין מוסררה לרמות, מפחדים שמא נפרד ממנה, מן אותה ציפייה מלטפת. מתרפקים על הימים שהיינו המקוננים של המלך במרוקו ומצפים שינחת עלינו המקדש מן השמיים.

אולי בעצם אנחנו כפויי טובה שלא מסוגלים להיפטר מפשט הדברים בנבואות הנחמה וממש מצפים לאותה גאולה ניסית עם ברקים ורעמים וכבשים שגרות עם זאבים ולא מסוגלים להבין שבאמת נגאלנו, חוץ מהמחשבה, שם אנחנו עדיין בגולה, עם עבודות פרך. אולי.

אולי אנחנו בעצם סתם כפויי טובה שמוצאים אינספור סיבות למה לא, רשימה ארוכה של סיבות שמהווה את מפלטם של הלא מעוניינים להכיר, אבל לא מוצאים סיבה אחת שאם רק נפקח את העיניים נוכל להבחין בה, בגאולה, ולהבין שבעצם בזכותה אנחנו כאן, בטוב ולפעמים גם ברע, כי זה אנחנו, גם טוב וגם רע, כי זאת התורה שלנו, מקל וגם גזר, כי זה האלוהים שלנו, לפעמים מסתיר פנים אבל כשנותן, ישתבח שמו, אז נותן. ועכשיו, על אף הכל, הוא נותן.

אולי באמת אנחנו צריכים להיזכר ולהזכיר את שהיה אבל לא להתבוסס בו. אולי להפוך את הימים האלה מעצב לשמחה. אולי במקום לקוות שיחדש ימינו כקדם לפתוח את העיניים ולהבין ש"קדם" זה כלום לעומת מה שיש עכשיו, להבין ש"קדם" זה לחזור אחורה, זה להיות פחות, זאת הסתפקות במועט כי מעולם ירושלים לא הייתה בנויה כפי שהיא בנויה עכשיו עם אלפי בתי כנסת ובתי מדרש, אלפי תלמידי חכמים, אלפי מקומות עבודה, תורה ועבודה, ילדים שממלאים את סמטאותיה וגני שעשועיה. אולי.

אולי במקום להסתכל על מה שאין אנחנו צריכים להבין שהגאולה היא מה שיש, להבין שהקיים, היום, הוא לא הסתפקות במועט אלא גאולה ממש. אשכרה.

להבין ש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" פרץ את גבולות ירושלים ונמצא בכל מקום. בעכו. ביפו. באשקלון. בבניאס, בואדי קלט, בבני ברק. בבית חורון.

אולי אנחנו צריכים לעצור רגע, שניה לפני שאנחנו מתיישבים על הרצפה בבית הכנסת, רגע לפני שאנחנו מכבים את האורות ומתחילים לקרוא לאור הנר את הקינות, ולהכריז על מספר שנות גאולתה של ירושלים ולא רק את שנות חורבנה.

אולי אנחנו צריכים לעצור רגע ולשאול את עצמנו אם זאת לא כפיות טובה להמשיך ולספור את השנים מאז החורבן, כאשר ירושלים פורחת כפי שלא פרחה מעולם.

אולי הגיע הזמן, לקונן על שהיה, קצת, במידה, ולהודות על מה שיש.

אולי הגיע הזמן להבין שהגאולה כאן, מזמן, רק צריך להזמין אותה אלינו ולשחרר את המחשבה שלנו מהגלות שבה היא חיה ולשמור עליה, על אותה המחשבה ועל אותה הכרת הטוב ואולי, מכח אותה הכרה ממילא נפסיק עם כפיות הטובה הזאת.
אולי. אינשאללה.

שיפור

****ארוך מאוד ומיותר. מלא להג. לא לקרוא ******

באמת התורה שהשתפרתי עם השנים. אני מתכוון יותר בקטע שנהייתי פחות גרוע. יותר ידידותי למשתמש. עם פחות עקרונות. הו הו, פעם היו לי עקרונות. תשאלו את הגברת. כל הזמן. וסתם. או שלא. אולי בשביל אז זה היה נכון. אולי. כנראה שלא. אבל עכשיו לא. פחות. מסיר עוד קליפה ועוד אחת, שכבה אחר שכבה, כמו בצל, מתפשט לאט לאט מחליפת העקרונות שלי ומתמסר לפשטות. מבין שיש דברים חשובים הרבה יותר מכל עיקרון שאי פעם היה לי או שעדיין קיים. מנסה להתנתק מכל מה שלא עושה לי טוב, שמבזבז אותי, אבל נפטר ממנו בקטע טוב.

פעם, ביום סטנדרטי עמוס בעקרונות לעייפה, כשהייתי מקבל מייל ארגוני מעוטר בבלונים ולבבות ממשאבי אנוש, שהזכיר לכולנו שטו' באב הגיע ולמטה, היה ממשיך ומעדכן אותו מייל ארגוני דביק, לא רחוק, בלובי, מתקיים יריד מתנות ופינוקים חגיגי, הו אז, בימי פעם, לא מזמן, הייתי נוחר בבוז ומביט ברחמים על הנוהרים, ממלמל לעצמי שעלובים אלו הצריכים מייל ארגוני או תזכורת של טייקוני פרחים ושוקולדים לאהבתם. אבל זהו. נגמר. לא נוחר יותר בבוז. מבין שכולנו צריכים תזכורת לפעמים כדי לעצור. כדי להתמסר לרגע ומבין שלא מזיק לנטרל את הציניות האוטומטית שצפה בכל פעם שמוזכרת המילה השחוקה הזאת.

התרככתי. אני כבר לא מעקם את הפרצוף, אולי אפילו מגניב איזה חיוך. כי למה לא? מעולה. שיקנו. שיצאו. שיאכלו שוקולדים. שיבוא הביתה, הבחור המגודל והנבוך שלאחרונה צמחו לו שערות אזניים, עם הזר שקנה בלובי ושתמצא הגברת את האגרטל שמתחת לכיור שאולי כבר העלה עובש, תיתן בו מים, תחתוך קצת את הגבעולים כדי שישבו יפה יפה בפנים ותזכיר לו, כי אולי שכח, את הערב שיצאו לבלות, פעם, כשהיו חיילים, ונרדמו על הדשא של האוניברסיטה עד הבוקר.

כן, בחיי שנהייתי רכרוכי. פחות קוצים. כמו סברס זקן. מבין שגם ככה החיים זה לא התימניאדה אז חבל להעמיס. גם ככה החיים מגיעים עם חבילת עקרונות בילטאין שחבל לאסוף עוד. עדיף להיפטר ממה שאפשר כי הרי יש כל כך הרבה דברים שחשובים באמת שכל עיקרון נוסף שנאסף עם הזמן מטשטש את החשוב. כל עיקרון נוסף שנאסף עם הזמן משאיר פחות מקום. כל עיקרון שנצבר במהלך החיים הופך את המשמעותי באמת, לקצת פחות.
אז כבר לא נוחר בבוז. מחייך. שיאכלו ביחד את חבילת השוקולד מריר לבבות המטופשת שהוא קנה. זאת עם הסרט פפיון ורוד שהודבק ברישול, שיאכלו.
מבין שכל עקרון נוסף שנאסף מהרהר אותך יותר ומשאיר לך פחות זמן להגיד לה שהיא מהממת. מבין שעוד התחבטות בעיקרון סרק שברומו של עולם וכלום בצידו, משאיר לך פחות זמן להגיד לה שהתספורת החדשה רסמי יושבת עליה בול והוא גוזל ממך, העיקרון המדומיין שלך, רגעים חשובים שאתה זקוק להם כי אולי היא תענה "מה באמת? זה לא קצר מדי?" ואתה תגיד "זה מהמם, כפרה, חבל על הזמן. הכי יפה שהיה עד עכשיו".
רסמי הכי יפה שהיה עד עכשיו. גם היא.

כן, הרפיתי. גם את האגו. מנסה שלא יפריע למרות שלפעמים הוא מרים ראש ותופס מקום. יותר מדי מקום. מקום ששמור למי שחשוב באמת. למה שחשוב באמת. אולי לזאת שתעבור לידך במטבח ורגע לפני שהיא מתיישבת עם הקפה אתה תתפוס אותה לחיבוק חזק. חיבוק כזה שמפרק והיא תלחש לך באוזן מה שתלחש ואתה תהמהם. כי אתה מאלה שמהמהמים ואולי כשתשחרר את החיבוק היא תגיד לך, "רגע, עוד קצת", למרות שהחיבוק מפרק והקפה מתקרר והילדים צועקים "די חלאס כבר" ואתה תגיד שששש. תהיו בשקט גמדים קטנים ולא שעירים עדיין אך עם פוטנציאל גנטי בעייתי. תנו להתחבק רגע. יום יבוא, אינשאללה, וגם אתם תחבקו במטבח. הלוואי אמן!
כן. ככה תגיד להם. בנחישות תגיד להם. כי אולי נהיית רכרוכי אבל שידעו מי בעל הבית כאן.

וואלה נהייתי פחות קוצני. שעיר מאוד אבל יותר בקטע של זמש. פחות דוקר. רפוי אבל לא נרפה. פחות מכווץ, כמעט ונטול שאט נפש מירידים של ימי אהבה בלובי של חברות גדולות שכל מה שמעניין אותם בסוף זה כסף ואשכרה, אולי אני אפילו אקנה איזה זר פרחים או שוקולד לבבות מריר 70 אחוז עם נגיעות תפוזים. כי תכלס אין על נגיעות תפוזים. או סתם נגיעות.

באמת התורה שהשתפרתי עם השנים, פייר התרככתי, פיניתי מקום, תשאלו את הגברת, אני מבין ששום דבר לא מובן מאליו, שצריך לפנות ולהפנות, לשחרר את הכפתור העליון בחולצת העקרונות הצמודה כדי לנשום באמת, לפתוח קצת את החגורה במכנסי החשיבות העצמית שבאמת יושבות עלייך טוב נשמה אבל חבל, זה לוחץ ומלחיץ והנשימה קשה וזה מתיש כל העקרונות האלה שלנו, שהצטברו עם השנים, הם מפריעים לדברים החשובים באמת, מבלבלים את סדרי העדיפויות, מבזבזים אותנו, מרעישים, תופסים מקום, הרבה מקום, מקום שפעם היה רק שלך ושל מישהי שישבה לידך באוטובוס לטבריה וכשנשענת עליה, בזכותו של הסיבוב החד, אולי במקרה, היא חייכה אלייך מתחת למשקפי השמש ואתה ידעת בדיוק מה חשוב ומה פחות.

כן. התרככתי. משיל מעליי עקרונות סרק, משאיר מאחוריי שלכת של חשיבות עצמית, קונפטי של הרהורים, מפנה מקום בשביל הדברים החשובים באמת, פותח ונפתח, כי המילה השחוקה הזאת, אהבה, כמו אלוהים, נמצאת בכל מקום שאתה נותן לה להיכנס. אז יאללה, שתיכנס.

עברדי

אם כבר מדברים על בני בגין אז הערה קטנה ברשותכם, גם אני נוסע באוטובוס לעבודה וגם אני נסיך. ככה אפילו אמא שלי אמרה לי פעם, בעיקר בתקופה הקסומה שבין 1975-1985 שבחלקה הייתי יונק, בחלקה זוחל ותקופה קצרה נוספת בשנות התשעים כשהפכתי לטורף.
לעומת זאת, סבתא פורטונה ז"ל, גם בתקופות שבהן הייתי פחות נסיך, תמיד טענה שאני סבבה לגמרי ובכל פעם שהייתי מגיע לבקר אותה בשיכונים הייתה אומרת לי "אימשי כפרה עליק!" ונותנת לי שוקולד פרה. אני תמיד לקחתי את השוקולד והנהנתי בהסכמה. סבתא הייתה אשה חכמה.
בקיצור כמו בני בגין גם אני נסיך שנוסע בתחבורה ציבורית אך עם הבדל קטן. אני נוסע לעבודה, עם תיק, ובני נוסע לכנסת, בלי תיק.
יש אגדה אצלנו במשפחה שפעם, כשזחלתי בבית של סבתא פורטונה, זכותה תגן עלינו, נכנסתי למטבח וחניתי מתחת לשולחן האוכל, שם כבר המתין לי בקבוק אקונומיקה גדול ומגרה שאותו פתחתי, הרמתי בהינף יד וגמאתי מלוא הלוגם.
האגדה ממשיכה וטוענת שסבתא פורטונה, זכותה תגן עלינו שוב, שהייתה טוניסאית שורשית ולכן מתוך עיקרון ורגישות עצומה לסביבה וללקטוז, לא החזיקה מוצרי חלב שאינם גלידה בבית, לא איבדה עשתון אחד אפילו ורצה מיד לשכנה שלה, קלריס, ולקחה את כל האשל והלבן שהיו לה במקרר והלעיטה אותי בהן כי שמעה מפי השמועה ועוד לפני שהמציאו את ויקיפדיה, שמוצרי חלב, או נכון יותר, הלקטוז, מצליחים לפרק טוב יותר את הדטרמיננטים שנמצאים באקונומיקה ומשחררים אותם בצורה נוזלית שבעצם מכילה תמיסה מימית של פסולת מטבולית ומרכיבים נוספים שמסוננים מהדם ועוברים תהליכי ספיגה והפרשה. צורה נוזלית זו מכילה כמויות גדולות של שִתְנָן, חומצת שתן, קריאטינין ונתרן כלורי ועוד כמויות קטנות של חומרים רבים. בנוסף, היא מהווה מקור חנקן מצוין עבור צמחים או איך שאנחנו קוראים לזה היום. פיפי.
לקלריס, רק חשוב לציין, שבעלה הלך בטרם עת ולסבתא, שבעלה הלך עוד קודם היה הרבה זמן פנוי וכוונות טובות אבל מעט מזל. עובדה. בעלה של קלריס הלך בטרם עת וזה של סבתא הלך הרבה קודם.
לא אלאה אתכם בדברים, רק אספר לכם שיום אחד, אפור, גשום וסגרירי, הגיע אל מתחת לבית של איטח באשקלון, אלי כהן 306, אחד משחקני המשנה של ילדותי ששמו בפי כל ובעיקר בפינו היה "עברדי" ולמה "עברדי"? כי לא הייתה לו T. יען במקום להגיד "עברתי את הכביש" היה אומר "וואלק ישי, אתמול עברדי את הכביש וכמעט נדרסדי" כן. במקום T היה אומר D. אז קראנו לו "עברדי". והוא היה עונה.
אז יום אחד, עוד לפני שהמציאו את קלינאית התקשורת, "עברדי" ידידנו הצטרף אלינו אל מתחת לחלון של איטח באלי כהן 306, אחרי עוד משחק כדורגל חסר פשרות ויכולת ממשית וסיפר לנו שצילמו אותו לטלוויזיה וישדרו את זה במידל-איסט, בצבע, ביום שלישי הבא.
"עברדי" היה נרגש מאוד ורמת האמינות שהוא שידר באותו רגע הייתה באיזור שש, שש וחצי, שזאת רמה גבוהה מאוד של אמינות בקרב החבורה שהייתה לנו באותם ימים, וההתרגשות שלו אחזה גם בנו ולכן כולנו חיכינו בציפייה ליום הגדול.
בקיצור, יום שלישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן, התאספנו חגיגית אצל אבי, באותו אלי כהן, כי אצלו קלטו הכי טוב וחיכינו.
ראינו בזיק ויויו.
ראינו טום וג׳רי.
ראינו מיפ מיפ.
ראינו עוד טום וג׳רי.
עוד מיפ מיפ.
טום וג׳רי.
ראינו חדשות בערבית.
ראינו תוכנית ספורט.
ראינו שעתיים! מוזיקה בערבית גם כן ו"עברדי" טרם הופיע על המרקע.
התחלנו אומרים נואש כי טרם המציאו את הריטלין בגרסת הספריי וזרקנו מגוון סוגים של ביסלי על "עברדי", מאשימים אותו ברמאות גרידא, עד שרגע לפני אחת עשרה בלילה הגיח, משום מקום, מגיש משופם ורהוט אל הסלון המרוהט בהגזמה של אבי ומלמל מילים בערבית, על רקע תמונות של הים באשקלון.
כל כך התרגשנו. כל כך שמחנו, גאווה מילאה את חזותינו ואת האוויר הסמיך מדי. אשקלון אהובתינו הייתה בטלוויזיה! במידל-איסט! ואף אחד לא נרצח בשביל זה! אני חושב שלא התרגשנו כך מאז הקליפ של דני סנדרסון וירון לונדון באשקלונה (אצל הדודה והדוד כשהם נסעו לחופש ביוון).
היינו כל כך גאים בה באשקלון הזאת שלנו, הרגשנו שסוף סוף יצאנו לאור, סוף סוף ידע העולם מה זאת אשקלון. יבין שלא סתם קוטאיסי שבגרוזיה חתמה איתנו ברית ערים תאומות.
יבין העולם שלא סתם אומן, זאת של רבי נחמן, עוד לפני שהוא עשה אקזיט, חתמה איתנו גם היא ברית ערים תאומות על בסיס פוטנציאל בלבד! על בסיס פוטנציאל!
הגאווה עלתה על גדותיה כשהטלוויזיה שידרה תמונות מהים ומשם עברה לרחוב הרצל ומהרצל לעבודה ומהעבודה לשוק ומהשוק לתחנה המרכזית, למתנ"ס תקוותנו, לבית החולים שכל כך היינו גאים בו, שוב לים, גיחה קטנה לאיזור התעשייה, מבט אווירי על החופים המהממים ושוב לשוק ואז לעירייה ואז "עברדי" קם בפתאומיות וצעק 'נה אני! 'נה אני! 'נה אני! ובאמת, מאחורי המרואיין שמתחת לעירייה עמד "עברדי", הביט אל האופק ולא עשה כלום. שתי שניות שבשבילו נראו כמו נצח. שתי שניות ש"עברדי" היה המלך של העולם. שתי שניות שבהן "עברדי", אשכרה, היה בטלוויזיה. שתי שניות שבהן התברר ש"עברדי", חוץ מ T, גם לא יודע להגיד "הנה".
בקיצור. אל תשתו אקונומיקה.
תודה לכולם על ההקשבה.

פואד ז"ל


אז לטובת מי שלא שמע, פואד בן אליעזר נפטר בשבוע שעבר, ברוך דיין האמת, ובין שלל הכתבות לזכרו בלט ריאיון עם יוסי ביילין שסירב להשתתף בחגיגות ה"אחרי מות קדושים אמור" ולאורך ריאיון שלם טינף על המנוח מיני טינופות וסיפר שפואד, עם כל הכבוד לזה שהוא מת, היה בן אדם פח אשפה.
דבריו של ביילין, וכאן אני מגיע לנקודה, הובילו רבים וטובים לטעון שביילין לא היה צריך להגיד את הדברים שאמר על פואד, וכאן אני מצטט את אותם רבים וטובים "עוד בטרם הגופה התקררה" ואני שואל, תוך כמה זמן גופה מתקררת? וכשמתכוונים מתקררת אז לכמה מעלות מתכוונים? 20? 22? טמפרטורת החדר? ואולי בכלל הגופה התקררה בזמן שאמר את הדברים? אז זה בסדר? מישהו מדד חום לפני שהוא יצא בהצהרה הזאת? למה בעצם שמישהו ימדוד חום בגופה? מה ההיגיון? רק בשביל לדעת מתי אפשר ללכלך עליה? זה טיפשי בעיניי.
ועוד שאלה, אם חום גוף חשוב במקרים בהם מדברים על אדם שזה עתה הזדכה על עצמו, אז למה למדוד חום רק לגופה לפני שלמכלכלים עליה? אולי אנחנו צריכים למדוד חום לכל אדם בטרם ילוכלך? יותר הגיוני לא? מדחום קטן, פה גדול, מתחת ללשון אדוני, זה לא צחוק פה, אנחנו עוסקים בדיני נפשות כאן, בודקים לך התאמה לזריקת רפש אדוני, רגע, שניה, הו! מתאים בדיוק! 37.3! אתה זבל של בן אדם אדוני! מושחת מהיסוד! נבלה! אנטישמי! טבעוני! מעריץ של עומר אדם!
ובכלל מה הטעם ללכלך על גופה? קרה או חמה? מה חשובה הבעת דעתו/דעתי/דעתנו על אדם מת? זה ישנה משהו? ישנה המנוח אורחותיו? ישתפר? ילמד לקח? או שזה סתם כדי לקרר את רוחך בעוד המנוח מתקרר בעצמו?
ואם כל כך חפצה נפשך לצאת על גוויה אל תשכח שזה כבר לא חשוב אם היא קרה או חמה, מכוערת או יפה, שמנה או רזה, התולעים הם אותם תולעים והאדמה שמעל מציקה בעיניים ומרוחה לה על הלחי ונכנסת לפה ולא נותנת לגוויה הזאת להוציא מילה אחת בזמן שאתה מלרלר את עצמך לדעת באולפנים ממוזגים מדי.
(ובסופו של דבר הבעיה העיקרית היא לא הדיבור על המתים אלא על אלו שחיים עדיין, כל כך הרבה לשון הרע ורוע יש מסביב שבאמת מיותר לדבר סרה גם באלו שמדברים עם הפרחים מלמטה, אנחנו עושים את זה כל כך טוב פה למעלה ורק בשם לשון הרע ורק למען השמועה ורק כדי להקטין אחרים בשביל שאנחנו נגדל, אגו שלא מבוסס על כלום, סתם בשביל הכייף. מתוך הרגל. )
כן, זה בכלל לא חשוב אם הגופה קרה או חמה,  הרבה יותר חשובה מידת חומו של החי מאשר זה של המת ובמקרה שלנו, גם לזה שמת והתקרר וגם לזה שעדיין חם, חי ומדבר כבר אין יותר מדי מעלות.
(בתמונה, אם המידעון הודפס, אקטואלים מתמיד ובטמפרטורת החדר, חברי להקת "האחים בראדרס", חמישי, 15/09 , ב"כוורת". פתיחת שערים 20:30. תחילת הופעה תשע וחצי רבע לעשר כזה, אי"ה.)

כאבי גדילה

"רק עוד קצת כאבי גדילה, אלה רק דמעות שמחה" (אביב גדג׳, "כאבי גדילה")

זאת לא תהיה השנה הראשונה שבה אני אאשפז את ילדיי במוסדות החינוך. עם 2 אולפניסטיות ("אבא אל תקרא לי אולפניסטית!") וילד ביסודי ("כיתה ה2 כבוד!"), אני כמעט וחף מהתרגשות למראה ילד עם תיק שפוסע אל עבר הערפל הממלכתי דתי.
אבל השנה? השנה זה אחרת. בת הזקונים, ג', באיחור אופנתי של שנה ולאחר דיונים רבים, חוצי בירוקרטיות, תיפרד מההסעות היומיומיות אל הגנים של החינוך המיוחד ותסתפק בצעידה רגלית קצרה אל בית הספר, "הרגיל", זה שכאן, אצלנו. בבית.

בדיונים הרבים ובוועדות השונות שקדמו להחלטה על פתיחת כיתה מקדמת, ככה קוראים לזה היום, הטיעונים שתמיד העלינו היו באזור החברתי/פדגוגי/רגשי, קיווינו שיעשו לנו טובה, שיתחשבו בנו ויאשרו את הכיתה הקטנה ואכן הטיעונים שהעלינו עשו, כנראה, מספיק רושם והתבשרנו ש-ג' תניח את התיק החדש של "חיות הנחמד" שלה ליד כסא נמוך מאוד בבית הספר שאותו רצינו, תוציא קלמר תואם ותספר לכולם בכיתה, כמו שעשתה בגן, סיפורים מעוררי פאדיחה, חסרי כמעט כל בסיס ולא בלתי נכונים כמו לדוגמא שאבא שלה, מדי פעם, מתאמן בהליכות מוזרות בבית או שומע סטטיק ובן אל תבורי במשך כל היום. מן שקרים כאלה שאינם רמאות.

אבל בדיעבד, אם אני אחזור רגע אל העניין ואפסיק להתעסק בעצמי, אחרי שכבר הכל אושר ונחתם וצוות המורים נבחר, ככה פתאום, באחר צהריים אחד, תוך כדי ש-ג' צורחת מהמטבח את האלף בית, הבנתי ששכחנו את הטיעון החשוב ביותר, זה שבאמת אמור לעשות את השינוי. זה שאשכרה אמור להילקח בחשבון ואולי באמת נלקח אך לא נטען.

שכחנו להסביר שכיתת ילדים, שצריכים קצת יותר עזרה מהרגיל, היא תכלס התרומה הכי גדולה שיכולנו להרים למען בית הספר. שכחנו להסביר שהכיתה הזאת, פייר, עם המהממת הזאת שלי, היא העזרה שלנו להתקדמות הכי גדולה שאפשר לעשות לבית הספר. לכל בית ספר.

וככה, בזמן ש-ג' סיימה לצרוח את האלף בית ועברה לספור עד עשרים ומשהו, חשבתי לעצמי שבמצב אידיאלי כל בית ספר צריך להילחם שיפתחו אצלו כיתות עם ילדה מהממת כזאת. פייר. כל בית ספר צריך להילחם על ילדה שכלום לא מובן מאליו מבחינתה. מבחינתנו. ילדה כזאת שמגיעה פעם ב. אחת ל.
רסמי, כל בית ספר צריך להתעקש שאצלו יהיו אלה שצריכים עוד. רק פוש קטן. רק לתפוס את היד שמושטת קדימה ולמשוך. לא מסובך מדי. רק למשוך. או לדחוף. העיקר להזיז קדימה.

וכשסיימה ג' לצרוח את המספרים האלה עד עשרים ושמונה היא באה ונתנה לי כאפה קטנה בגב ואמרה "אבא, זה לא מכה, רק עשיתי לך גבר גבר, אתה האבא הכי טוב בעולם" ואני עניתי שהיא לא צריכה להיסחף. מהעשירייה הראשונה, “צודק" היא אמרה והלכה לבלגן את החדר משחקים. זה לא להאמין כמה בלאגן היא מייצרת, פייר, באמאשלי, בלאגן בכמויות.
ואז, בזמן שהיא צורחת לי שוב מחדר משחקים שהיא מכינה לי ציור לעבודה, נזכרתי ששכחתי שאני לא כל כך מחבב משפטי זן אבל משפט הזן היהודי הנודד (שאין עליו זכויות יוצרים ולכן אפשר להשתמש בו חופשי) שטוען ש"חוזקה של שרשרת נמדד לפי החוליה החלשה שלה" הוא אשכרה נכון. משפט טוב זה. באמת התורה וחבל מאוד שלא רשמו עליו זכויות יוצרים. יכלו לעשות יופי של כסף. אז אולי בכל זאת לא של יהודים המשפט הזה שמעולם לא היה נכון יותר. כי הצלחה של הילדים האלה היא הצלחה של בית הספר. חוזקו של בית ספר הוא כחוזקם של הכיתות המקדמות. בית ספר שבו הכיתות המקדמות משתלבות בצורה טובה במרחב הבית ספרי, הן מבחינה לימודית ובעיקר חברתית הם בתי ספר שיצליחו בכל מדד. אשכרה. זה ברור.
“הנה הציור אבא. זה אתה, אמא וגמל” היא תציג לי את היצירה החדשה ואני אגיד לה שאני מבין למה אני וגמל נמצאים בציור, אבל למה אמא? אבל ג' כבר בטרמפולינה. קופצת.

אכן, שכחנו להסביר לוועדות מה הסיבה האמיתית שבגינה היו צריכים לפתוח, אבל נו, שיהיה, היא תתחיל כאן, ליד. עם כולם. תמשיך להכות את הסטטיסטיקה. עם תיק “חיות הנחמד” שלה והקלמר התואם והקשב והריכוז והכל מיני שבאים אחת ל. פעם ב. תדאג תמיד להזכיר לנו את המשפט שאשה חכמה אמרה לנו פעם ש "יש סטטיסטיקה ויש את ג' " וואלה צודקת.

אז יאללה קטנטונת, רק עוד קצת כאבי גדילה, כן, הכל בסדר, אלה רק דמעות שמחה, קחי את התיק עם "חיות הנחמד" שלך ולכי לעשות להם בית ספר.

רפואה שלמה לפרס

קודם כל ודבר ראשון ולפני הכל אני מאחל לשמעון פרס רפואה שלמה וכפי שבטח שמתם לב לא רק אני מאחל לו, מר פרס זוכה לאיחולי החלמה מקיר לקיר, בצדק, מהאדם הפשוט ועד לרוממותם הדבקים באלוהיהם ימים ולילות ולילות כימים ובדיוק בגלל זה אני מוטרד. או כמו שאומרים בעברית מדוברת פה חשדתי!
התגייסות כל הדתות עלי כדור הארץ לרפואתו של מר פרס בהחלט מדירה שינה מעיניי (מטאפורית).
ברכתם של כל רבני, ארכיבישופי ואיממי העולם מפחידה אותי (לכאורה).
מטרידות אותי ההשלכות החמורות (על פניו) שכרוכות בהחלמתו המהירה והצפויה מראש (אמן סלה) של מר פרס. למה? זה פשוט. כי רגע אחרי ששמעון יקירנו יפלס דרכו בינות עיתונאים מחוייכים במסדרונות מוארים של השר"פ הסוציאליסטי יזעק איש האלוהים הגנרי שבשל ברכתו הבריא החולה, והאחר, איש אלוהים גנרי לא פחות, יכריז קבל עם ומיון שבזכות תפילתו קם האיש ממיטת חוליו והאחרון, איש אלוהים למופת האומה יצעק ויגיד שאלוהיו היחיד ואין בילתו אחראי לתקומתו המחודשת, ולא ימצאו פתרון, אלו שדבריהם דברי אלוהים חיים, וימשיכו להיאחז זה באלוקיו וההוא בנביאו והאיש בחליפה הלבנה בבתולתו וברוח הקודש, ומאמיניהם הרבים והקנאים ירצו ללא ספק לדאוג לאלוהיהם המוגבל והבלתי כשיר לדאוג לעצמו וידרשו את כבודו ויקנאו לו ויכו שוק על ירכיים מאמין את רעהו, רק בשביל השלום והצדק, וישסו מוסלמי בנוצרי ונוצרי ביהודי ויהודי בעצמו ודם, אש ותמרות עשן ימלאו רחובה של עיר. מלא דם. מלא עשן. ערימות של תימרות. והרבה, המון אללה יוסטור. ועיר ואם תהפוך שממה ומחוז קולחוז ירבו מכאוב ומדינה אחר מדינה תלקק פצעיה ותרד מנכסיה ועצב ויגון רב ירדו לעולם ולא יגור זאב עם כבש ואריה עם גדי לא ירבץ בכלל לא ירבץ וישא גוי אל גוי חרב וידעו אחושילינג מלחמה וכל זה למה? למה?! רק בגלל דאגת האדם לכבוד מלכותו לעולם ועד.
נו? אז שזה לא ידיר שינוי מעיניי (מטאפורית)?
אז לפעם הבאה, כשפרסונה בסדר גודל של מר פרס עושה קולות של חיזלוש אני מבקש מכל הדתות לא לקפוץ מיד ולברך. חכו רגע. אחד אחד. בהגרלה. איזה אבן נייר או מספרים אחד קטן. זוג או פרט ורק אז הזוכה המאושר ישא ברכה, צוות נייטרלי יבצע בדיקה האם הברכה עזרה או לא ואם לא אז הלאה, אל האלוהים הבא. (אני, אגב, למען הסר ספק, כיהודי מאמין עם גבולות גזרה די מטושטשים, בטוח בעליונותו של בונה עולם המקורי מספר אחת ויודע ומשוכנע שגם אם לא יוכיח יעילות במקרה הזה זה רק בגלל הסתר פנים או אינספור סיבות שאין אנו, שוכני כמעט עפר יכולים להבין, ואפילו שהפסיד באבן נייר ומספרים, לדוגמא, להוד בתולתו זה רק כדי לבדוק קשיות עורפנו וחוזק אמונתנו) אך אם בכל זאת עזרה הברכה של המברך המאושר אז סבבה. התהילה והכבוד יהיו לאלוהים המוכשר ביותר ולבעל הזיכיון שלו בכדור הארץ. וככה אחד אחד. אלימינציה. כי כולם ביחד זה בלאגן. אשכרה אללה יוסטור ורסמי, עם כל הכבוד להוד רוממותם מכל הסוגים, אין לי כח לעוד קורבנות שלום.

אני לא אחד שמזדעזע.

אני לא אחד שמזדעזע.
לא שאני מתגאה בזה אבל כזה אני. לפני כמעט שנה, כשחיפשתי עבודה חדשה, הפסיכולוגית התעסוקתית שראיינה אותי טענה שיש לי מבנה נפשי קצת מורכב, אני, לעומת זאת, טענתי שהאלמנטים שהיא לקחה בחשבון לא רלוונטיים למשרה שאותה היא מחפשת לאייש. גם הוכחתי לה את זה.
בכל אופן, אני לא נח להזדעזעות, אני משתומם, נבוך, נותר ללא מענה, אבל לא מזדעזע.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שאני כל היום יושב מול סרטונים של דאע״ש ובודק את סף הזעזוע שלי, לא, ממש לא, אני בהחלט נמנע מלצפות ברוע, אך במידה ויצא לי במקרה לשזוף את עיניי בראש ערוף ותועה שנדחף לי לפיד, אני לא מזדעזע. מדפדף, מבנה נפשי מורכב כזה.
אגב, לא התקבלתי לעבודה הזאת בסוף, הפסיכולוגית טענה שיש לי בעיה עם סמכות. אני מצידי טענתי שזה לא נכון ושתפסיק להגיד לי מה לעשות.

בקיצור, אני לא מזדעזע, גם לא כשאני רואה סרטון של אפרוחים נגרסים, לא שאני נשאר אדיש אבל אני יותר המום מהקטע הזה שרגע אחד היופי הזה מצייץ ורגע אחרי הוא בשר טחון שנזרק לפח או הופך לאוכל לתרנגולים, אבל לא מזדעזע, הרי 37 שנים אכלתי בשר, 37 שנים שאחת מההנאות הגדולות שלי הייתה חביתה משתי ביצים, בצל ופטריות, 37 שנים שבהן הייתי מתפנק על פיתה עם ערימות של מיונז, גבנ״צ וחציל ובואנה, זה היה טעים.
37 שנים וזהו, מאז, ארבע שנים שאני לא צורך מוצרים מתעשיות הסבל ועדיין לא מזעזע אותי לראות אנשים אוכלים בשר. אני לא מזדעזע מגבינות וביצים כי לפני רגע גם אני הייתי שם וזה ברור לי שמדובר בתהליך ארוך שבסוף יקרה ולכן זה נראה לי בזבוז של זעזוע.
אני מבין את אלה שלא מודעים למה שקרה לאוכל שלהם בדרך לצלחת ועדיין אוכלים מזון מן החי וכמישהו שואל אותי למה אני לא אוכל אני אפילו, לפעמים, כשיש לי כח, מסביר בעדינות את המסלול הקרבי שהחיות עברו עד לצלחת שלו. כי בכל זאת חשוב שכולם ידעו את זה, חשוב להציף, אבל את אלה שאומרים לי וואלה אתה צודק אבל זה טעים לי, אותם אני לא מבין. טעים? זהו? זאת הסיבה? רק עניין של תאווה? ומילא תאווה בסיסית שלא פוגעת בכלום אבל כזאת שמשאירה אחריה שובל כל כך ארוך של דם וסבל?

אני מבין את האנשים שמזדעזעים מסרטוני סנאף של חזירים וכלובי הריון. מבין את הנחרדים מסרטוני גריסת אפרוחים, זה הרי נורא, לא כל אחד יכול להכיל את זה ולמרות שאני לגמרי בעד פעולות אקטיביות נגד תעשיות הסבל אני גם מבין את האנטי שאנשי תנועות צער בעל החיים נתקלים בו, ככה זה, פעולות קיצוניות יתקלו תמיד בקיצוניות מן הצד השני.
אבל בכל זאת, אחרי שצפיתם או שמעתם ואתם יודעים מה קורה ואחרי שקראתם ואתם מבינים את הרוע הצרוף שהאוכל שלנו עובר עד לצלחת אתם עוד צורכים את זה ורק ממלמלים בין ביס לביס ש"אני חלש, מה אני יכול לעשות?"
אז תנו לי להסביר רגע מה אפשר לעשות. בתור התחלה, להפסיק עם זה. קשה ממש? אוקיי, נוריד כמויות.
לא מצליחים גם את זה? תגדלו את התרנגולות בבית בצורה הומנית ותשחטו בעצמכם. אמנם זה קשה אבל לפחות תוכלו לאכול בשר.

אבל אם גם זה מסובך ואי אפשר בלי חביתה ובטוסט חייבת להיות גבינה צהובה מחלב פרה אז תזכרו דבר אחד, זה שאנחנו לא מתבוססים בחרא של פרות עד הברכיים יחד עם הרפתן זה לא אומר שאנחנו לא שותפים לרוע.
אנחנו צריכים לזכור שכל פעם שאנחנו שוברים ביצה על הצד של המחבת ומניחים את הבפנוכו שלה על השמן הרותח לקחנו אפרוח צהוב, קטן וחי וזרקנו אותו למכונת הגריסה. עכשיו הוא אדום, מעוך ומת. ולא שאני כל כך מחבב אפרוחים אבל זה אשכרה ככה. אין איך ליפות את זה. אנחנו צריכים לזכור שבכל פעם שהמלצרית הנחמדה בחתונה של הדודה תציע לנו סטייק עגל ואנחנו נהנהן בשמחה, רגע אחרי ההנהון הידיים שלנו ימשכו, ממש, את העגל בן הדקה וחצי מאימו ויזרקו אותו לכלוב בגודל מידותיו כדי שלא יזוז חלילה ויהיה יותר טעים. בביס הבא שלנו כבר נרשום לו על הכלוב את תאריך השחיטה. רק נולד וכבר יש לו תאריך מוות. נשמע מטורף אבל כן, תאריך תפוגה של חיים.
גם אני, שעד לפני ארבע שנים הדבר האהוב עליי ביותר היו צלעות כבש, היה לי שוקר ביד. לא הייתי מודע לו אבל הוא הרביץ יופי של וולטאז בכבשים שהועלו אחר כבוד לאונייה באוסטרליה כדי לעשות דרך ייסורים נוראית עד לארץ המובטחת. שבועות בכלוב צפוף עם חרא עד לברכיים ומשם, מצופים בחרא של עצמם, במשאית עד למחנה מעבר ואז לשחיטה, וכל זה בשביל חמש דקות טעים וחרא של מישהו אחר. ממש לשלשת המזון.

אגב, גם אחיי המקפידים והמהדרים שטוענים שהם מחוץ לסיפור כי הבשר שלהם מהדרין, גם הם, כמובן, שותפים לחגיגה. אופנת הכשרויות המהודרות הן פועל יוצא של תרבות הצריכה המפלצתית בימינו והכשרות "מהדרין" של דבאח, זוגלובק ואדום אדום על שלל התחקירים והעדויות זאת בדיחה שהשטן מריץ בערבי סטנדאפ בגיהינום.

למזלי, ותודה להוריי שהביאוני עד הלום, עוד לפני שהבנתי את העסק שמרתי כשרות אז מעולם לא הייתי שותף לזוועות החזירים, אבל אוכלי החזיר, שלום לכם, היוש, תזכרו תמיד שבזכותכם אמא חזירה הגיעה לגודל מפלצתי בתוך כלוב ההיריון החמים והנעים שלה והסורגים, שכבר נעוצים בגופה מפאת הצפיפות (חפשו כלובי הריון במנוע החיפוש הקרוב לביתכם) הופכים את החוויה הפנטסטית שלה לכפולה. תוך גופית וחוץ גופית. שלא נדבר על קיצוץ הזנב ואיברים נוספים ללא הרדמה. תעשייה מפוארת של סבל מזוקק.
זה קל יותר כשזה רחוק, כשמישהו אחר עושה את זה, רחוק מהעין, רחוק מהלב, מאחורי קירות גבוהים וגדרות תיל. שם. למזלנו היום יש כבר אנשים טובים שהפכו את הקירות לשקופים (חפשו "קירות שקופים", באותו מנוע חיפוש)

בסופו של דבר כולנו שותפים לזוועה ובסבל כולם שווים וזאת, תאמינו או לא, לא סיסמא שהמציאו רדיקלים שמאלנים, עוכרי ישראל, אנרכיסטים אנשטישמיים נגד הגדר מאנונימוס, אמר זאת בצורה חד משמעית הרש״ר הירש ואפילו ללא חשש גניזה (איפשהוא בספר חורב, מערכת החקים, ה, א):
“כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון – האדם ישכח את זאת – ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת – או לפעמים, גם בגלל תאוה נמִבְזָה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו”.

לא חייבים להזדעזע כשרואים את הרוע. מספיק להשתומם, להיות נבוכים לרגע, להבין ש"טעים לי" זה לא תירוץ, להבין שלפטור את העניין בציטוט מספר ויקרא על הקורבנות זה לרתום את אלוקים לרוע הזה.
להבין שלתת תירוצים קבליים על ניצוצות והעלאת נשמתו של היצור החי מעלה מעלה זה לעוות את היהדות.

כן, אין צורך בזעזוע, זעזוע הוא סך הכל הוא עוד אחד ממנגנוני ההגנה וההדחקה של המח, אנחנו מסתפקים בזעזוע וזהו, יוצאים ידי חובה על ידי ציקצוק וממשיכים הלאה. אל סטייק העגל. אל צלעות הכבש.

אין צורך להזדעזע, צריך רק לגייס לרגע את ההיגיון הבסיסי שלנו כדי להבין שאותו אלוהים שברא את היופי הזה וברא גם את הרעיונות והפרקטיקות המטורפות בתעשיות הסבל, ברא לנו גם בחירה חופשית. ברא את האפשרות לבחור בין טוב לרע, בין חיים לבין מוות. בין טעים לי לבין חמלה.

אפשר פשוט להבין ש"טעים לי" זה לבחור ברוע. להבין שטעים לי יכול להיות בעוד צורות ומניסיון, יש המון ״טעים לי״ שלא עבר טירונות ואימון מתקדם אצל השטן. לא צריך להזדעזע. זה מיותר. פשוט תוציאו את הרוע מהבית ותכניסו חמלה ועכשיו אני ממש אעוף על עצמי ואגייס את ספר דברים, פרק ל׳ ״ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע....״ ומיד אחר כך אגייס גם את ״העידותי בכם היום, את השמיים ואת הארץ--החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים למען תחיה, אתה וזרעך.״

לא צריך להיות מאמין גדול כדי להבין שזה הבסיס לקיום האנושי שלנו ואפילו הצעד הזה, שנראה לנו דרסטי כל כך הוא פשוט, מאוד פשוט, כי תכלס אין כאן עשייה גדולה, ההיפך, יש כאן אי עשייה, פשוט לא לצרוך. פשוט לא לתמוך בתעשיות הסבל, להוציא אותם מהבית שלנו ובמקומם להכניס חמלה וצדק. טוב במקום רע. ברכה ולא קללה. מוציאים מהבתים שלנו את המוות ובוחרים בחיים. משחררים את הילדים שלנו מכל החולאים האלה.

כי בסופו של דבר כולנו שותפים לזוועה ובסבל? כולם שווים.
כן, אין צורך להזדעזע. מספיק שלא נהיה שותפים לזה.